זה קרה בשנת 1949 / על 'חסמב''ה' ותפיסת האויב הערבי בשנות החמישים

 זה קרה בשנת 1949. יגאל מוסינזון, סופר מוכשר וחבר קיבוץ נען, החל לפרסם בעיתון 'משמר לילדים' סיפורים על חבורת ילדים סודית והרפתקנית אשר התמודדה בימי המנדט עם אויבי מדינת ישראל, בראשם הבריטים והערבים. בשנת 1950 הסיפורים נקבצו והחלו לצאת כסדרת הספרים 'חסמב''ה', אשר התפשטה כאש בשדה קוצים ובמהרה נתפסה כתופעה תרבותית בקרב ילדי מדינת ישראל הצעירה. סדרת הספרים לא רק עניינה והעבירה את זמנם הפנוי של ילדי הדור, אלא גם השפיעה ועיצבה את תפיסת עולמם. בראייתי אין ספק כי ל-'חסמב''ה', בין היתר, היה חלק בהפיכת החברה הישראלית בשנות החמישים לחברה מיליטנטית וכוחנית.

יגאל מוסינזון נולד במושב 'עין גנים' בדצמבר 1917. הוא למד בבית הספר החקלאי בבן-שמן ולאחר מכן בשנת 1938 עבר להתגורר בקיבוץ 'נען'. בשנת 1943 הצטרף לכוחות הפלמ''ח וביוני 1946 נעצר במסגרת פעולות ה-'שבת השחורה'. במהלך מלחמת העצמאות שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי. עד למותו בשנת 1994 עסק רבות בכתיבה והמצאת פטנטים. מוסינזון זכה במספר פרסים לאור יכולותיו ומעלותיו כסופר, בין היתר פרס אוסישקין בשנת 1953 על הספר 'דרך גבר' ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1983. בשנת 1973 נהרג בנו עידו במלחמת יום הכיפורים.

הספר הראשון בסדרת הספרים 'חסמב''ה' נכתב בשנת 1950, ועד שנת 1953 פורסמו כבר עשרה ספרים אשר מיצבו את הסדרה כשם דבר וכתופעה תרבותית במדינת ישראל הצעירה. עד שנת 1994 הסדרה עתידה הייתה לכלול ארבעים וארבעה ספרים, אשר לאורך השנים היו חלק בלתי נפרד מחיי הילדים במדינת ישראל. בספרי הסדרה מתוארים בצורה קיצונית ילדי ואזרחי ישראל מחד, ואויבי ישראל - הבריטים והערבים - מאידך. אזרחי ישראל מתוארים כצברים חסונים, בוגרי תנועות הנוער ברוח תנועות הפועלים והפלמ''ח, יפי הבלורית והתואר. השוטרים והחיילים הבריטים מתוארים בצורה מגוחת ונלעגת ונתפסים כטיפשים ועצלים אשר נופלים כל פעם בתחבולות בנאליות שילדי החבורה טומנים להם. לעומתם, בספריו של מוסינזון האויבים הערבים אינם נתפסים כבריטים הנלעגים, כי אם כמאיימים, אכזריים ורשעיים.

הופעתם הראשונה של הערבים בסדרת הספרים הייתה בספר השלישי בסדרה, שם התגלו כעבריינים רודפי בצע ועיקר הסכסוך בינם לבין החבורה לא נבע סביב רקע לאומי כי אם פלילי. בספרים הבאים, לאחר שמיצה מוסינזון את העיסוק באויב הבריטי, התקדמו הערבים למרכז הבמה הספרותית של מוסינזון והתקבע מעמדם כאויב המרכזי של מדינת ישראל וכתוצאה מכך של חבורת 'חסמב''ה'. הערבים מתוארים כמפלצות, לעיתים לא אנושיות, אכזריים וקשוחים, פרועים ומפחידים. להלן כמה דוגמאות:

"פני השודד היו מחרידים כמסכה קפואה, עיניו היו ריקות מכל מבע, שפתיו הדקות היו מעוותות ברוע לב ואכזריות, כמה צלקות נוספות השלימו את דמותו המפלצתית"

"הם היו נערים עבריים בודדים בלב הרובע הערבי, ממש בלוע האויב האכזרי אשר הרס ושרף את גוש עציון והפגיז בתותחיו יומם ולילה את עיר הקודש ירושלים"

"היה זה קרב בכוחות בלתי שקולים: מהער אחד קומץ נערים נלהבים, ומן העבר השני שודדים פרועים ואכזריים שאינם יודעים כל מעצור ורחמים"

"השיבו אש! אש! אהוד ועוזי לחצו על המקלעים. הרביצו במנוולים! צעק אהוד השמן בכעס ובהתלהבות הקרב. אש בלבם של בכורי השטן !"

לצד התיאורים המילוליים, דמויות הערבים בסדרת הספרים אוירו לאורך השנים בשני מצבים, כאשר הם חופשיים או לאחר שנלכדו על ידי חבורת 'חסמב''ה'. בהיותם חופשיים איוריו וציוריו של שמואל כץ המאייר ביטאו בצורה ברורה דמות מאיימת ומפחידה אשר כולה משדרת רוע, כעס ופראיות. הערבים נושאי נשק, אקדח, רובה, סכין או שוט בעלי מדים וכאפיות. במצבם השני, לאחר שהפסידו במאבקם לילדים הישראלים, הערבים אמנם נושאי נשק, אך הפעם מתוארים ככנועים הנתונים לחסדי ילדי החבורה:

שנות החמישים היו קשות ומתוחות במדינת ישראל, החל מהקשיים הכלכליים הכבדים וכלה במצב הביטחוני הנפיץ לאור ההסתננויות בגבולות ופעולות התגמול, בעיקר של יחידת הצנחנים 101 שראויה להתייחסות בבלוג נפרד. התגובות הישראליות לתקיפות החוזרות ונשנות של הערבים התבטאו ברצון עז לנקמה ובהתחזקות הזרם הניצי והמיליטני במדינה. תקופה זו הייתה כר פורה למיצוב הערבים כאויב מפלצתי, וכפי שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, לדעתי סדרת הספרים 'חסמב''ה', כמשפיעה ומושפעת, יכולה לשמש כעוד מאפיין של החברה הישראלית בשנים אלו.

זה קרה בינואר 1961 / על הרוגי 'אגוז' ושימוש באסון למטרות פוליטיות

זה קרה בינואר 1961. הפלגתה של ספינת העולים הרעועה 'אגוז' מחופי מרוקו אל עבר צרפת הסתיימה באסון. מזג האוויר הסוער הוביל לטביעתה של הספינה ולסחיפתם למצולות של עשרות יהודים אשר הוברחו בעזרת ארגון 'המוסד' ובניגוד לעמדת השלטון המוצהרת. באופן טראגי ומעורר תמיהה אותם הנציגים הישראלים אשר היו מעורבים במחדל הם אלו שמימשו את מדיניות ישראל בתגובה לאירוע והפעילו לחץ תקשורתי ודיפלומטי רב על מרוקו והאזרחים היהודים כדי לנצל את המאורע לחיוב.

בשנת 1956 עזבה צרפת את הקולוניה במרוקו אשר החלה לפעול כמדינה עצמאית. עזיבה זו של הצרפתים שינתה בחדות את היחס האוהד יחסית של השלטון לישראל וגדעה את נתיב ההעפלה המסודר שהיה ליהודי הארץ לישראל. לאחר 1956 מאפייני ההעפלה, שהייתה כעת בלתי-לגאלית, השתנו מן היסוד. מ-1956 ועד לשנת 1958, במסגרת פעולה מאסיבית של ארגון המוסד הישראלי, המרוקאים אישרו בצורה פרטנית לכ-2,100 יהודים לצאת מן המדינה. באוקטובר 1958, עת הצטרפה המדינה לליגה הערבית, האיסורים החריפו. למרות זאת ניסיונות הדיפלומטיה הישראלית לא פסקו ולצדם המשיכה פעילות חשאית ענפה של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו.

אופן הפעולה כלל בדרך כלל הגעת נציגי תנועות נוער ציוניות לכפרים ולשכונות היהודיות בערים, שם היו מאתרים את היהודים אשר החליטו שברצונם להגר. לאחר שנאספו הנתונים והוחלט על מועד היציאה הבלתי-חוקית הגיעו העולים ברגל או ברכב לשטחים בקרבת הגבול של מרוקו העצמאית. בשטחים אלו עוד נשארו מעט מובלעות בשליטה ספרדית, כדוגמת האיים 'סאוטה' ו-'מלייה' ומשם ניתן היה להגיע בספינה לחבל גיברלטר. כל התהליך היה מלווה בתיאום של אנשי 'המוסד' ומבריחים מוסלמים מקומיים. ממחנה המעבר של הסוכנות היהודית בגיברלטר היו מטיסים את היהודים לערים גדולות מאירופה כיעד אחרון לפני ההגעה לישראל.

כאשר התהליך התמסד, נעשו ניסיונות לקדם את ההעפלה ולקצר זמנים. בין היתר רכשו אנשי המוסד ספינות גדולות יותר, כדוגמת הספינה Pisces, אשר כונתה 'אגוז'. ספינה זו ביצעה החל מאוקטבר 1960 ועד לינואר 1961 תריסר הפלגות מוצלחות, בהן העבירה מעל ארבע מאות מעפילים מאיזור מלייה ישירות לגיברלטר. בכל הפלגה עלו על הספינה מעל לארבעים מעפילים, לצד אנשי צוות מקומיים שתפעלו את הספינה ונציגי 'המוסד' שהתלוו להפלגה. במזג האוויר הסוער של העשירי בינואר 1961 לא הצליחה להתגבר הספינה הישנה, אשר לא טופלה כראוי והוזנחה, על תלאות הדרך. היא פגעה בשרטון, נסדקה וטבעה. הליקויים בהכנות היו ברורים, בין היתר לא היו בספינה מספיק אמצעי הצלה והקשר לא פעל כהלכה. 'אגוז' שקעה במצולות ואיתה 44 איש אשר טבעו ונהרגו, בין היתר אנשי צוות ואלחוטן ישראלי מטעם 'המוסד'. רק קברניט הספינה הספרדי ושני אנשי צוות ניצלו, כנראה לאור שימוש שלהם באמצעי ההצלה המעטים שהיו בספינה.

טביעתה של הספינה 'אגוז' השפיעה משמעותית על היחס עם המרוקאים. ישראל ניסתה למנף את האירוע למטרות פוליטיות והשתמשה באמצעי התקשורת העולמיים לתאר את עוגמת מצבם של יהודי מרוקו. בנוסף פעלו הנציגים מישראל אל מול יהודי מרוקו וטענו כי כדאי להם לצאת את המדינה. אלכס גתמון, לוחם וחבר אצ''ל אשר נשלח לנהל את העלייה פרסם לאחר הטביעה אלפי כרוזים שבהם נכתב בין היתר: "44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו". ד"ר יגאל בן-נון, חוקר יהדות מרוקו, טען במאמרים שונים כי אמירותיו אלו של גתמון הם מניפולציה טראגית, לאור אחריותו הישירה של גתמון על תקינות אמצעי התובלה ומעורבותו חסרת האחריות בטביעתה של הספינה 'אגוז'.

גם לאור מותו של המלך המרוקאי בפברואר, הנסיבות אפשרו את שינוי יחס המלוכה להגירת היהודים וקיום פגישות דיפלומטיות אשר הביאו להסרת המגבלות לעלייה. במסגרת מבצע 'יכין' החל מנובמבר 1961 עלו לישראל תוך כמה שנים 80,000 יהודים מרוקאים. להרוגי 'אגוז', אשר בשנת 1992 הוטמנו עצמות 22 מהם בהר הרצל, היה, בצדק או שלא בצדק, השפעה על עליית קרוביהם היהודים לישראל.

כתבת עיתון 'דבר' מה-12 לינואר 1961:

זה קרה ביולי 1964 / על העלאת עצמות ז'בוטינסקי והתפתחות הפוליטיקה הישראלית

זה קרה ביולי 1964. ארון הקבורה ובו עצמותיו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, אשר נפטר 24 שנים לפני כן, הגיע לארץ. עוצמת המתח והסלידה בין ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון לבין אנשי ז'בוטינסקי הייתה כה גדולה, עד כי ראש הממשלה התנגד נחרצות כל חייו להבאת עצמות המנהיג לארץ. ההחלטה השתנתה רק כאשר התחלף בן-גוריון ועלה לשלטון לוי אשכול, אשר השתדל להרגיע את הרוחות בפוליטיקה הישראלית ולהוביל קו מתון יותר מאשר בן-גוריון.

 ז'בוטינסקי, אשר נפטר בארה"ב באוגוסט 1940, נטמן בבית קברות בניו-יורק. כבר בשנת 1935 כתב בצוואתו: "את עצמותיי אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום". לאורך השנים שלאחר הקמת המדינה ניסו רבים לשכנע את הממשלה, ובראשה בן-גוריון למלא את צוואתו של המנהיג הרוויזיוניסטי. באחת מהפניות האלו, בדצמבר 1951, חבר כנסת מהמפד"ל פנה בשאילתא אל ראש הממשלה והציע את העלאת ארונו של ז'בוטינסקי. בן-גוריון השיב כי חובת המדינה בראש ובראשונה להעלות ארצה יהודים חיים שיבנו את המדינה. הטענה כי מדינת ישראל צריכה לדאוג להעלאת החיים ולא המתים חזרה גם בעתיד, בין היתר לבקשתו של יוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'בוטינסקי, כאשר זה שוב ביקש להעלות עצמות מנהיגו לשעבר בשנת 1956. הדרישה להעלאת החיים ולא המתים לא הפריעה לבן-גוריון לאשר העלאת עצמות בנימין זאב הרצל בשנת 1949 והלורד אדמונד ג'יימס רוטשילד ב-1954.

מסיבות פוליטיות רבות, בינהן התפתחות 'הפרשה' הקשורה לפנחס לבון ול-'עסק הביש' במצרים, כמו גם גילו המבוגר והתעייפותו של המנהיג, בן-גוריון פרש מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963. לוי אשכול, אדם שאמנם לא היה כריזמטי ודורסני אך ללא ספק נבון ומנוסה, נכנס לנעלי המנהיג הגדול. אחת מההחלטות הבולטות הראשונות שכפרו בקו התקיף של בן-גוריון לבצע דה-לגיטימציה לאויביו הפוליטיים, ונועדה לקרב בין הזרמים האידאולוגיים השונים בארץ, הייתה הסכמתו של אשכול להעלות ארצה את עצמות ז'בוטינסקי.

במרץ 1964, לאחר פרסום הודעת הממשלה על אישורה להביא את ארונו של ז'בוטינסקי, כינס מנחם בגין את אנשי מפלגת חירות באולם 'אהל-שם' ואמר: "ליום הזה ייחלנו עשרים וארבע שנים תמימות. במרומים יעידונו כי אנו נלחמנו למען הקמתה, יהא הרכב הממשלה היהודית המוזכרת בצוואת ז'בוטינסקי אשר יהיה, ובלבד שתקום הממשלה היהודית בימינו [...] מתוך האמונה הכבירה של ראש בית''ר כי המדינה היהודית קום תקום [...] זכינו למתן הצו על פי ציווי הממשלה היהודית".

בן-גוריון לא נשאר חייב. בסדרת פרסומים שפרסם החל מרגע ההכרזה הוא כתב רבות על אודות הסכנה שברוויזיוניסטים. בין היתר כתב: "יש רק מעטים בארץ היודעים מה הייתה דמותו האמיתית ומעשהו של המנהיג הרוויזיוניסטי", "אחד מאמצעיה העיקריים של תנועת החירות לחיזוק השפעתה ויוקרתה היא סילוף ההיסטוריה". מאמציו של בן-גוריון לא צלחו. ארונותיהם של זאב ורעייתו יוענה ז'בוטינסקי יצאו מארצות הברית ביולי 1964.

בדרכו של המטוס מארצות הברית לישראל נערכה חניית ביניים בצרפת. ראש הממשלה לוי אשכול הגיע למקום, התהלך בינות חניכי בית''ר הרבים ולחץ את ידי המשפחה. בהמשך גם נערך טקס צבאי רשמי. הגעתו זו של ראש הממשלה נתנה כנראה בפעם הראשונה לגיטימציה ותחושת ממלכתיות מטעם ממשלת ישראל כלפי הרוויזיוניסטים.

לאחר הגעת הארונות לארץ הם הונחו בכיכר הרברט סמואל בת"א. תוך פחות מעשרים וארבע שעות נאמד מספר החולפים על פני ארונו בכמאתיים אלף. בהגיע הארונות לירושלים חלפו על פניהם בגן העצמאות עוד כמאה אלף איש. דגלי המדינה הורדו לחצי-התורן ומסע ההלוויה לעבר הר הרצל החל. גם במסע זה, כמו בביקורי הארונות לפניו, השתתפו רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית וברור היה לכולם כי האירוע משמעותי מאוד בכדי לצמצם את המתחים הפוליטיים אשר שררו בארץ.

בין היתר השתתפו במסע נשיא המדינה זלמן שזר ורעייתו. אותו שזר הוא שכתב ימים בודדים לאחר מותו של ז'בוטינסקי, באוגוסט 1940, את ההספד הבא: "מת ז'בוטינסקי. נופץ כינור ברוך מיתרים [...] גם אם רבות השביע מרורים בשנים האחרונות את הציונות, את מחולליה ומגשימיה, לא יאפילו כל אלה על ימי הזוהר שלו, החרותים לעד על לוחות דברי ימי תחייתנו [...] היום יתאבל העם על בן גדול, רב כשרון ושירה, אשר נשא את כל נפשו לחלום הגאולה".

התייחסות נוספת של אנשי תנועת הפועלים לז'בוטינסקי ניתן למצוא בכתבת מערכת עיתון 'דבר', אשר לא התעלמו מהגעת ארונותיהם של ז'בוטינסקי ורעייתו ופרסמו בין היתר, תחת הכותרת 'כבוד אחרון ליריב' את הדברים הבאים: "מעריצים ויריבים חולקים את הכבוד האחרון לאחת הדמויות הבולטות והטראגיות של תנועת התחייה הלאומית [...] מקומו של ז'בוטינסקי לא ייפקד מהגלריה של חולמי הגאולה ומחוללי התקומה, בדברי ימי העם יירשם כלוחם גדול ורב השפעה נגד התבוללות ושמד [...] בהיטמן עצמותיו באדמת הארץ חולקים לו כבוד לא רק תלמידיו מעריציו ויורשיו הפוליטיים כי אם נציגי העם ונציגי מוסדותיו. אין בכך שכחה, יש בכך התעלות. אין בכך טשטוש, יש בכך חינוך – חינוך ליחסי אנוש הוגנים בחיים פוליטיים, ליכולת לראות את החיוב שבדמות היריב ולכבד את אשר לזכותו".

הצעד של אשכול לקירוב הלבבות ולמתן הלגיטימציה לבוגרי בית''ר היה כה משמעותי עד כי יש הטוענים שהוא שסלל את הדרך לכניסתו של מנחם בגין לקואליציה בשנת 1967. היום ברור כי דמותו העקשנית של בן-גוריון, אשר מנעה במשך שנים את הצעד המרכך, הייתה צריכה לרדת מקדמת הבמה כדי שהפוליטיקה הישראלית תוכל להתקדם ולהתפתח.

מסע ההלוויה, ארונות זאב ויוענה על כלי הרכב בקדמת התהלוכה:

זה קרה באוגוסט 1965 / על כינון היחסים הדיפלומטים עם גרמניה והפיכת דפקט לאפקט

זה קרה באוגוסט 1965. רולף פאולס, לשעבר קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, הגיע לישראל להתמנות לשגרירה הראשון של מערב גרמניה במדינה. מינויו של פאולס לא היה מובן מאליו, ובעודו מברך ומנשק את ידה של גולדה מאיר שרת החוץ, ההפגנות מחוץ ללשכת נשיא המדינה היו סוערות. בחודש מרץ באותה שנה אמרה מאיר: "אומרים ששר חוץ טוב צריך לשים מחיצה בין השכל לבין הלב [...] אם כך אינני שרת חוץ טובה". התמונה המצורפת המתעדת את הגעתו של פאולס, ובה ניכר בבירור המתח וחוסר הרצון של המעורבים, שווה יותר מאלף מילים:

ישראל מחד וגרמניה מאידך עמדו בקשיים רבים בכדי לכונן את היחסים הדיפלומטים בצורה רשמית. כבר לאחר עלייתו לשלטון של קונרד אדנאואר בשנת 1949 החלו להתרקם היחסים הדיפלומטיים החשאיים, אלו שבין היתר הובילו להסכם השילומים בשנת 1952. בתחילה הוגדרו היחסים בין המדינות כמסחריים בלבד, אך במהרה התפתחו והובילו לתמיכה של גרמניה בייצוא נשק וידע ביטחוני לישראל בסוף שנות החמישים. היחסים החשאיים עם גרמניה היו סלע מחלוקת משמעותי בפוליטיקה הישראלית, כאשר בן-גוריון הענייני וקר הרגש הבין כי ישראל זקוקה למדינה חזקה שתתמוך בה. מנהיגים אחרים, בין היתר גולדה מאיר שרת החוץ, התנגדו נחרצות לקו הפרו-גרמני שהוביל ראש הממשלה, בעיקר מסיבות מוסריות ולאור רצח מיליוני היהודים בשואה.

המדינה האירופאית החזקה שתמכה בישראל בשנות החמישים הייתה צרפת, אך לקראת סוף העשור הבינו בישראל כי צרפת מתרחקת מהם ויש צורך בידידה אחרת. בחודש מרץ 1960 נפגשו בן-גוריון ואדנאואר במלון 'וולדורף אסטוריה' בניו-יורק ושם שוחחו על העמקת הקשרים שבין המדינות. פרוטוקול הפגישה מרתק. בין היתר אמר שם אדנאואר: "אנחנו נעזור לכם – הן מסיבות מוסריות, והן מסיבות פוליטיות מעשיות. ישראל היא המבצר של המערב. ישראל צריכה להתפתח, זה אינטרס של העולם כולו. אני יכול כבר עכשיו לומר לך שאעזור לכם. אנחנו לא נעזוב אתכם לבד".

כינון יחסים רשמיים עם ישראל היו חשובים להנהגה המערב-גרמנית בהיבט יצירת ה-'מדינה החדשה' והרצון לשכוח מהעבר ולהתקדם הלאה. התפיסה הפוליטית הגרמנית בשנים אלו ניסתה להתעלם מהעבר הנאצי כאשר בין היתר ביקש אדנאואר מאנשיו שלא ימשיכו 'לרחרח' ולנסות לאתר גרמנים בעלי עבר נאצי החיים במערב גרמניה. 'גרמניה החדשה' ניסתה להציג את בכירי המשטר הנאצי כחברי כנופיה אשר הצליחה לגנוב את השלטון ולהשתלט על גרמניה. כך למשל בנאומו בספטמבר 1951 אמר אדנאואר: "פשעים שלא ניתן לתארם בוצעו בשם העם הגרמני". לא 'על ידי' העם הגרמני, כי אם 'בשמו'.

 לצד הקשיים בקבלת היחסים הדפילומטים בקרב אזרחי ישראל, גם מבחינת המדינה המערב גרמנית היו בעיות רבות. לצד חוסר רצון של רבים מהאזרחים והפוליטיקאים בקירוב הלבבות עם מדינת היהודים, איום מרכזי הגיע מצדן של מדינות ערב. באם תפעל מערב גרמניה לחיזוק הקשרים עם ישראל, איימו מדינות ערב שהן תקדמנה את היחסים עם מזרח גרמניה, האויבת הגדולה של המערב.

כמו במקרים נוספים בהיסטוריה הישראלית, הצליחו המנהיגים להפוך את הדפקט לאפקט. חוסר היכולת של גרמניה וישראל לקיים יחסים דיפלומטים רשמיים בתחילת שנות השישים הוביל לקיום ופיתוח היחסים הלא רשמיים והחשאיים. בתקופה המדוברת יחסים אלו היו הרבה יותר נוחים לשתי המדינות, בוודאי מבחינת העברת אספקה וציוד בטחוני אשר לא ניתן היה להעביר במסגרת יחסים רשמיים לאור אמברגו הנשק של האו''ם וארה"ב. גם כאשר ארה"ב גילתה שנשק אמריקאי עובר לידיים ישראליות על ידי הגרמנים, היא לא התנגדה לאור הבנתה כי ישראל היא גורם יציב באיזור. הקשר הייחודי הישראלי-גרמני אפשר לאמריקאים גם להשאיר את החרם הביטחוני על כנו וגם לודא שנשק מגיע לישראל והיא אינה מפגרת במרוץ החימוש האיזורי.

לפני מספר חודשים ציינו בישראל חמישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטים הרשמיים עם גרמניה, אשר בשנת 2015 משמשת כבת-ברית משמעותית לישראל באירופה. יחסי המדינות לא תמיד זרמו על מי מנוחות בעשרות השנים האחרונות, ובשנות השישים לדוגמא פעלו מדענים גרמניים במצרים והסעירו את הרוחות בישראל, פרשייה הראויה לבחינה בבלוג נפרד. ולמרות הכל, מעניין לבחון כיצד גם לפני כינון היחסים הרשמיים הייתה גרמניה ספקית נשק לישראל למרות חילוקי הדעות בצמרת השלטונות והבעיות המוסריות הקשות אשר העיבו על היחסים.

זה קרה ביולי 1926 / על 'בר-גיורא' ו-'השומר' והאיום על חייו של דוד בן-גוריון

זה קרה ביולי 1926. המאבק הפוליטי בין מזכיר הסתדרות הפועלים דוד בן-גוריון לבין אנשי ארגון 'השומר' הגיע לשיאו. נציגי 'השומר' איימו על בן-גוריון כי אם יכנס למעוזם בכפר גלעדי הוא יירצח לאור התנהלותו כ-'פרובקאטור' המתסיס את הרוחות כנגד אנשיהם. בן-גוריון לא ויתר וימים לאחר שהגיע אליו האיום יצא לסייר בצפון והגיע לתל-חי הסמוכה, שם ספג צעקות וקריאות קשות. לכפר-גלעדי החליט שלא להיכנס, ייתכן מפני שאיום לרצח מפי מניה שוחט יש לקחת ברצינות.

ראשיתו של הסיפור בהקמת הארגון המחתרתי המיליטנטי הראשון ביישוב היהודי בעת החדשה – 'בר-גיורא'. בשנת 1907 הוקם הארגון בהנהגתו של ישראל שוחט, כאשר המטרה הייתה להעביר את שמירת השדות החקלאיים לידיים יהודיות. אנשי הארגון קבעו כסיסמתם את המשפט 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום' והתכוונו לכל מילה. חברי הארגון האמינו בחשיבות הכוח הפיזי היהודי ובמיליטנטיות.

גם מניה שוחט, שהצטרפה לארגון בהמשך, התאימה מאוד לסוג האנשים שהרכיבו את הגרעין הקשה של 'בר-גיורא' ובהמשך 'השומר'. שוחט לא הסתירה, לפחות לא בשנותיה הראשונות בארץ ישראל, את עברה המהפכני ברוסיה. כפי שמתואר בספרה של רות בקי, 'רולטה רוסית', על חייה של שוחט ברוסיה, שוחט הייתה מעורבת בארבעה מקרים של טרור אישי. פעמיים רצחה במו ידיה ובאחד המקרים לאחר שהרגה סוכן בולשת רוסי שעקב אחריה אף נאצלה לנסר את רגליו כדי שתוכל להסתיר את גופתו בתוך ארון. המהפכנית הרוסית התאימה לחבורה הקשוחה של 'בר-גיורא' ו-'השומר'.

ארגון 'בר-גיורא' הייחודי הצליח במשימתו האיזורית להבטיח שמירה יהודית, והחל לגדול. הארגון המחתרתי שימש כמסד לארגון הגלוי והגדול יותר 'השומר', אשר נוסד בשנת 1909 ובשיאו מנה כמאה ועשרים חברים. ארגון 'השומר' שימש כגוף שמירה יהודי מקצועי, אשר גייס לשורותיו את המתאימים והמוכשרים ביותר. הנהגת הארגון אשר כללה בין היתר את ישראל שוחט, יצחק בן-צבי וישראל גלעדי לא הסכימה לקבל את כלל ציבור הפועלים לשורות הארגון, לאור הרצון לקבע אותו כארגון אליטיסטי ומקצועני. חלוץ מוכשר, חדור מוטיבציה וערכים אך חלש ידיים שלא התקבל לארגון חרף רצונו היה דוד בן-גוריון. נקודה זו מסמנת את הקרע הראשוני בין בן-גוריון, בשלב זה עוד חלוץ חסר כוח פוליטי, לבין אנשי בר-גיורא וארגון השומר.

ירידת קרנם של אנשי השומר הייתה ארוכה ולא נעימה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הארגון נחלש משמעותית וגם לאחר המלחמה לא הצליח לשחזר את ימי הזוהר. בשנת 1918 נציגי הגדודים העבריים בצבא הבריטי אשר חזרו לארץ ישראל הציגו מודל אחר של ארגון צבאי, אשר נתפס כמוצלח יותר בעיני מנהיגי מפלגות הפועלים. מנהיגים אלו, כדוגמת בן-גוריון ואליהו גולומב, התחזקו פוליטית בשנים האלו והתנגדו לדרכם של אנשי 'השומר'. בשנת 1920 נסתם סופית הגולל על ארגון 'השומר' והוקם ארגון 'ההגנה', בראי תפיסת מנהיגי הפועלים כי יש צורך בארגון עממי ורחב. לימים יציג בן גוריון כראש הממשלה את ארגון 'ההגנה' כ-'אבא' של צה''ל ואת 'השומר' כ-'סבא', למרות חילוקי הדעות והתפיסות המשמעותיות בין הארגונים.

לאחר הקמת 'ההגנה' ותיקי 'השומר' ו-'בר-גיורא' עסקו בפעילות מחתרתית מסוג שונה, וניסו לאתר בגדוד העבודה גורמים שונים שיצטרפו לפועלם הסודי בארגון חדש בשם 'הקיבוץ'. הארגון המחתרתי היה פעיל, ובין היתר הואשמו חבריו ברצח קצין המשטרה ביפו תאופיק ביי וברצח המנהיג החרדי האנטי-ציוני ישראל דה-האן. לאחר מעשים אלו האשימם בן-גוריון בישיבה פנימית של ההסתדרות כי הם חותרים תחת ההנהגה הרשמית של תנועת הפועלים. האשמות אלו הן שהגיעו לאוזני חברי הארגון והובילו להרעת היחסים העכורים גם ככה. ביולי 1926, מספר ימים לאחר הישיבה המדוברת, כתבה מניה שוחט לבן-גוריון: "יותר מדי כבדתי אותך בתוך אישיות. הדרך שבחרת תהרוס אותנו ואותך. אין סליחה בליבי, אני מפסיקה את כל היחסים האישיים שהיו בינינו". בן-גוריון השיב לה מספר ימים לאחר מכן: "היות שלקחת על עצמך [...] להרוס אותי, אני רוצה להגיד לך שאיום זה מעורר בי קצת חמלה למאיימים".

תחת השיח הרגוע והשלו עמדו איומים אמיתיים. יצחק בן-צבי, חברו של בן-גוריון כמו גם של ישראל ומניה שוחט, העביר מסר לבן-גוריון על אודות כוונתם 'לפעול כנגדו כדין פרובוקטור', כאשר הכוונה לפגוע בו פיזית. בין היתר הגיע לבן-גוריון מידע כי אנשי השומר מעוניים לפגוע בו באם יעז להיכנס למעוזם בכפר גלעדי. בן-גוריון העקשן הגיע למקום ימים לאחר מכן בכדי להפגין עוז וסמכות, אך לא נכנס לכפר, ובמקום זאת ערך ביקור לא נעים בתל-חי הסמוכה אשר בו ספג האשמות קשות מצד חברי המקום ומקורבי אנשי 'השומר'.

היחסים העכורים בין בן-גוריון לאנשי 'השומר' התמתנו עם השנים, בעיקר לאור כוחו הרב של בן-גוריון והרצון של אנשי 'השומר' להתחבר לתנועת הפועלים ולהירשם בצד הנכון של דפי ההיסטוריה הישראלית. לצד זאת, האיומים על חייו של בן-גוריון היו ונשארו עדות לתפיסות המחשבה הקיצוניות והשונות של הפועלים בתקופה הדרמטית ההיא.

חברי ארגון השומר: