זה קרה במאי 1948 / על מלחמות אחים ערב פלישת צבאות ערב וגיוס אנשי הלח''י לצה''ל

זה קרה במאי 1948. חרף הלוחמה המתרחשת מזה חודשים בין כוחות היישוב היהודי לכוחות הערבים בשטחי פלשתינה, הכוח הלוחם היהודי לא הצליח להתאחד. בעשירי במאי הגיבו אנשי הלח''י כנגד פעולת ההגנה וחטפו ארבעה מבכירי הארגון. ההתכתשויות ההדדיות בין 'ההגנה' והלח''י נמשכו בצורה מצערת גם ימים ספורים לפני פלישת מדינות ערב למדינת ישראל שאך נוסדה. רק הקמת צה''ל, גיוס אנשי הלח''י לשורותיו והלחימה המשותפת כנגד צבאות ערב היא שהובילה לניתוק הנהגת הלח''י מאנשיו ולשותפות הלחימה היהודית.

בתחילת מאי 1948 הזרימו הבריטים כוחות צבא רבים לארץ ישראל. העברת הכוחות עמדה בניגוד גמור להכרזה הבריטית על עזיבתה הצפויה את הארץ, ועוררה תהיות וחוסר אמון בקרב גורמים יהודים. ב-4 למאי אנשי מחתרת הלח''י מיהרו לצאת בהכרזה כי לאור הזרמת הכוחות הבריטים הם מפסיקים את ההפוגה שהכריזו במאבקם בנציגי האימפריה השוקעת. היום אנו יודעים כי מטרת הכוחות הצבאיים האלו בארץ היה לאבטח את הנציב העליון ואנשיו ולאפשר את הפינוי. כפי שצויין, אנשי הלח''י, כמו גם הנהגת היישוב, לא הבינו את משמעות הזרמת הכוחות והרוחות סערו.

חברי הלח''י לא חיכו זמן רב עד שהחלו לפעול. כבר ב-6 למאי פגעו אנשי הלח''י בכלי רכב בריטיים, לקחו ציוד שלל והרגו קצין בריטי וששה חיילים. לאור מעשים אלו העיתונות הממסדית געשה ובין היתר כינו בכותרות העיתון את מעשי הלח''י 'רצח שפל'. בתגובה לפעולות הלח''י הורה מפקד ארגון ההגנה בחיפה על אנשיו לעצור את אנשי לח''י בעיר, לאור החשש כי אלו עתידים להמשיך ולפעול כנגד הבריטים ובסיסם בחיפה. כוחות ההגנה יצאו לפעולה ב-7 למאי ועצרו ארבעה מבכירי הלח''י, בינהם את ראש הארגון בעיר משה קסטנבוים ערמוני. אנשי ארגון הלח''י לא נותרו חייבים, ובליל ה-10 למאי יצאו לפעולה נגדית וחטפו ארבעה מבכירי ארגון ההגנה, בינהם את יוסף אבידר חבר המטה הארצי של ההגנה ואת מנחם ברבש מראשי שירות המודיעין.

כדי להבהיר את משמעות האירועים המתוארים ניתן לקרוא את אשר כתב באותו השבוע דוד בן-גוריון ביומנו, בו הקפיד לכתוב כל יום על אודות מצב המלחמה. מהתוכן והנימה של כתביו ניתן להבין את הלחץ והעומס שהיו נתונים בו ראשי היישוב. ב-6 למאי כתב בן-גוריון כי המצב 'קטסטרופלי' מבחינת כספים ובשביעי כתב כי יש מחסור חמור בנשק וכלי רכב. את הדברים האלו כתב בן-גוריון שבוע ימים לפני הפלישה של צבאות ערב השונים למדינה הצעירה. לאחר פעולת לח''י ומעצר בכירי ההגנה בן-גוריון תיאר בפתיחת יומנו ב-10 למאי את עובדת חטיפתם של מנהיגי הגנה ע"י הלח"י. בהקשר הנ''ל יש להבין את משמעות פעולות הלח''י שהפריעו והטרידו את הנהגת היישוב בזמנים הכה קריטים. ב-11.5 כתב בן גוריון ביומנו כי העניין עם לח"י סודר ע"י לוי אשכול והלח"י התחייבו שלא לפעול עד הכרזת המדינה וכי ישחררו את כל השבויים.

ב-12 למאי החליטה מנהלת העם על הכרזת המדינה והקמת ממשלה זמנית. ההכרזה נקבע ל-14.5, יום שישי ב-16:00. בערב ה-14.5 התחיל דוד בן-גוריון בסמליות מחברת חדשה ביומנו ופתח במשפט: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".

בצוק העיתים לא נותרה ברירה אלא למצות את כל כוח הלוחמה של מדינת ישראל. ההסכם הסופי שנערך בין ישראל גלילי ולוי אשכול לבין ישראל שייב נציג הלח''י קבע כי ב-29 למאי יתגייסו כלל לוחמ''י הלח''י לצה''ל, למעט חמישים איש אשר יועדו להקים מפלגה פוליטית של יוצאי הארגון. בהסכם נקבע כי לוחמי הארגון יהיו עתידים לשרת במשך ארבעה חודשים ביחידות צבאיות שלמות המורכבות רק מחיילי הארגון לשעבר. החטיבה שנבחרה היא חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, אשר היה מוכן לקבל כל חייל בעל מוטיבציה ללא דקדוק בעברו הפוליטי. עובדה זו לא הפריעה לצה''ל להקצות מספרים סידוריים ייחודים ועוקבים לאנשי הלח''י בכדי לקעקע את עברם גם בצה''ל, אשר שמו, צבא ההגנה לישראל, הפריע להם ועורר פולמוס.

ב-28.5, יום לפני גיוסם של אנשי לח''י, נערך מסדר ציבורי ראשון ואחרון של ארגון לח''י בבסיס בשיח' מוניס. מאות מאנשי הארגון הגיעו, שלושת מפקדי הארגון התייצבו בפני המסדר ולאחר שירה ציבורית של המנון הלח''י 'חיילים אלמונים' קרא נתן ילין-מור פקודת יום:

"היום נפתח פרק חדש בתולדות מלחמתנו [...] עד היום היינו חיילים אלמונים ללא מדים, היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים [...] בעוד שעות מספר אנו נפרדים מכם פרידה גופנית [...] לא פרידה היא ברוח. קשרכם עם התנועה איננו ניתק ואיננו מתרופף. אתם יוצאים בשליחות התנועה [...] תורת הלחימה הקיבוצית, תהיה אחד מכלי הנשק החשובים ביותר בשביל המלחמה בעתיד. אותה ננצל בבוא העת כדי להנהיג את המוני העם ואת הנוער למלחמה הסופית לשחרור המולדת כולה."

מדבריו של ילין-מור נראה כי מבחינת הנהגת הלח''י, הגיוס לצה''ל לא היה פירוק סופי של תנועתם. החזרה הבולטת על זמניות הגיוס, ועל כך שלוחמי הלח''י נדרשים להפיץ את תורתם ביחידות הצבא מבהירה היטב את השילוב שבין הרצון לחזק את שורות הצבא היהודי לבין הרצון להרחיב את כוח הארגון על ידי רכישת הניסיון הצבאי המסודר. ניתן להבין כי מבחינת ארגון הלח''י, הצבא הוא מקום ראוי בו ניתן יהיה להמשיך במאבק. צה''ל מסתמן בראיית הנהגת הלח''י כמסגרת בעלת פוטנציאל להרחיב ולייצא את תורת הארגון ולהשפיע על תדמיתו לקראת העתיד.

מעניין לציין כי שעת הפקודה הייעודית בה נדרשו אנשי לח''י לעזוב את הצבא ולחזור להילחם כארגון מחתרתי אכן הגיעה לבסוף. ב-17 לספטמבר נרצח בירושלים על ידי אנשי הלח''י הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו''ם. בתגובה הכריזה הנהגת המדינה על פעולות חריפות ונחרצות נגד שארית ארגוני המחתרת. חודשים לפני, לאור פרשיית 'אלטלנה', כבר זומנו מפקדי צה''ל בוגרי ארגון הלח''י, דב גרנק ויעקב בנאי, להנהגת הארגון במחבוא. ההנהגה הודיעה כי בשעת פקודה ידרשו לערוק מצה''ל ולעזור לארגון. בשעתו הקשה של הארגון לאחר רצח ברנדוט חיילי צה''ל יוצאי הלח''י סירבו לערוק, זה כמה חודשים נלחמו שכם אל שכם עם חבריהם והשתחררו מכבלי ארגון המחתרת. גם איסר הראל ראש שירות הביטחון דיווח לבן-גוריון כי 'חיילי לח''י הם אופוזיציה ללח''י'. ב-29 לספטמבר נעצר נתן ילין-מור מנהיג הלח''י וננעץ המסמר האחרון בארונו של הארגון.

זה קרה באפריל 1950 / על מבצע 'עזרא ונחמיה' ופצצות שהטילו יהודים על יהודים

 זה קרה באפריל 1950. במהלך כינוס שאורגן על ידי התנועה הציונית היהודית בבגדד נזרקה פצצה אשר התפוצצה והחרידה את באי הכנס. ביוני התפוצצה עוד אחת והשלישית הוטלה בינואר 1951. בההתפוצצויות נפצעו עשרות ונהרגו אחדים. עשרות שנים לאחר מכן עדיין אין עובדות ברורות לגבי האשמים, אך ההשערות קיימות ורובן מייחסות את הטלת הפצצות לידיים יהודיות.

יהדות עיראק הייתה ידועה במאה ה-19 ובמחצית המאה ה-20 כקהילה חזקה ומחוברת עמוק למדינה. השכלתם של היהודים וחינוכם הובילו אותם להשפיע בחברה העיראקית וניתן היה למצוא יהודים בכל הדרגים במדינה. בין היתר ניתן להדגים זאת בכך שבשנות העשרים כיהן יהודי בשם ששון יחזקאל כשר האוצר, ובשנות השלושים היהודים היוו כשישים אחוז מהפקידות הממשלתית הבריטית כאשר מספרם באוכלוסייה הכללית היה כשלוש אחוז. השליטה הבריטית ארוכת השנים תרמה והיטיבה עם היהודים העיראקיים, כאשר מצבה הכלכלי של הקהילה היה טוב מאוד, בעיקר לאור הקשר להודו והמשאבים הרבים שזרמו משם.

המצב החל להשתנות עם התחזקות הלאומיות העיראקית בשנות השלושים. השלטון התחלף ולצד הנאציזם האירופאי, שהגיע גם לעיראק, הלאומיות המוסלמית הקיצונית תפסה תאוצה במדינה והובילה לפגיעה במעמדם של היהודים. שיאה של הפגיעה באה לידי ביטוי בפרעות ה-'פרהוד' ביוני 1941 בהם נהרגו בבגדד בלילה של פורענות 179 יהודים. ניתן לדבר רבות על הלילה הנורא והוא ראוי שאייחד לו בלוג נפרד אשר יתפרסם בעתיד.

לאחר הפרהוד לא ניתן היה להתעלם ממצוקתם של יהודי עיראק והתנועה הציונית הגבירה את פועלה במדינה, אשר ברובו התנהל בצורה חשאית. שלמה הלל ומרדכי בן-פורת הגיעו לעיראק באופן חשאי והחלו לפעול בזריזות לארגון יציאה המונית של היהודים מהארץ. מספר העולים שהתכוונו להעביר ארצה היה דמיוני בעיני רבים, בן-פורת טען כי יצליחו להעלות 40,000 יהודים מעיראק ושלמה הלל הגזים והפריז בשיחתו עם בן-גוריון כי הוא מאמין שיגיעו אפילו ל-65,000 איש. שניהם לא העריכו נכונה ובשנות החמישים עלו לישראל 125,000 יהודים מעיראק.

העלייה לא הייתה חלקה. בתחילה היו בעיות עם השלטונות העיראקים שלא הסכימו לפעילות הציונית החשאית ובהמשך היה צורך ליצור קשר סדיר עם נציגים באיראן אשר דרכה העבירו את העולים. עד אפריל 1950 עיראק התנגדה לעליית היהודים, אך לאחר מאמצים דיפלומטים רבים בתאריך זה הודיעה הממשלה העיראקית כי יהודים שיוותרו על רכושם ואזרחותם יוכלו לצאת. התנועה ההמונית החלה, בעיקר בעזרת טיסות רבות ושימוש בקפריסין כתחנת ביניים.

אם כך, מדוע הוטלו פצצות על ידי יהודים ? האירוע שהוזכר והתרחש באפריל 1950 הטריד בעבר ומטריד גם היום. תהיות רבות עלו בנושא, מדוע נזרקו הפצצות ? האם כדי לפגוע ביהודים, אשר בכל מקרה התארגנו לעזוב את המדינה ? האם כדי לגרום ליהודים להזדרז עוד יותר ולהפחידם ? אולי כדי לגרום גם ליהודים האמידים והעשירים להבין שאין מקומם במדינה המוסלמית ?

הרעיון שברצוני להעביר הוא לא אחד מהנ''ל ומקובל על רבים מהחוקרים. בתחילת שנות החמישים מדינת ישראל קלטה עלייה של יהודים בהמוניהם מכל העולם, בין היתר של ניצולי שואה רבים מאירופה. באותה תקופה התקדמה התוכנית לעליית יהודי עיראק, אך השליחים בעיראק לא קיבלו את תשומת הלב שביקשו מההנהגה היהודית במדינת ישראל. בארכיונים הבריטים ניתן לקרוא כי כ-80,000 יהודים נרשמו לעלייה בספטמבר 1950 ובאוקטובר נרשמו כבר 90,000. הלחץ על השליחים היה גדול ביותר ובאותו חודש שלח מרדכי בן-פורת בקשות חוזרות ונשנות לנציגי התנועה בישראל בדרישה לעזרה לאור כמות האנשים העצומה והחוסר במטוסים וכספים לפעילות בעיראק. חרף זאת, העזרה בוששה מלהגיע לאור הפניית המשאבים למדינות אחרות באירופה אשר נתפסו בעיני הנהגת המדינה כחשובות יותר לעלייה מיידית.

הגרסא שאני מאמין לה, אם כי הוכחשה נמרצות על ידי מרדכי בן-פורת, מעלה כי השליחים האקטיביסטים, אשר רצו לקדם את העלייה העיראקית לישראל בכל מחיר, מצאו לנכון להפחיד לאו דווקא את היהודים העיראקים בעזרת הטלת פצצות בעיראק, אלא את ההנהגה הישראלית. הפיצוצים שפגעו ביהודים העיראקיים שימשו כקלף מנצח של השליחים כדי להסביר להנהגה הישראלית כי חייבים לפעול כעת להצלת היהודים העיראקיים. ואכן, באותם החודשים משאבים רבים החלו להיות מופנים למדינה, ואותם השליחים הם אשר הובילו את מבצע 'עזרא ונחמיה' אשר במסגרתו עלו לישראל עשרות אלפי היהודים העיראקיים. האם אכן נציגי הממשלה הישראלית הם שהטילו פצצות כנגד היהודים  בעיראק ? תלוי למי אתם מאמינים.

כתבת עיתון מעריב מאפריל 1950:

זה קרה בפברואר 1930 / על חביבה מסיכה ותוצאות ההשכלה היהודית בתוניסיה

זה קרה בפברואר 1930. חביבה מסיכה, כוכבת על יהודיה תוניסאית מצאה את מותה בנסיבות מצערות והיא בשיא תהילתה. סיפורה הייחודי מלמד הן על חיי היהודים התוניסאים והן על מעמד האישה בצפון אפריקה לאור השינויים הדרמאטיים של ההשכלה המערבית ליהודים.

חביבה מסיכה נולדה בתוניסיה בשנת 1899 בשם מרגריט, שם מערבי שכבר הוא מראה על ההשפעה האירופאית באיזור. הוריה נפטרו בעת היותה ילדה צעירה והיא עברה להתגורר עם דודתה, אשר שלחה אותה ללימודים בבית הספר היהודי של תנועת כל ישראל חברים, מפועלו של אדולף כרמייה. בבית הספר של כי''ח לבנות למדה מסיכה צרפתית והתחנכה לאור מודל התרבות הצרפתי המערבי. בתקופה בה הנשים המוסלמיות המקומיות לא ידעו קרוא וכתוב מסיכה והנשים היהודיות התנהלו על פי התרבות האירופאית המודרנית.

גם הוריה המנוחים וגם דודתה היו מוזיקאים מוכשרים. חביבה הפגינה מגיל צעיר יכולות שירה נהדרות ולאור מראה החינני היה זה אך טבעי כי תעלה לבמות ותופיע כבר בצעירותה. הצלחתה הייתה מיידית והיא שהעניקה לה את התואר 'חביבת הכל', אשר נהפך לשמה המפורסם 'חביבה'. חביבה התקדמה בעולם הבידור והשירה והופיעה מול יהודים וערבים מקומיים. עם זאת, פריצתה הגדולה הייתה בכניסה לעולם המשחק והתיאטרון. רק במאה ה-20 המדינות הערביות, בראשות מצרים, הכניסו לתרבותם את עולם התיאטרון האירופאי בצורה ענפה. ההצגות וההופעות הסגורות לקהילה המוסלמית החלו בתוניסיה בעשור הראשון למאה ה-20, בעוד חביבה ילדה צעירה. כשהגיעה לגיל עשרים, לאחר ניסיון לא מועט בשירה, הצטרפה ללהקת מחזות מקומית. שליטתה של הצעירה היהודית בשפה הערבית לצד היכרותה את התרבות המערבית היו שילוב ייחודי בקרב השחקנים המוסלמים.

יכולותיה של מסיכה הרימו אותה מעם. ההופעות היו המוניות ומוצלחות והיא הייתה ללא ספק הכוכבת הגדולה של הלהקה המעורבת בין גברים, נשים, יהודים ומוסלמים. כוחה ומעמדה היו פורצי דרך ובעולם הגברי והפטריאכלי התוניסאי מסיכה הייתה דמות ייחודית. מסיכה מרדה במוסכמות ובין היתר עברה בין מאהבים רבים שנסחפו אחריה והתעמתה עם הדעות השמרניות על התנהלות נשים ראויה בתוניסיה. מסיכה הבינה את העוצמה שבקשר עם הקהל וידעה איך ליצור קשר חם ומהנה עם מעריציה, לאור זאת היא דרשה וקיבלה שכר גבוה משל שאר השחקנים והזמרים, עוד תופעה ייחודית בזמנה. מעמדה היה כה גבוה עד כי היא קיבלה את תפקידי המשחק הראשיים גם כאשר היו אלו תפקידי גברים, לדוגמא במחזה על יוסף וכותונת הפסים בה גילמה את דמות יוסף.

למרות התנגדות גורמי דת רבים אשר הוטרדו מהצלחתה כאישה, מגילום דמויות דת גבריות והן מיחסיה האינטימיים עם בני כל הדתות, הקריירה של מסיכה המשיכה לצמוח. שמה הלך לפניה והיא החלה להופיע במדינות ערב השונות וגם בבירות אירופה, בין היתר בפריס ובברלין. חייה היו סוערים וייחודיים אך לצערנו כך גם מותה. בין המאהבים הרבים שרדפו אחריה היה גם יהודי זקן בן 77, אליהו מימוני, אשר לא התמודד עם הדחיות הרבות שספג ממנה. בפברואר 1930 פרץ לביתה, שפך עליה חומר דליק והעלה אותה באש. כוכבת התיאטרון סיימה את חייה חודשים מספר לאחר הגיעה לגיל שלושים.

מותה בטרם עת הדהים את תוניסיה ואלפים רבים הגיעו להלוויתה. מעמדה של מסיכה היה כה רב כי עד היום היא נמצאת בפנתיאון התוניסאי הלאומי כאחת מהכוכבות הבולטות אשר ייצגו את המדינה ברחבי העולם. יחד עם זאת, את סיפור חייה של מסיכה לא יהיה נכון לבחון רק כמקרה פרטי. הוא מלמד ומספר על התקדמותה של הקהילה היהודית התוניסאית, על המשמעות העמוקה של חינוך מערבי במדינה מוסלמית ועל הפער שנוצר בין היהודים למוסלמים המקומיים לאור השכלת היהודים. ללא השלטון הצרפתי הליברלי ובתי הספר היהודים של כל ישראל חברים אין ספק כי מסיכה לא הייתה מצליחה להתקדם ולהתפתח כאישה חזקה.

במאמרם של החוקרים יוסף וצביה טובי הם מתארים תהליך מיתיזציה של מסיכה, כלומר הפיכתה לסמל ולמיתוס בחברה התוניסאית עד היום. החוקרים מזכירים אירועים שקרו מיד לאחר מותה, כמו ההלוויה, ההספדים והטקסים וגם בשנים שלאחר מכן, כמו תרומת ספרי תורה וקריאת מקומות על שמה. בין היתר מציינים החוקרים את הקינות הרבות שחוברו על מסיכה לאורך השנים, בינהן הקינה הבאה, אשר נכתבה בערבית-יהודית:

[...] נקונן על האמנית המפוארת / הגדולה באמנות המשחק / במשחקה תמיד נודעה / לעולם יהיה הלילה ארוך / בתיאטראות היא המנצחת /  מצטיינת ואין דומה לה / גם במעשי הצדקה נשתבחה / מסייעת לכל מי שבמצוקה / מות חביבה בא בפתע / אף אחד לא העלה על דעתו / הייתה כתר לכל משתה / שמה דגול בין החברים [...] כולנו על מותה נעצבנו / יהודים נוצרים ומוסלמים / מי יוכל לרפאנו ? / סבלנות הוי אדון העולמים.

  

זה קרה ביולי 1907 / על יצחק אפשטיין וראשית היחס הציוני לערביי הארץ

זה קרה ביולי 1907. יצחק אפשטיין, מורה ומחנך ארץ-ישראלי, פרסם בעיתון 'השילוח' מאמר בשם 'שאלה נעלמה' אשר הכיל את עיקרי הרצאתו בקונגרס הציוני השביעי. ההרצאה ובעיקר הכתבה עוררו סערה בקרב חברי התנועה הציונית אשר נמשכה זמן רב וגררה תגובות רבות, החל מדיונים וויכוחים בעל פה ועד לכתבות משתלחות בעיתונים השונים. במרכז טענתו של אפשטיין עמדה התהייה על אודות היעלמותה המוחלטת של שאלה משמעותית מדיוני התנועה הציונית, כהגדרתו: "היחס אל הערבים".

אפשטיין נולד בחבל מינסק ברוסיה בשנת 1862 ועבר לאודסה בהיותו נער בן 14 שם התחנך על ידי אחד מגדולי המנהיגים הציוניים בתקופה, משה לייב לילנבלום. אפשטיין למד חקלאות באודסה ובהיותו בן 21 נבחר על ידי לילנבלום להיות אחד מששה חלוצים אשר מומנו על ידי הברון רוטשילד להגיע מרוסיה לארץ ישראל. בארץ עבד כחקלאי בזיכרון יעקב ובראש פינה ולאחר מספר שנים החליט כי הוא מעוניין לפנות לתחום החינוך וההוראה. מאז, במשך עשרות שנים לימד, חינך וטיפח תלמידים רבים וכתב מערכי הוראה חדשניים בעברית.

הנקודה החשובה ביותר לענייננו הנוכחי היא הכרתו העמוקה את החיים בארץ ישראל. בשונה ממנהיגים ציונים רבים אשר נאמו נחרצות על אודות חשיבות יישוב הארץ אך מעולם לא דרכה רגלם במזרח התיכון, אפשטיין הכיר היטב את אדמת הארץ ואת הנפשות הפועלות בה החל מסוף המאה ה-19. הביקורת החריפה שלו שהוצגה במאמר 'שאלה נעלמה' היא אמירה נוקבת של דמות הנמצאת בשטח ומכירה את עובדות החיים הפרקטיות והקונקרטיות אל מול חבורה גדולה של חולמים אשר בעיקר דמיינו מציאות אידאלית ואידילית.

במאמרו 'שאלה נעלמה' כתב אפשטיין: ''הציונים הנאמנים לא נגעו עד עתה בשאלה מה צריך להיות יחוסנו אל הערביים כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ [...] מיום שצמחה התנועה הלאומית ועד עתה לא חדלו העסקנים הציוניים מלהתעניין בסדרי הארץ וחוקיה, בעוד ששאלת העם היושב בה, עובדיה ואדוניה האמיתיים, עדיין לא נתעוררה [...] דבר אחד של מה בכך שכחנו, יש בארץ חמדתנו עם שלם שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעזבה".

עמדתו הברורה של אפשטיין על אודות חשיבות ההתייחסות לאוכלוסייה המקומית התסיסה את הרוחות. מאמרו היה חריג ברוח התקופה, כאשר התפיסות הרווחות על ארץ ישראל היו "ארץ שוממה המחכה בשממונה" או "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". נוח היה לגורמים רבים בתנועה הציונית לפתח תפיסה שבה האוכלוסייה היהודית תוכל להגר ללא קשיים תוך התעלמות מהאוכלוסייה הערבית הקיימת. במקרים בהם כן התייחסו לערביים המקומיים, ההתייחסות הייתה של עם פאסיבי ורגוע שישמח מהגעת הקדמה היהודית. כך לדוגמא מתואר הערבי ראשיד ביי בספרו האידילי של הרצל 'אלטנוילנד'. עדות מעניינת נוספת היא כתביו של אחד העם משנת 1891 לאחר ביקורו בארץ, 'אמת מארץ ישראל'. בכתביו אלו טוען אחד העם חד ההבחנה כי התפיסה הרווחת באירופה של הערבים כ-'עם הדומה לחמור' מסוכנת להתיישבות הציונית בארץ.

בכתבתו של אפשטיין הוא לא רק הציג את הבעיה, אלא גם ניסה לתת פתרונות. לשיטתו היה צריך להתייחס בכבוד לאוכלוסייה הערבית ולבוא אליה בדברים ולהסביר למנהיגים המקומיים כי ההגעה היהודית תיטיב עימהם. בנוסף כתב על חשיבות כיבוד הזכויות הלאומיות של כל אדם באשר הוא. תפיסה זו הובילה את אפשטיין להיות בין היתר אחד ממקימי תנועת 'ברית שלום'. גם בשנת 2015, יותר ממאה שנה לאחר שנכתב המאמר, 'השאלה הנעלמה' אשר הציג אפשטיין עדיין נמצאת בכותרות.

יצחק אפשטיין: