זה קרה בינואר 1940 / על הניה פקלמן וקשיי הפועלות והחלוצות

זה קרה בינואר 1940. הניה פקלמן, פועלת וחלוצה בארץ ישראל, החליטה לשים קץ לחייה ולסיים את שהותה מלאת המרורים על אדמת ארץ ישראל. פקלמן הייתה חלוצה ייחודית לא רק בגלל נטיותיה האובדניות וחייה הקשים, אלא גם לאור יכולותיה הספרותיות שבאו לידי ביטוי בספר האוטוביוגרפי שכתבה - 'חיי פועלת בארץ'. ספרה המרתק מתאר בצורה אינטימית את חייה המורכבים, וממנו ניתן ללמוד על חייהן הקשים של החלוצות והפועלות. במקרה האכזרי והספציפי של פקלמן, חרף כוח רצון ונחישות רבה, המציאות הקשה הובילה את הפועלת הארצישראלית לגדוע את חייה באיבם.

פקלמן, ילידת בסרביה, הגיעה כחלוצה לארץ ישראל בספטמבר 1921 בהיותה בת 19. באותה שנה אביה נפטר, ופקלמן, חדורת ציונות בהשפעת סניף 'פועלי ציון' המקומי, החליטה לעלות ארצה יחד עם  אמהּ. כבר באירופה תרמה פקלמן לכלכלת המשפחה, ובהגיעה ארצה החלה לעבוד במסגרות פועלים שונות, בעיקר בבניין ובחקלאות. באותן שנים פקלמן התאמצה והכשירה עצמה לעבודה פיזית נחוצה ונדרשת – ריצוף בתים. לאורך תעסוקתה עברה פקלמן בין עבודות רבות ויישובים שונים בארץ, בין היתר התגוררה בתל-אביב, ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה, ראש פינה, צפת וחיפה. ב-1924 מצבה הכלכלי השתפר והיא נכנסה כשותפה בעסק לגידול ומכירת טבק. עד שלב זה נראה כי חייה של פקלמן בארץ היו קשים אך לא בלתי-רגילים לתקופה. פקלמן הצליחה להשתלב בחיי החלוצים בארץ, אשר לצד העבודה הפיזית הקשה כללו גם טיולים, מסיבות ריקודים ודיונים אידיאולוגיים עד לשעות הלילה הקטנות.

בספטמבר 1924 התרחש האירוע ששינה את חייה. בספרה היא מתארת כיצד אחד מהחלוצים שהכירה לא קיבל את סירובה לחיזוריו ואנס אותה. כתוצאה מהתקיפה פקלמן נכנסה להיריון, כאשר האנס לדבריה מסרב להכיר באחריותו ולא מעוניין לתמוך בה בשום צורה. פקלמן, דחויה, מבוזה וסובלת מטראומה קשה נאלצה לעזוב את מרכז הארץ. בדרך לא דרך מצאה חדרון זול בגליל והתקבלה לעבודה שהצליחה להחזיק אותה כלכלית במהלך ההיריון. לבתהּ שנולדה בשנת 1925 קראה 'תקווה'.

למרות רצונה, סיפורה של פקלמן לא הכיל ולו פיסת תקווה אחת לרפואה. חודש לאחר הלידה מתה בתהּ מסיבות שלא הובהרו. פקלמן נעצרה על ידי המשטרה כאחראית למות התינוקת, אך היא טענה כי האנס הוא שהרעיל את בתהּ. פקלמן שוחררה מהמעצר רק בסוף שנת 1927, כאשר עברהּ רודף אותה. היא אמנם נישאה והולידה עוד ילדה בשנת 1930, אך לא הצליחה להשתקם. בשנים אלו כתבה פקלמן את ספרה האוטוביוגרפי אשר הוציאה לאור במימון עצמי בשנת 1935. החיים הקשים, הדחק היומיומי והעבר הטראגי והטראומתי הובילו את פקלמן להתאבדותה בשנת 1940.

סיפורה הקשה של פקלמן הוא כנראה ייחודי. עם זאת, אין קולות נשיים רבים אשר מתארים בצורה אינטימית את חיי החלוצות בתקופה. נראה כי האפליה והניכור שספגה פקלמן בחייה, בעיקר לאחר שהרתה ללא בן-זוג מוכר בציבור, היו תופעה רווחת. לאורך ספרה, אשר מתאר את חייה החל מילדותה בבסרביה ועד לשחרורה מהמעצר, מתארת פקלמן כיצד מנהלי העבודה העדיפו את הפועלים הגברים בכל הזדמנות, וכמה קשים היו חיי הנשים אשר התעקשו להתחרות בעבודת הגברים. פקלמן מתארת את חוסר האמון לכך שנאנסה ואת האשמה שהטיחו בה, לצד השתיקה וההתעלמות מנשים שלא שפר עליהן גורלן.

הספר 'חיי פועלת בארץ' משמש מקור היסטורי אותנטי ומעניין לבחינת התקופה מהיבטים רבים. טוב עשתה  ד''ר טליה פפרמן שחקרה את הסיפור והובילה לפרסום מחודש של הספר בהוצאת 'דביר' בעריכת יגאל שוורץ בשנת 2007. לדעתי גם אם סיפורה של פקלמן אינו שכיח, הוא מאפשר בחינה קרובה של עולם החלוצות בשנות המנדט.

את סיפורה המלא של פקלמן ניתן למצוא בספריות, אצטט כאן שתי פסקאות נבחרות:

"עבדתי ימים אחדים בעבודת חפירה. אחרי כן מצאה עדה פישמן תימני אחד מרצף והתחילה במשא ומתן איתו שילמד אותי לרצף, בתנאים אלו: שלושה חודשים אעבוד חינם, ואחרי כן עליו לשלם לי לפי המטר המרובע. אצל התימני עבדתי עבודת פרך. אני, יחד עם עוזרו, היינו מכינים את כל הטיט, וכשיצאו שניהם לעבודת הריצוף הייתי אני צריכה להגיש טיט לשניהם. אף על פי כן לא באתי בטענות לשום איש. קיוויתי שאלמד את המקצוע. יש צורך רק בסבלנות".

"החלוצים שרו ורקדו בחוצות. איש לא היה עייף מעבודה קשה ומרעב. שנינו טילנו על שפת הים ודיברנו הרבה על המצב בארץ, ועל עמדת הפועל והפועלת. כשנודע לו באיזו עבודות אני עסוקה - התנגד לכך כרופא וטען שהבחורות אסור להן לעבוד עבודת פיזית קשה, לפי שהיא מזיקה לאישה. קודם כל עליה להיות אם בריאה; זה חשוב לעצמה וחשוב לבנין הארץ. אני התנגדתי לו בכל. הסברתי לו שמוטב שהגוף יסבול ולא הנשמה. אם הבחורה תתחיל להיות בררנית בעבודות: זה קשה וזה קל, זה מתאים וזה לא וכד' - לא תשיג לעולם את מטרתה ולא תהיה לבן אדם חפשי ועצמאי".

הניה פקלמן:

זה קרה במרץ 1954 / על יואל פלגי, ישראל קסטנר ו-'אמת' היסטורית

זה קרה במרץ 1954. במסגרת משפטו המתוקשר של ישראל קסטנר הוזמן להעיד הצנחן הארץ ישראלי יואל פלגי אשר נשלח להונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה. פלגי, צנחן שהצליח לחזור ארצה בחיים, היה באותה עת גיבור ישראל. בשנת 1946 התפרסם ספרו 'רוח גדולה באה' אשר גולל לפרטי פרטים את קורותיהם של הצנחנים באירופה. בין היתר היה הספר המקור הכמעט בלעדי לתיאור פועלם של פרץ גולדשטיין וחנה סנש הצנחנים עד להירצחם. ספרו של פלגי נמכר כאש בשדה קוצים והציב את הצנחן ששרד במעמד גבוה במדינת ישראל הצעירה שלאחר השואה. מעמדו זה השתנה ללא היכר במהלך המשפט.

פלגי נולד בהונגריה בשנת 1918 ועלה ארצה בשנת 1935. הוא עסק בפעילות אינטנסיבית במסגרת ארגון ההגנה והמוסד לעליה ב', והיה מהראשונים שהתנדבו לפרוייקט הצנחנים הארצ-ישראליים של הבריטים בשנת 1943. באפריל 1944 צנח יחד עם פרץ גולדשטיין ביוגוסלביה והשניים הצליחו לפעול יחד עם פרטיזנים ולחדור לבודפשט בהונגריה, שם כבר הייתה חנה סנש לאחר צניחתה. שלושת הצנחנים ניסו להתחיל בפועלם להצלת יהודי הונגריה, אך סנש נעצרה בקרבת הגבול ההונגרי ושני הצנחנים האחרים החליטו ליצור קשר עם מכרם מילדות שעתה שימש כנציג יהודי בכיר למול השלטונות – ישראל קסטנר.

קסטנר באותם ימים היה ראש ועד העזרה וההצלה בהונגריה, ומי שעמל על עסקת 'אנשים תמורת סחורות' למול אייכמן ונציגיו. הרעיון המרכזי היה להעביר לגרמנים אלפי משאיות עמוסות מזון וציוד תמורת אישורים להוצאת יהודים ברכבות מהונגריה לשוויץ. הדבר האחרון שקסטנר היה זקוק לו, בשלבים סופיים של סגירת העסקה, אלו הצנחנים מארץ ישראל שיפריעו למהלך העניינים ויסכנו את ההסכם. היום ידוע לנו כי ספק רב אם עסקה שכזו הייתה נחתמת, וכי קסטנר לא היה בסוד העניינים של הגרמנים אשר לא נראה כי התייחסו ברצינות לכוונותיו. בכל מקרה, רכבת אחת של יהודים מיוחסים שרובם היו אמידים ומימנו את הוצאות הרכבת, אכן יצאה והצילה אלפים. סיפורו של קסטנר ופועלו נדון בהרחבה במשפט שהתנהל נגדו בשנת 1954 כאשר הואשם בבגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים. למשפט המפורסם והמתוקשר היה גם אופי פוליטי לאור זיהויו של קסטנר כאיש מפא''י. לאחר משפט ארוך, מורכב ומתוקשר השופט בנימין הלוי קבע ביוני 1955 בבית המשפט המחוזי כי קסטנר 'מכר נשמתו לשטן' וכי הוא אשם בבגידה. קסטנר, שהשווה את המשפט ל-'משפט דרייפוס' ודבק בחפותו, ערער לבית המשפט העליון. במרץ 1957, עת הדיונים בערעור מתנהלים, קסטנר נרצח ביריות אקדח תחת ביתו בתל אביב. בינואר 1958 קסטנר טוהר בבית המשפט העליון מכל אשמה.

נחזור לסיפורו של פלגי. לאחר שהצנחנים הגיעו לקסטנר, הציע האחרון לשניים להתחזות לשליחים בריטים בהקשרי העסקה במטרה לתת תירוץ לשהותם בבודפשט. פלגי אכן הגיע לפגישות עם הגסטאפו בנושא העסקה, אך בהמשך הדרך העניינים הסתבכו. תוך זמן מועט הוצאה סנש להורג, פלגי הואשם כמרגל ונתפס על ידי השלטונות, ורק גולדשטיין הצליח להסתתר, אך בהמלצתו של קסטנר הסגיר עצמו לגסטאפו. ישנן עדויות והסברים שונים לפעולה האובדנית הזו, ועד היום הנושא לא ברור ונהיר. נראה כי הצנחנים חשבו שהסגרתם לגסטאפו היא שתוביל לסיכוי הטוב היותר לקיום עסקת קסטנר להצלת יהודים. השניים נשלחו למחנה השמדה, כאשר פלגי הצליח לקפוץ מהרכבת, לברוח ולהינצל ואילו גולדשטיין הובל למחנה ריכוז שם נספה. ניתן להרחיב רבות על האירועים המורכבים והמרגשים שעברו על הצנחנים ועל קסטנר, אך היריעה קצרה. אציין רק שהוריו של גולדשטיין היו מועמדים לצאת ברכבת קסטנר, ואכן הגיעו ארצה לבסוף. בהסגרתו העצמית של גולדשטיין הוא בוודאי הניח שהוא מקדם את הסיכוי להצלת הוריו.

לאחר חזרתו של פלגי ארצה בשנת 1945 הוא הצטרף לפעילות המוסד לעליה ב' וכתב את ספרו המרתק, אשר הציב אותו במעמד של גיבור לאומי. כפי שצוין, מעמדו זה השתנה ללא היכר לאחר חקירתו הצולבת של שמואל תמיר, עורך דין כריזמטי ומוכשר, אשר התייצב כנגד קסטנר כמו גם שלטון מפא''י וחקר בחריפות את פלגי כמשתף פעולה עם קסטנר. תמיר אשר נכנס בעובי הקורה ולמד את האירועים שהתרחשו בבודפשט לפרטי פרטים, מצא אי-התאמות וטיוח האמת בתיאורו של פלגי את המתרחש בבודפשט. בין היתר לא הזכיר פלגי בספרו את דרישתו של קסטנר מגולדשטיין להסגיר עצמו לגסטאפו. בעוד ספרו של פלגי הולך ונתפס לאורך המשפט המתוקשר כלא אמין, טען פלגי לבסוף, לאחר החקירה הצולבת והחדה, כי הוא כתב 'רומן' ולא ספר היסטורי.

תיאורו הבדיוני זה של פלגי את ספרו שעד אז נתפס כתיעוד מרתק של קורות הצנחנים פורסם ברבים, והבשורה הכתה גלים. מעמדו של פלגי השתנה לבלי הכר תוך זמן מועט. הוא אמנם היה צנחן שחזר מאירופה, אך עתה נתפס גם כשקרן אשר עיוות את המציאות, והכבוד הרב אליו זכה נשחק. בין היתר קיבל פלגי טלפון מעורך ספריו שביטל את ההצעה שעמדה על הפרק להוציא מהדורה מחודשת של הספר. פלגי שללא ספק היה גיבור יהודי במלחמה, כבר לא התאים לדמות הגיבור הלאומי.

פלגי נפטר בשנת 1978, לאחר שניסה מזלו בעולם הפוליטי ובמסגרות עסקיות שונות. ארצה לסיים בניסוחו המהדהד של פלגי, המתייחס בחוכמה ובחדות לדעת הקהל הישראלית כלפי הניצולים והנספים לאחר השואה:

"טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים על פי הכלל: אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה, אם תצא ותחזור – תישפט, אם תשב ולא תעשה – תשפוט". ובכל זאת מסיים פלגי ואומר "מי ילך אם לא אני ? והם ילכו בדעתם שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

זה קרה בנובמבר 1951 / על שביתת הימאים וגיוס צבאי קלוקל

זה קרה בנובמבר 1951. הימאים הישראלים, ספנים, חובלים, סוורים ומתפעלי הספינות של מדינת ישראל הצעירה, פרצו בשביתה חריפה. הסיבה הייתה ניגוד אינטרסים מובהק של הנהלת הסתדרות הפועלים. מצד אחד היה הארגון אחראי להעסקתם של הימאים במסגרת חברת 'צים' אשר הייתה בבעלות ההסתדרות ומאידך הייתה ההסתדרות אחראית לתנאיהם ולייצוגם ההולם של הימאים בפני המעסיקים, כלומר ההסתדרות עצמה. העסק התפוצץ כאשר נמרוד אשל, ימאי צעיר וכריזמטי, ניסה לאחד את הימאים תחת גוף בשם 'מועצת איגוד הימאים' ולעמוד בראשו. בבחירות דמוקרטיות של הימאים, אשר לאחר מאבק ארוך זכו לברכת ההסתדרות, קיבל אשל כמעט 100 אחוז מהקולות. לאור התוצאות המדהימות והמפתיעות החליטה הנהלת ההסתדרות לדחות את יישום הבחירות ולא קיבלה את התוצאות.

התגובה של הימאים הייתה פורצת דרך במדינת ישראל הצעירה. השביתה הגדולה שהחלה כללה את רובם המוחלט של הימאים, סדר גודל של כ-800 איש, אשר השביתו את צי הסוחר הישראלי שמנה כעשרים ספינות. הסכסוך המדובר בין הימאים להסתדרות לא היה חדש, ושביתה קטנה נוספת הייתה כבר ביולי. אז השביתה נסבה סביב סכסוכי עבודה סטנדרטיים, שכר, תנאים סוציאליים וכד'. עתה פרצה שביתה מזן אחר. השביתה הגדולה שהתרחשה בנובמבר הפתיעה בעוצמתה וביציריה את הנהגת המדינה ואת האזרחים.

ימאים רבים היו בוגרי מלחמת העצמאות, מנהלי ומובילי מפעל ההעפלה, אנשים שהקריבו רבות למטרות אידיאולוגיות ציוניות. דוגמא בולטת הוא אייק אהרונוביץ', ממובילי שביתת ימאים אשר היה איש הפלי''ם, כוחות הים של הפלמ''ח, ורב-חובל של ספינת המעפילים 'אקסודוס'. לאחר פתיחת המאבק מול ההסתדרות ובתוך כך במפא"י, מפלגת השלטון, תוך זמן קצר מאוד חל מהפך דרמטי ביחס אל הימאים, לפחות מצד ההנהגה. הימאים שהתבצרו על הספינות נתקלו בכוח פיזי רב, כאשר 'פלוגות הפועל', חברי ארגוני פועלים אשר היו מאומנים בביצוע משימות כוחניות של ההסתדרות, נשלחו להורידם בכוח מן הספינות. באותם ימים כינה בן-גוריון בתקשורת את הימאים, עד לפני זמן לא רב לוחמי מלחמת העצמאות, 'אויבי המדינה'.

בן-גוריון היה מוטרד ביותר מהשביתה. מצבה הכלכלי של ישראל בשנת 1951 היה בכי רע, ועצירת תנועת צי הסוחר הייתה בעייתית. בנוסף לכך קיבל הסכסוך עם הימאים במהרה נופך פוליטי, כאשר מפלגות מן השמאל והימין הזדהו עם מאבק הימאים כנגד השלטון ותמכו בהם. גם התקשורת העויינת את שלטון מפא''י, כדוגמת העיתון 'העולם הזה', התבטאה בחריפות כנגד הממשל בנושא. לבן-גוריון, כמו במקרים אחרים, היה חשוב להבהיר מיהו בעל הדעה ומיהו האחראי, ולכן החליט לדכא את השביתה בכל מחיר.

השיא של התנהלות הממשלה כנגד הימאים היה ההכרזה של צה''ל, לדרישת בן-גוריון וכנגד דעתו של הרמטכ''ל, לגיוסם למילואים של כלל הימאים המתבצרים על הספינות כחלק מהשביתה. בן-גוריון דרש וקיבל צו אשר מחייב את הימאים לעזוב את הספינות ולהתייצב בבסיסי צה''ל. מי מהימאים אשר לא עזב את הספינה והתייצב נאסר על ידי המשטרה הצבאית ונכלא בבסיסי צה''ל. הימאים, האזרחים וגם חברי הנהגה רבים בישראל נדהמו מהשימוש הפוליטי-חברתי של בן-גוריון בצה''ל. בלחץ רב של גורמים שונים, בכללם צמרת הצבא, ביטל לבסוף בן-גוריון את הצווים האלו.

לאחר כחודש של שביתה אלימה ומטלטלת, קיבלו נציגי ההסתדרות את טענות הימאים ותנאיהם אכן שופרו בצורה משמעותית. גם אם חלק מההסכמים הופרו וההסכמות לא כובדו במלואן אין ספק כי השביתה נחשבת לאבן דרך במאבקי פועלים בישראל. מעשיו של בן-גוריון בפרשייה זו, ובמיוחד השימוש בצה''ל, ללא ספק מהווים דוגמא קיצונית לכוח הנהגתו ולתפיסתו, שלעיתים קידשה את המטרה על פני האמצעים. 

זה קרה באוקטובר 1870 / על 'צו כרמייה' ויהדות אלג'יריה

זה קרה באוקטובר 1870. אדולף כרמייה, שר המשפטים הצרפתי, הכריז כי כלל יהודי אלג'יריה יקבלו מיידית אזרחות צרפתית מלאה, חרף אי רצונם. כרמייה, יהודי משכיל אשר הצליח להתקדם בצורה מדהימה לצמרת השלטון הצרפתי, הבין כי מעמדם של יהודי אלג'יריה יוטב דרמטית באם יוכרזו כאזרחי המעצמה הקולוניאלית. 'צו כרמייה' שינה ללא היכר את חיי היהודים באלג'יריה לאורך השנים, ובא לידי ביטוי גם במדינת ישראל של המאה ה-21.

כחלק מהכיבושים הקולוניאליים פלשה צרפת לאלג'יריה בשנת 1830. הגעת השליט האירופאי למדינה המוסלמית טלטלה את כלל האזרחים. מעמדם ההלכתי המסורתי של היהודים כבני חסות, ד'ימה, תחת שלטון האסלאם התערער לאור הבדלי המעמדות החדשים. עתה נוצר דרג כובשים מערביים, מהגרים אירופאים שהגיעו לאיזור ולעומתם ילידים מקומיים, מוסלמים, יהודים ונוצרים. הסדר החברתי החדש אפשר ליהודים להגיע למעמד חברתי ומדיני שלא היה בר-השגה במצב הקודם.

קשר מרתק נוצר בין יהודי אלג'יריה ליהודי צרפת. יהודי צרפת במאה ה-19 נחלקו למספר מעמדות ומגזרים פנימיים, אך ניתן לומר כי רובם אוחדו ביחסם לקרוביהם מאלג'יריה, אכפתיות ודאגה מחד למול חשש והסתייגות מאידך. האכפתיות והדאגה הקולוניאליים נבעו מכך שיהודי צרפת ראו ביהודי אלג'יריה אחים חורגים לא מפותחים שיש לתמוך בהם. החשש וההסתייגות נבעו מההשוואה הבלתי ניתנת להכחשה בין היהודים באשר הם, אשר הטרידה את הליברלים הצרפתיים המתקדמים שלא רצו שמעמדם יפגע בעיני האליטה הצרפתית הלא-יהודית. השילוב בין היצרים השונים שנתגלו אצל יהדות צרפת הביא בין היתר להחלטה לקדם ולשפר את מצבם של יהודי אלג'יריה, הן מבחינה השכלתית והן מבחינה חברתית ותרבותית.

כבר ב-1865 הציע נפוליאון השלישי לאלג'יראים המעוניינים בכך לקבל אזרחות צרפתית. אזרחי אלג'יריה, בינהם היהודים, לא ששו לכך, כנראה בגלל החובות והמגבלות הבאות עם האזרחות, בין היתר גיוס לצבא הצרפתי. יהדות אלג'יריה הייתה טרודה בצרות היום-יום ובקשר המורכב עם השכנים המוסלמים, ונראה כי רבים מהאזרחים היהודים פחדו או לא הבינו את גודל המשמעות של האזרחות הצרפתית שבראייה היסטורית תטיב עמם.

לכרמייה היהודי היו תוכניות וכוונות אחרות. לצד נאומים ופעילות מדינאית ענפה בנושא, כרמייה פעל בצורה פרקטית בטוחה לשפר את מצב יהודי אלג'יריה. בין היתר הקים כבר בשנת 1840 את ארגון 'כל ישראל חברים' ('אליאנס'), אשר פעל במטרה לחנך, לתרבת ו-'לצרפת' את האוכלוסייה היהודית ברחבי העולם המוסלמי, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר ומוסדות הוראה. השפעתו של הארגון הייתה מדהימה וחובקת עולם. ערב מלחמת העולם השנייה מנה הארגון 184 בתי ספר בחמש עשרה ארצות, ובהן כ-43,700 תלמידים יהודים. לאור השליטה ארוכת השנים באלג'יריה, הייתה השפעתו של הארגון במדינה זו הבולטת ביותר. מעניינת העובדה כי כרמייה וארגונו אשר השפיעו בצורה מדהימה על העולם היהודי מקבלים מקום מועט כל כך במערכת החינוך הישראלי במאה ה-21. זה כנראה מחיר היותם לא ציוניים כאשר המנצחים כותבים את ההיסטוריה.

עשרות שנים לאחר מכן, בעת מאבקה של אלג'יריה לקבל עצמאות מצרפת במחצית השנייה של שנות החמישים, היו היהודים עוף מוזר בנוף האלג'יראי. היהודים ניסו שלא להתערב במאבק והצהירו על כוונותיהם הניטראליות. היותם אזרחים צרפתים הבדילה אותם משכניהם המוסלמים וקירבה אותם למהגרים הצרפתים. לקראת סוף המלחמה, כאשר נראה היה כי צרפת עתידה לסגת מצפון אפריקה, יהודים אלג'יראים רבים הבינו כי הם צריכים לחפש עתיד טוב יותר מחוץ לארצם. כאשר אלג'יריה קיבלה עצמאות בשנת 1962 רובם המוחלט של היהודים היגרו החוצה למדינה המובטחת. צרפת.

צרפת התייחסה לאזרחיה באלג'יריה בצורה מופתית לאור הצורך להגר מצפון אפריקה. השלטונות הציעו למשפחות אזרחים שיהגרו לצרפת סלי קליטה גדולים ביותר. הסלים כללו בניית בתים והעברתם למהגרים, הבטחת מקצוע ושכר זהים לעבודת המהגרים באלג'יריה ותמיכה משאבית נוספת לאורך זמן. צרפת ראתה ביהודי אלג'יריה אזרחים לכל דבר, והתייחסה אליהם בהתאם בשעת צרה.

השפעת הקולוניאליזם הצרפתי ובמסגרתו פועלה של תנועת 'כל ישראל חברים' וצו כרמייה הצליחו. כ-85% מיהודי אלג'יריה היגרו לצרפת. זוהי המדינה המוסלמית היחידה שרובה המוחלט של הקהילה היהודית שבה לא הגיע לארץ ישראל. התושבים האלג'יראים שכן החליטו להגר לישראל היו בדרך כלל במצב סוציו-אקונומי נמוך, וברוב המקרים לא היו ילידי אלג'יריה כי אם תושבים שהיגרו למדינה ממדינות סמוכות והיו בעלי קשרי משפחה ליהודים שכבר עלו לישראל.

אדולף כרמייה