יום שבת, 25 באפריל 2015

זה קרה במאי 1949 / על מצעד שלא צעד וחשיבות הסדר הממלכתי

זה קרה במאי 1949. לרגל חגיגות יום העצמאות מאות אלפי ישראלים נהרו לרחובות תל אביב לראות את צבא ההגנה לישראל צועד במלוא עוצמתו. בתקופה שבה מצעדים צבאיים ברחובות העיר היו תופעה רווחת לחיזוק המורל והביטחון הלאומי, גם מדינת ישראל הצעירה ניסתה – וכשלה. המצעד המפורסם של צה''ל במאי 1949 ידוע בכינויו 'המצעד שלא צעד'.

המצעד הצבאי הראשון במדינת ישראל התרחש ביולי 1948 לאחר ההפוגה השנייה במהלך מלחמת העצמאות. לאחר מספר ניצחונות גדולים בקרבות החליטו ראשי ההנהגה כי יש להראות גם לעורף הישראלי את עוצמתה הצבאית של המדינה. בתאריך שנבחר, יום הזיכרון למותו של בנימין זאב הרצל, צעדו כוחות צה''ל ברחובות תל אביב. רבבות הישראלים אשר הגיעו לצפות במצעד חזו לראשונה בצורה גלויה במנהיגי הצבא היהודי, לבושי מדים וענודי דרגות, וההתרגשות הייתה בשיאה. התגובות לכוח הצבאי היהודי הסעירו את היישוב ועוררו ציפייה עזה לקראת המצעדים הבאים.

המצעד הצבאי השני נועד להתרחש בחגיגות יום העצמאות, ב-4 במאי 1949. לרחובות תל אביב אשר בהם היה מיועד להתנהל המצעד התכנסו בהמוניהם כ-250,000 אזרחי המדינה, אשר מנתה בשנת 1949 כמיליון ומאתיים אלף איש. חוסר הניסיון של המדינה הצעירה, לצד מספר האנשים הרב וההתלהבות האדירה היו מתכון לאסון. עוד לפני כניסת טורי החיילים ורכבי הצבא במסגרת המצעד, פרצו חוגגים לרחובות והחלו לרקוד, לחסום דרכים ולטפס על הבמות. ניסיונותיהם של אנשי האבטחה המעטים להחזיר את הסדר עלו בתוהו.

האהדה לחיילי וחיילות צה''ל הייתה עצומה ומאות אלפי האזרחים חיכו בצפיפותם למצעד – שלא הגיע. בעוד החוגגים והפורעים מחכים בקוצר רוח, פורסמה בכריזה וברדיו הודעה כי לאור הצפיפות וחוסר הסדר לא יכול להתקדם המצעד והאירוע מבוטל. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, ואי-היכולת של הממשלה לארגן אירוע מורכב נתפסה כתעודת עניות של המדינה הן כלפי אזרחיה והן בעיניי מדינות העולם. למרות הרושם שהותירו אווירוני צה''ל שחגו באוויר, והעובדה שלאחר שההמון התפזר כן נעו ברחובות מספר מכוחות המצעד, השורה התחתונה של ביטול האירוע הייתה מביכה ומבישה. מדינת ישראל הצעירה נתפסה ככזו שאינה מסוגלת להתמודד כראוי עם אירועים המוניים.

ועדת החקירה שנתכנסה לדרישת ראש הממשלה הצביעה על מספר ליקויים בארגון האירוע. בין היתר האשימה הועדה מספר גורמי צבא שהיו אחראים לניהול המצעד והללו פוטרו מתפקידם. הועדה גם הניחה סטנדרטים חדשים לקראת המצעדים הבאים, ולאור המחדל נקבע קיום מיוחד של מצעד צבאי נוסף. 'מצעד התיקון' נקבע ליולי 1949 והוא התנהל בחרדת המארגנים, כלל מסדר מקדים וצעידה באצטדיון מאובטח, ולבסוף הוכתר בהצלחה ובסיפוק. העיתונים השונים פרסמו למחרת בגאווה כותרות ראשיות רבות על אודות עוצמתו של צה''ל, הן מבחינת עוז החיילים, דריכותם ומוכנותם לקרב ובעיקר - הסדר המופתי.


באותו טקס 'תיקון' ביולי 1949 חילק נשיא המדינה חיים וייצמן תריסר אותות גבורה, ארבעה מתוכם לחיילים שנפלו במלחמת העצמאות. בהתאם לחיבור המוכר לנו של יום העצמאות ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני רואה לנכון לצרף לכאן את קטע העיתון המציין את שמות החללים ופועלם:






כותרת העיתון האופוזיציוני 'חירות' לאור המצעד שלא צעד:

 



יום שבת, 18 באפריל 2015

זה קרה בנובמבר 1942 / על משה פלינקר ונעורים בתקופת השואה

זה קרה בנובמבר 1942. הנער היהודי משה פלינקר החליט לנצל את הזמן הרב שיש לו בהתחבאו מאימת הנאצים בבית מחסה בבריסל כדי להתחיל בכתיבת יומן. גם אם משה לא נתכוון לכך, היום יומנו זה נחשב לתעודה היסטורית מרתקת, מרגשת ובעיקר מלמדת, בין היתר על החיים הקשים של נערים יהודיים שומרי מסורת במהלך מלחמת העולם השנייה ותקופת השואה.

משה זאב פלינקר נולד בהולנד באוקטובר 1926 למשפחה יהודית חסידית. הוריו של משה נולדו בפולין ועברו לעיר האג שם גידלו את משה וששת אחיו. כבר מילדותו הסתמן משה כילד חכם ומהיר-תפיסה ולמד מקצועות חול כמו גם לימודי תורה, אם בבית הספר או באופן עצמאי בעזרת ספרים שהשיג. בהתאם לערכי המשפחה, הקפיד משה על שמירת מצוות והכיר לעומק את סיפורי התנ''ך וההגות היהודית. דוגמא לייחודיותו של הילד הייתה העובדה כי בבית המשפחה דיברו בשפה ההולנדית, אך משה שלט כבר בנעוריו גם בעברית וביידיש וידע ברמות שונות צרפתית, אנגלית, גרמנית, לטינית ויוונית.

סיפורה של משפחת פלינקר מקבל תפנית כואבת כאשר גרמניה הנאצית פולשת להולנד במאי 1940. יהדות הולנד נפגעה קשות מהגזרות האנטישמיות וכך גם משה ומשפחתו, אשר תנאי חייהם הלכו מדחי אל דחי. בשנת 1942 הצליחו הוריו של משה לברוח עם הילדים לבלגיה, שם הם מצאו בית מחסה וחיו כפליטים תחת זהות בדויה. משה כמעט ולא יצא מבית המחסה לאור חששם של בני המשפחה שיזהו אותו כנער יהודי בבלגיה הכבושה, והקדיש זמן רב במחבוא לכתיבת יומנו אישי. המשפחה הצליחה לחיות באופן זה כשנתיים, עד שבאפריל 1944 הגיעו אנשי הגסטאפו לבית המשפחה, לאחר שקיבלו דיווח ממלשין מקומי. משה, הוריו וחלק מהאחים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ משם לא חזרו.

בנות משפחת פלינקר אשר הצליחו לשרוד את המלחמה חזרו לבית המחסה בו הסתתרה המשפחה ומצאו שלוש מחברות, יומניו האישיים של משה. מאות דפים בשורות צפופות של מלל עברי, כולל שרטוטים וציורים. הנער הכלוא תיעד בהיחבא את קורותיו, מחשבותיו ורגשותיו החל מסוף נובמבר 1942 ועד לספטמבר 1943. יומניו של משה ללא ספק מהווים תיעוד מרתק ומרגש לתקופה הסוערת והדרמטית בחיי המשפחה והעם היהודי במערב אירופה.

משה התעניין מאוד בארץ ישראל ובציונות, ומעיון ביומניו ניתן לראות כי ראה את עצמו מגיע לארץ ואף שואף וחולם על תפקידי הנהגה בקהילה היהודית בישראל. במחברות היומן ניתן לראות כיצד משה עוסק באינטנסיביות בלמידת השפה הערבית שתוכל לשמש אותו לכשיגיע לאיזור, הוא אף קיים שיעורים פרטיים עם מורה ללא ידיעת הוריו. לאורך היומן משה מציין מאורעות מדיניים אקטואליים בעולם ומנתח לדעתו את התקדמות המלחמה, הוא משווה אירועים במלחמה לסיפורי התנ''ך ולספרות יפה ומייחל לסיום הלחימה ולרגיעה. היריעה קצרה מלפרט ולנתח את היומן, ומי שמעוניין בכך מוזמן לחפש את המהדורה המודפסת של יומני משה פלינקר אשר פורסמו בשנת 1958 תחת השם "הנער משה: יומנו של משה פלינקר". אזכיר רק ציטוט אחד, כאשר במסגרת הרהוריו כותב משה הנער המתוסכל: "הרהרתי אם באמת כדאי להיות בן עם "נבחר" כזה – אבל בעצם חושבי הרגשתי שאין להרהורי שום ערך. אם כדאי אם לא כדאי – נבחרנו פעם וחסל. היו עתים והתגאיתי בזה שהייתי בן לעם נבחר זה. אבל עתים אלה כבר עברנו זה מכבר. אינני יכול לאמור ששונא אני את הבחירה הזאת, אבל מלאהוב אותה אני עוד רחוק מאד. מתי נראה כבר בפרי עמלנו, מתי, מתי, מתי".

אי אפשר שלא להשוות את סיפורו של הנער מהאג לסיפור הנערה מאמסטרדם. הכיצד יתכן כי סיפורה של אנה פרנק, שהייתה צעירה ממשה רק בשלוש שנים, נודע בריש גלי, הוסרט, הומחז ותורגם לעשרות שפות ואילו סיפורו של משה כמעט ונשכח? יתכן והתשובה קשורה לסגנון הכתיבה הנעים והקולח של פרנק למול ההגיגים הפילוסופים של משה, או אולי היותה ילדה חילונית אופטימית למול נער דתי ספקן. אנה פרנק כתבה ביומנה "אני אוהבת את ההולנדים, אני אוהבת את ארצנו, אני אוהבת את השפה ואני רוצה לעבוד כאן. ואפילו אצטרך לכתוב למלכה בכבודה ובעצמה, לא אנוח עד שאשיג את מטרתי". לעומתה כתב משה בדפים האחרונים של יומנו "עוד מעט ועלינו לשמים לפני כסא אלוקים, אלוקי ישראל" ובהמשך "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה משנות אלפיים, להירחם מאלוקינו, אלוקי ציון וירושלים". שוני או דמיון ? השאלה נשארת פתוחה. בסופו של דבר גורלם של השניים היה זהה. 


תמונתו של משה ודף מהיומן:




יום שבת, 11 באפריל 2015

זה קרה באוגוסט 1929 / על מאורעות תרפ''ט ומשפחת מקלף

זה קרה באוגוסט 1929. לאור קריאתו של המופתי חאג' אמין אל-חסיני להרוג יהודים, ובין היתר בעקבות הפגנות יהודים בכותל המערבי, החלו פרעות אלימות אשר נמשכו מספר ימים ובסופם נמנו 133 הרוגים יהודים ו-110 ערבים. בשורות אלו אינני מתכוון לפרוט את הסיבות ואת הפרעות בצורה כוללת, אלא להתמקד במשפחה אחת וביוצא חלציה.

ביום שבת, ה-24 לאוגוסט, הגיע שיח' הכפר הערבי קולוניה למושבה היהודית הסמוכה במוצא והבטיח כי אנשי הכפר הערבי יגנו על היהודים השכנים מכל צרה אלימה שעלולה להגיע. התושבים היהודים המעטים נרגעו קמעה, והופתעו כאשר עשרות ערבים חמושים באלות ומקלות נכנסו לכפר החל משעות הצהריים והחלו להשתולל. משפחת מקלף, מראשוני המתיישבים במוצא אשר ביתה היה בקצה המושבה, ספגה את ההתנפלות הברוטאלית ביותר באיזור.

הפורעים שפרצו בחמת זעם החלו בהרג שיטתי, ותוך מספר דקות רצחו את אריה לייב אב המשפחה ואת ילדיו רבקה, מינה ומשה, בני 18-24. מספר ימים לאחר מכן מתה מפצעיה גם אם המשפחה חיה, ושני אורחים מבוגרים שהתארחו בביתם ונפצעו באירוע. הפורעים שרצחו את המשפחה החלו בתהליכי הגניבה והביזה ולא התעניינו בניצולים שהצליחו לברוח. שני הילדים הצעירים, מרדכי בן התשע ואחותו חנה בת האחת-עשרה קפצו מחלון הקומה השנייה וברחו. אחיהם הגדול חיים, אשר הגיע לבית לאחר הטבח, אסף אותם יחד עם הפצועים והביאם לירושלים.

מרדכי מקלף הצעיר היתום הגיע לירושלים והתגורר אצל אחיו. הוא קיבל חינוך מסורתי ולמד בבית הספר תחכמוני. בתיכון עבר לחיפה ולמד בבית הספר הריאלי, ולאחר שסיים בשנת 1938 התקבל ללימודי הנדסה בטכניון. כצעירים רבים שלמדו בריאלי הצטרף לשורות 'ההגנה', ובהמשך גם לשורות 'פלוגות הלילה' של אורד וינגייט. ב-1940 בחר להצטרף לצבא הבריטי במסגרת המאמצים של היישוב היהודי לתמוך בבריטים בעת מלחמת העולם, והצטיין בתחומים שונים. מקלף נבחר להישלח לקורס קצינים, התקדם עד לדרגת מייג'ור (רב-סרן), נלחם בקרבות במלחמה מטעם הבריגדה היהודית והשתחרר מהצבא הבריטי בשנת 1946.

בחוזרו לארץ לאחר המלחמה התיישב בפרדס חנה, וחזר לפעילות בארגון ההגנה, הפעם כמפקד גדוד בחיל השדה של הארגון בחיפה. למקלף היה חלק מרכזי בניהול ובהשתתפות בקרבות רבים במלחמת העצמאות, ובעת מינויו של יגאל ידין לרמטכ''ל בנובמבר 1949 מונה לסגנו. לאחר שידין התפטר מהתפקיד בדצמבר 1952 התמנה הניצול מהטבח במוצא לראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל.

מקלף בן ה-32 הסכים לשמש בתפקיד למשך שנה, ולאורך שנת 1953 עסק רבות בבניית מערך המילואים, בשינוי דפוסי לחימת חיל הרגלים (בין היתר הקמת יחידה 101) ובניהול המשאבים שירדו דרמטית לאחר מלחמת העצמאות, והרי זוהי הסיבה המרכזית למחלוקת של יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן-גוריון שגרמו לפיטורי הראשון.

מקלף המשיך בשירות המדינה גם לאחר שהשתחרר, כיהן כמנכ''ל חברת החשמל ובמשך שנים לאחר מכן כמנכ''ל מפעלי ים המלח (1955-1968). מקלף ניהל פרויקטים הנדסיים אדירי הקף במסגרת תפקידו זה, בין היתר הקמת הסכרים השונים. עד למותו בשנת 1978 בהיותו בן 58 הספיק מקלף לשמש גם כמנכ''ל המועצה לשיווק פרי הדר ומנכ''ל כימיקלים לישראל. למרדכי מקלף ורעייתו אורה נולדו שני ילדים, אמיר ועידית.

מספרו הביוגרפי של עמוס גורן על אודות חיי מקלף (מרדכי מקלף, פרקים בחייו של הרמטכ''ל השלישי, הוצאת עם עובד 2002) ניתן להבין כי מרדכי היה אדם מופנם ושתקן, קשוח וחרוץ. בעל דרישות גבוהות מחייליו ואנשיו שלא מוותר לעצמו ומצטיין בתחומים שונים, הן בתחומי הספורט והצבאיות הפיזיים והן מבחינת יכולותיו הקוגניטיבית בעולם ההנדסה. ניכר כי מקלף כמעט ולא התייחס בפרהסיה לאירועי ילדותו והשפעתם עליו, אך אין ספק כי היו חלק מרכזי בדמותו והתנהלותו המורכבת.