זה קרה במרץ 1961 / על מעצרו של ישראל בר ויכולות הריגול הסובייטי

זה קרה במרץ 1961. סוכני שירות הביטחון הכללי יצאו למעקב אחר מפעיל סוכנים סובייטי שהוביל אותם ללא ידיעתו עד לדירתו של ישראל בר, מי שהיה מבכירי המערכת הביטחונית הישראלית. עוד באותו הלילה נעצר בר והמדינה סערה לאור גילויה של אחת מפרשיות הריגול המשמעותיות ביותר שהתרחשו במדינת ישראל.

בר נולד למשפחה יהודית ב-1912 באוסטריה ועלה לארץ בשנת 1938. פרטים רבים על חייו לפני שהגיע לארץ לוטים בערפל. לאחר מעצרו ב-1961 התברר שדברים רבים שסיפר בארץ על חייו באירופה לא היו נכונים. בין היתר סיפר בר לחבריו כי הוא היה קצין בצבא האוסטרי והשתתף במלחמת האזרחים בספרד כמפקד חטיבה. הוא גם סיפר כי תחום הספרות היה חלק משמעותי מחייו וכי הוא בעל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת וינה. לאחר מעצרו התברר כי בדה מליבו את כל הפרטים הללו. כאשר עלה לארץ ב-1938 הוא התקבל לאוניברסיטה העברית ועסק במחקר בתחומים צבאיים שונים, החל מתיאור מעמיק של כלי נשק ושיריון, ניתוח קרבות ומחקר על טקטיקות לחימה שונות. לאור כתביו זומן להצטרף לארגון ההגנה, התחבר במהירות עם בכירי הארגון והתקדם במהרה בתפקידיו. בין היתר היה ידידם האישי של יצחק שדה, יגאל אלון וישראל גלילי.

עם הקמת צה''ל בשנת 1948 מונה בר לראש מחלקת תכנון באגף מבצעים וקיבל דרגות סגן אלוף. בר היה עוזרו של יגאל ידין ועמד בקשר עם גורמים ביטחוניים רמי מעלה. הוא השתתף בדיונים משמעותיים על יכולות צה''ל וכיווני ההתפתחות של כוחות הביטחון הישראלים. כאשר עזב את צה''ל, לאחר שלא התמנה לתפקיד סגן הרמטכ''ל כפי שרצה, הצטרף למפלגת הפועלים המאוחדת, מפ''ם, ושימש כראש מחלקת הביטחון במפלגה. בתפקיד זה היה אחראי על איסוף מודיעין צבאי ופוליטי אשר היה מיועד לשמש את בכירי המפלגה.

ב-1954 בר שינה במפתיע את תפיסתו הפוליטית, עזב את מפ''ם והצטרף למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא''י, בראשות בן-גוריון. הוא הצטרף למשרד הביטחון בחסות מנהיגי המפלגה, שהיו גם מנהיגי המדינה, ובאותה שנה קיבל את האחריות על כתיבת ספר לתולדות מלחמת העצמאות בחסות משרד הביטחון. משימה זו הקנתה לו את הזכות להביט בשלל מסמכים רגישים ביטחונית בארכיונים השונים של מערכת הביטחון.

באותן השנים בר כבר העלה את חשדו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, מי שהיה באותה תקופה ראש השב"כ והמוסד יחדיו. הראל זימן את בר למספר שיחות לאורך השנים, בעיקר לאור הנסיעות התכופות של בר לחו''ל וקשריו עם גורמים שהיו ידועים בזיקתם לברית המועצות. בין היתר נפגש בר עם הגנרל הגרמני האחראי על המודיעין בחזית הרוסית, ריינהרד גהלן. למרות התנהגותו החשודה, לאור קשריו האישיים והשנים הרבות בהן שימש בר בתפקידי מפתח במערכת הביטחונית, מעטים העזו לומר כי הוא מתנהג שלא כהלכה. איסר הראל החשדן היה אחד מהם.

 במרץ 1961 השב"כ עקב באדיקות אחר ולדימיר סוקולוב, נספח העיתונות בשגרירות ברית המועצות בישראל, אשר שימש כשליח הק.ג.ב לישראל. באחת מפגישות הלילה שלו נפגש סוקולוב בצפון תל-אביב עם אדם שהעביר לו מסמכים. מעקב של הסוכנים אחר האדם הזר הוביל אותם לדירתו של ישראל בר. עוד באותו הלילה הוזעק איסר הראל ובר נעצר.

לאחר מעצרו של בר החלו לזרום ידיעות ונראה כי הכתובת כבר הייתה על הקיר. בין היתר סיפר אלוף מתי פלד כיצד בקורס מפקדי כיתות של ההגנה הוטל על בר להוליך חוליה למסע קצר מקיבוץ דליה לג'וערה. פלד סיפר כי במשך לילה שלם תעו בשטח בר ואנשיו מכיוון שבר לא הצליח לקרוא כמו שצריך את המפה הטופוגרפית, עובדה שלא התאימה לעברו הצבאי המזהיר. גם משה דיין שהכיר את בר מימיו בהגנה הזכיר עוד לפני הקמת צה''ל כי בר לא ידע אף לאחוז ברובה.

לאחר מעצרו של בר העיתונות, בעיקר האופוזיציונית, געשה. אלפים חיכו בתורים לקנות עותק מהעיתון 'העולם הזה' אשר תיאר לפרטים כיצד 'איש הביטחון של בן-גוריון' היה למעשה מרגל סובייטי. בן-גוריון כשלעצמו התנער מישראל בר ואמר שלא היה איתו בקשר עמוק כפי שבר טען בפני רבים. בכתבה שפרסם בן-גוריון בשנת 1967 הוא תיאר לפרטים את הפרשייה ואמר כי בימי ההגנה לא הצליח לעקוב אחר כל הדברים שהתרחשו וכי הוא בטוח שבר לא ידע סודות משמעותיים.

ישראל בר הורשע בבית המשפט ונידון לעשר שנות מאסר. הוא טען במשפטו כי פעל למען ישראל במטרה לחזק את הקשרים עם ברית המועצות וכי היה בלחץ משמעותי מצד הסובייטים לעזור להם. גם במשפט הערעור לא הצליח בר לשכנע בטענותיו ועונשו אף הוחמר. בר, שנאסר בגיל  49, נפטר בכלא מהתקף לב חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1966.

כתבת העיתון מעריב מה-15 באפריל 1961, שבועיים לאחר מעצרו של בר:

זה קרה בספטמבר 1954 / על הספינה 'בת-גלים' והכשלון המפואר של משרד החוץ הישראלי

זה קרה בספטמבר 1954. במטרה לעורר פרובוקציה בינלאומית מדינת ישראל הורתה על ספינת הסוחר הישראלית 'בת גלים' לשוט בתעלת סואץ כאשר היא מודעת לכך שהמצרים אוסרים על תנועת ספינות ישראליות בתעלה. הספינה הפליגה לדרכה, נעצרה כצפוי על ידי המצרים והישראלים שעליה נעצרו ועונו בכלא המצרי כשלושה חודשים. לאחר סבל רב שוחררו הישראלים, מה שלא הפסיק את הביקורת החדה שנמתחה בישראל על המעשה חסר האחריות של הנהגת המדינה.

בניגוד לאמנת קושטא משנת 1888, בה הוגדר על ידי המעצמות כי יש לתת אישור מעבר בתעלה לכל ספינת סוחר, המצרים אסרו על ספינות ישראליות לשוט בתעלה. האיסור המצרי היה חלק מהמאבק עקוב הדם בין מדינת ישראל ומצרים בשנות החמישים, אשר כלל התקפות רבות באיזורי הגבול ועתיד היה להגיע לשיאו במלחמת סיני בשנת 1956. אירוע מטריד נוסף מבחינתה של ישראל היה ההסכם האנגלו-מצרי. בקיץ 1954 החל משא ומתן בין בריטניה ומצרים אשר במסגרתו התחייבו הבריטים לפנות את איזור תעלת סואץ מכוחות צבאיים בריטים שעוד שהו שם מאז תחילת השליטה הבריטית במצרים. השליטה המלאה של המצרים בתעלה והאיסור להפליג בה פגעו והפריעו לכלכלה הישראלית ולמצב הביטחוני. לאור המצב הקשה ראש הממשלה ויועציו העלו רעיון יצירתי לשינוי המצב הקיים ולשיפורו.

הרעיון היה פשוט. ישראל תשלח באופן מופגן ספינת סוחר ישראלית שתפליג בתעלה, ואם המצרים אכן יעצרו אותה כפי שהצהירו המאורע ייצור הדים תקשורתיים רבים ולחץ בינלאומי על מצרים לשנות את דרכה. שבועיים לפני שילוח הספינה כתב ראש הממשלה משה שרת לפנחס לבון שר הביטחון: "בשולחנו את האונייה אין אנו באים אלא להפעיל את זכותנו [...] אני רואה את דבר העברת האונייה בתעלת סואץ כמבצע מובהק של מדיניות חוץ ולא כצעד בטחוני".

באוגוסט 1954 נקנתה הספינה על ידי חברה ישראלית והושטה על ידי צוות הולנדי לנמל באריתריאה. באותו הזמן גוייס צבי שידלו לשמש כרב-החובל של הספינה, אשר עתידה לקבל את השם 'בת-גלים' ולצאת להפלגה מהנמל באפריקה לעבר חיפה. בראיון עימו יאמר שידלו לימים כי הוא היה החובל ה-12 במספר שפנו אליו והוא היחיד שהסכים להפליג. שידלו אסף תשעה מלחים נוספים ועשרת אנשי הצוות הוטסו לאריתריאה לאחר שעברו תדרוך בישראל על מטרת נסיעתם והסכנות האפשריות. התדרוך כלל הסבר על האפשרות שיעצרו, ובראיון עם שידלו הוא טען כי הם הניחו שלא יתנו להם לעבור ויורו להם לחזור לנמל המוצא. הצוות דאג להעמסת הסחורות, הכין את הספינה להפלגה ולא שכח לתלות בגאון את דגל ישראל על התורן בצורה בולטת ומופגנת.

בערב ראש השנה, ה-27 לספטמבר כתב שרת ביומנו האישי כי הספינה עתידה לעבור בתעלה ולהגיע בלילה לנמל המצרי. שרת היה דרוך ועקב אישית אחר האירועים. הספינה אכן הגיעה לנמל בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, עברה בידוק וחיפוש קפדני של פקחים מצרים ונגררה לנמל מצרי קרוב בניגוד לרצון אנשי הצוות. בליל ה-28 לספטמבר הגיעו חיילים מצריים לספינה ועצרו את כל חברי הצוות באשמת ירי כלפי ספינות דייגים מצריות. הצוות הוחזק במעצר על הספינה מספר ימים עד להעברתו לבית כלא מצרי. מספר ימים נוספים לאחר מכן בוטל האישום על הירי והוחלף באישום על כניסה לשטח צבאי סגור. עד לשחרורם של אנשי הצוות בינואר 1955 הם שהו בכלא המצרי וכשחזרו לארץ תיארו כיצד בתחילה עונו על ידי הכוחות המצריים ובהמשך כיצד סבלו והוחזקו בתנאים קשים.

מעצר הספינה אכן היה מופגן ופורסם במהירות בעיתונות העולמית. חרף זאת, הפרסום לא גרר את התגובה המיוחלת. המצרים ספגו את הביקורת הרבה ולא שינו את דרכם ופועלם. ארגון האו''ם שלח מספר פעמים נציגים לברר את המקרה ולבקר את העצורים, ורק לאחר מאמצים דיפלומטיים שארכו כשלושה חודשים העצורים שוחררו. במאמר מפורסם בכותרת "בת גלים וההגה" תקף מנחם בגין מראשי האופוזיציה את התנהלות הממשלה. בגין היה אחד בין רבים, אשר לא הבין את חוסר המחשבה קדימה ואוזלת ידם של המנהיגים. בין היתר כתב בגין: "מאז נשבתה 'בת-גלים' אפשר אמנם לשבח את ההרפתקנות הגאה של מלחיה, אך יש לגנות את ההרפתקנות של שולחיה [...] הממשלה לא חשבה מה היא תעשה לאחר שהמצרים יעצרו את 'בת-גלים' על דגלה וצוותה. זוהי הרפתקנות בכל אימת קלות הדעת [...] ל-'בת-גלים' הגה וקברניט אמיץ לב [...] למדינה, אשר שלחתה למסע, אין לא הגה ולא רב-חובל". גם שנים רבות לאחר מכן ניתן לומר כי פרשיית הספינה 'בת-גלים' היא ללא ספק אחד מהכישלונות המפוארים ביותר של משרד החוץ הישראלי.

זה קרה בדצמבר 1951 / על הסכם השילומים, מרי אזרחי וחברי כנסת 'חוליגנים'

זה קרה בדצמבר 1951. לאור מצבה הכלכלי הנורא של מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, תוך כדי משטר צנע והקצבות מזון, הודיע ראש הממשלה כי המדינה עתידה להיכנס למשא ומתן עם גרמניה לקבלת פיצויים לאור הנעשה ליהודים בתקופת השואה. למרות השנאה העזה ששררה בישראל לגרמניה שלאחר המלחמה, המצוקה הכלכלית והצורך הדחוף במשאבים הניעו את הממשל הישראלי לפעול בהיגיון קר ונטול רגש. מנחם בגין, מתנגד חריף למדיניות הממשלה ונואם בחסד, שלהב את ההמונים כנגד ההחלטה והוביל לאירועים קיצוניים שכמעט וגררו את המדינה למלחמת אחים.

ההודעה על ההסכם טלטלה את המדינה והזעם היה רב. מנחם בגין, לשעבר מנהיג תנועת חירות שהתפטר מתפקידו לאור התוצאות העגומות בבחירות ביוני 1951, חזר בו מהתפטרותו. בגין אמר למקורביו כי יעשה ככל יכולתו למנוע את אישור ההסכם ולצורך כך הוא צריך לחזור להנהגת התנועה. בגין אכן חזר להנהגה ובימים המעטים שחלפו מאז שפורסמה ההודעה ועד שנידונה בכנסת פעל ללא ליאות ובכל מאודו בכדי לסכל את ההסכם.

בגין העלה שני טיעונים מרכזיים בכדי להשיג מטרתו. ראשית טען כי קבלת הפיצויים לא תוכל לכפר על מעשי הגרמנים וכי הממשלה פועלת באופן לא מוסרי למען בצע כסף. בגין התעקש כי גרמניה לא צריכה ולא יכולה לקבל מחילה גם אם תשלם כסף למדינת ישראל. שנית טען בגין כי טענה מרכזית של הנאצים והאנטישמים היא שהכסף הוא מרכז חייהם של היהודים. בגין התנגד לקבלת הכסף ואמר שבלקיחת כסף מהרוצחים תתחזק טענת האנטישמים בדבר חשיבות הכסף בעיני היהודים.

בגין השווה את הגרמנים לאויב הנצחי של היהודים – עמלק. הפסוק מספר דברים: "זכור את אשר עשה לך עמלק" נהפך לסלוגן המחאה והובלט בתקשורת הימנית ובסמלי המחאה, בין היתר בתגים דמויי טלאי צהוב שנתלו על חולצות המפגינים. בנאומיו המשלהבים ומלאי הפאתוס נאם בגין על הצורך לפעול ובצורה אקטיבית לסכל את ההסכם. בנאומו בחמישי בינואר 1952 טען כי: "גמרנו אומר לסכל את המזימה האיומה הזו ובעזרת המוני העם סכל נסכלנה. עת לפעול. [...] הריני קורא לכל אחינו ואחיותנו לראות את השעה הזו כשעת חירום לעמם ולהם ולהתגייס להצלת כבוד ישראל [...] עומד לחול מפנה גורלי בקיומה של מדינת ישראל". בגין קרא לכל עם ישראל לצאת ולהפגין בירושלים בקרבת הכנסת בזמן הדיונים לאישור ההסכם.

בשישי לינואר החלו הדיונים בכנסת שנמשכו שלושה ימים. בעוד הדיונים מתנהלים המפגינים מחוץ לכתלי הכנסת געשו וסערו. בשביעי לינואר בגין בנאומו בכנסת תיאר בצורה כואבת ונוקבת את תפיסתו: "באתי להזהיר [...] אם יש טעם במילים 'ייהרג ובל יעבור' זהו הטעם וזה התוכן. ייתכן שזהו נאומי האחרון בכנסת [...] זוהי קריאתי האחרונה לכנסת למנוע שואה מעם ישראל [...] היום אסרתם מאות, אולי כבר אלפים [...] אם יהיה צורך נהרג יחד איתם ולא יהיה משא ומתן עם גרמניה". בהזכירו כי נאסרו אלפים התכוון בגין למפגינים הרבים מחוץ לכנסת שנלקחו על ידי כוחות השיטור. בסיום נאומו פנה בגין באופן אישי לבן-גוריון ראש הממשלה: "אני פונה אליך לא כידיד [...] תהום דמים ביננו, כיהודי אני פונה אליך ברגע האחרון, לך אל העם, ערוך משאל עם. אמנם כבר ההצבעה נעשתה בטרבליקה, באוושיץ, בפונרי – שם הצביעו יהודים".

בזמן שהמהומות מחוץ לכנסת המשיכו להתגבר, גם חברי הכנסת לא שלטו בעצמם. חברי מפלגת חירות קראו לאנשי מפא''י 'רוצחים' ו-'נאצים' ואנשי מפא''י החזירו בקריאות 'אתם רוצחים, אתם מטורפים, אתם נאצים'. בגין קרא לבן-גוריון "חוליגן, נאצי ורוצח" ובן-גוריון החזיר באותו מטבע וקרא לבגין 'חוליגן' ו-'פאשיסט'. לאור חוסר הסדר והמהומות נאלץ יו"ר הכנסת לנעול את הישיבה.

לפני נאומיו של בגין בכנסת הוא גם נאם בפני ההמונים שהתכנסו והפגינו מחוץ למשכן. בגין קרא להם לא לשלם מיסים ולפרוץ במרי אזרחי ואמר כי: "הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו [...] רשע עומד מול עניין צדק ויתנפץ כזכוכית מול סלע, וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם [...] ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו תהיה ממשלת זדון שתבסס שלטונה על כידון ורימון [...] כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות [...] או חרות או מוות". בנאומו בגין גם התייחס למה שקרה על ספינת אלטלנה, כאשר ירו עליו חיילי צה''ל בפקודת הממשלה ובגין עמד בפרץ וקרא לאנשיו שלא ישיבו אש בכדי שלא תפרוץ מלחמת אחים. בנאומו בירושלים קרא בגין: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה 'לא!' היום אתן את הפקודה 'כן!'". בסיום נאומו קרא בגין קריאה נרגשת, דתית ואף משיחית "אם אשכחך חרפת ההשמדה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה את חרפת ההשמדה בראש יגוני".

המפגינים אכן השתלהבו ופרצו את גדרות התיל והמחסומים השונים שהציבו השוטרים. לצד חילופי מהלומות, שימוש באלות ורימוני גז נזרקו אבנים רבות על השוטרים ועל המשכן. חלק מהאבנים הצליחו לחדור מבעד לחלונות ולפגוע בחברי הכנסת בזמן התכנסות המליאה. חבר הכנסת חנן רובין ממפלגת מפ''ם נפגע בראשו וחזר למליאה רק לאחר שנחבש, חברי כנסת נוספים נפגעו ונחתכו מזכוכיות שנשברו. לאור התגברות המהומות ובכדי להשליט סדר גוייסו כוחות משטרה ואף יחידות צבא שנפרסו באיזור. לאחר כמה שעות נעצרו כ-140 מפגינים ומאות שוטרים ואזרחים פונו לבתי החולים. כוחות משטרה פלשו למשרדי תנועת חירות והקימו מחסומים בדרך מירושלים לתל אביב בכדי לעצור מעורבים.

בתשיעי בינואר לאחר שלושה ימי דיונים סוערים אישרה הממשלה ברוב של 61 חברי כנסת את ההחלטה לפתוח במשא ומתן עם גרמניה. יום למחרת נאם בן-גוריון ברדיו ואמר: "אתמול הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת [...] ונעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה". בן-גוריון ניצל עד תום את ההתפרעות של אנשי חירות וההסתה של בגין וניסה להוקיע אותו כגורם מהפכן ואנטי-דמוקרטי. שלושה שבועות לאחר ההצבעה החליטה הכנסת על השעייתו של בגין לתקופה של שלושה חודשים לאור נאומו ואיומיו לפעול באלימות. שמונה חודשים לאחר שהחל המשא ומתן מכן נחתם ההסכם בלוקסמבורג ובמסגרתו התחייבה גרמניה להעביר לישראל תשלומי עתק ומשאבים נוספים שהוציאו את המדינה מהמצוקה הכלכלית הנוראית.

ההפגנות היו אירוע קיצוני הן בהיסטוריית המדינה והן מבחינת חייו ופועלו של מנחם בגין. אותו בגין יסיק מסקנות ברורות מהאירועים ויבין כי הדרך להגיע לשלטון לא תהיה מהפכה אנטי-דמוקרטית כי אם פעולה בחסות החוקים ומוסדות המדינה. מספר שנים לאחר מכן בגין יפנה לקהל חדש – יהודי ארצות ערב והמזרח. יחד איתם, לצד כשלון מלחמת יום כיפור ושחיתויות שלטוניות של מפלגות השמאל – ידהים בגין את מדינת ישראל בשנת 1977 עם מהפך פוליטי ועלייה לשלטון. אותו בגין שהוביל אזרחים להפגנות ענק וכונה 'חוליגן' יכנס לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

נאומו של בגין בהפגנה, שחלקו צוטט לעיל, היה קשה מאוד, רגשי ומרתק.

להלן הנאום המלא למתעניינים:

זה קרה באוקטובר 1948 / על פירוק הפלמ''ח, השלטת המרות הלאומית ומאבק בין מפלגתי בחסות צה''ל

זה קרה באוקטובר 1948. במסגרת רצונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבסס את מרותה של הממשלה ולבנות את צה''ל במודל צבאי מערבי הוא הורה על סגירת מטה הפלמ''ח ופירוק החטיבה המפוארת. מהלך זה, אשר נעשה תוך כדי מאבק אישי של בן-גוריון בבכירי הצבא ומאבק פוליטי בין מפלגות מפא''י ומפ''ם, הוא עוד דוגמא לחבלי הלידה של המדינה הצעירה ולרצונו העז של בן-גוריון להשליט סדר ולהנהיג כראות עיניו.

המקרה המפורסם ביותר לקביעת המרות הלאומית והסמכותיות של בן-גוריון הוא בדרך כלל סיפורה של הספינה 'אלטלנה', אשר הגיעה לארץ ביוני 1948 ועל סיפונה נשק רב. הספינה אורגנה על ידי אנשי האצ''ל והרוויזיוניסטים אשר בניגוד לרצון מנהיגי המדינה ייעדו חלק מאמצעי הלחימה לאנשיהם שעוד פעלו בנפרד מצה''ל בגזרת ירושלים. בקיצור רב ובפשטנות ניתן לומר כי בכדי לקבע את העובדה שלישראל יש כוח ביטחוני אחד ולהפגין את מרותו הלאומית בן-גוריון הורה להטביע את הספינה. מקרה נוסף ומעניין לא פחות הקשור למרות הלאומית ולממלכתיות התרחש מספר חודשים לאחר מכן.

לקראת סוף שנת 1947, לאחר שערך בן-גוריון את הסמינר המפורסם שלו בו למד לעומק את הסוגיות הביטחוניות העומדות על הפרק, הוא הבין כי האופן בו היישוב היהודי גיבש את כוחות הבטחון שלו שגוי. בן-גוריון גרס כי למדינת ישראל ראוי שיהיה צבא מערבי מסודר, כדוגמת הצבא הבריטי, ולא אוסף של מיליציות וכוחות מעורבים בלתי-סדירים ברמות מקצועיות שונות. הבנתו זו של בן-גוריון הניעה אותו במהלכים רבים החל מסוף 1947. בין היתר הקים בן-גוריון מטה מקביל למטה ההגנה ובו הציב בוגרי הצבא הבריטי, פיטר את יצחק שדה שהיה ממייסדי הפלמ''ח ומבכירי המנהיגים הביטחוניים של היישוב, הדיח את ישראל גלילי שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה והתערב אישית בהחלטות של הנהגת הצבא. בן-גוריון אף גרם פעמיים למרד של אלופי צה''ל, פעם אחת לאחר שפירק את המטה הארצי של ההגנה ופעם שנייה לאחר שמינה בוגרי הצבא הבריטי לתפקידי פיקוד בכיר בצה''ל, לדוגמא חיים לסקוב. בשני המקרים איימו האלופים בהתפטרות מתפקידם, אך לבסוף חזרו מהם לאחר שיג ושיח. ההחלטה הדרמטית ביותר הייתה באמצע אוקטובר 1948, כאשר בן-גוריון קבע כי אין להמשיך להחזיק את הפלמ''ח כחטיבה נפרדת בצה''ל וכי יש לפרק את מטה הפלמ''ח.

בן-גוריון זיהה בפלמ''ח את מהות התרבות של ההגנה והיישוב שלפני קום המדינה ואת ההפך המוחלט ממה שראה לנגד עיניו בצבא העברי. בן-גוריון רצה להפוך את החברותא והסחבקיות להיררכיה ומרחק פיקודי ואת הקומזיצים והמדורות לאימונים והכשרות מקצועיות. הפלמ''ח היה גוף שורשי, מסורתי וחזק שהיה מנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו הביטחונית של ראש הממשלה. יחד עם זאת, לפירוק הפלמ''ח היה גם רובד פוליטי. אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ''ם, הם שהיו הרוב בקרב אנשי הפלמ''ח, הן כחיילים מן השורה ובעיקר בקרב ההנהגה. דעותיהם הפוליטיות היו מנוגדות לתפיסת העולם של בן-גוריון ומפלגתו מפא''י ובמסגרת המאבקים הקואליציוניים היה ברור לאן נושבת רוח אנשי הפלמ''ח. לאור הבנתו של בן-גוריון כי הצבא הוא כור היתוך וגורם חינוכי משמעותי לאוכלוסייה הישראלית הוא לא הסכים עם התנהלותו התרבותית של הפלמ''ח והוויתו הפוליטית.

בן-גוריון פעל לפירוק הפלמ''ח הן ברובד הצבאי והן ברובד הפוליטי. מבחינה צבאית טען ראש הממשלה שאין מקום להתנהלות המיליציונית של הפלמ''ח בעידן של מדינה וכי יש לפזר את בעלי הניסיון של הפלמ''ח ברחבי כלל החטיבות בצה''ל. ברובד הפוליטי טען בן-גוריון כי ''לא יתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר''. בן-גוריון הרבה לצטט אמירה אומללה של יעקב חזן, אז מנהיג השומר הצעיר ולימים ממנהיגי מפ''ם, כי "הפלמ''ח הוא צבאו הפרטי של יצחק טבנקין", אשר לימים היה גם הוא ממנהיגי מפ''ם. בתקופה שלאחר פרשיית 'אלטלנה', אי אפשר היה להתעלם מכך שדבריו של בן-גוריון גררו השוואה בין חיילי הפלמ''ח ואנשי מפ''ם לפעילי האצ''ל שניסו גם הם ליצור צבא פרטי, השוואה שזעזעה את אנשי הפלמ''ח שהתנגדו נחרצות לדרך האצ''ל והיו שותפים פעילים במאבק נגד הרוויזיוניסטים.

לאחר מלחמת העצמאות בן-גוריון היה בשיא כוחו ודמות נערצת ברחבי המדינה. גם מתנגדיו במקרים רבים לא יכלו שלא להעריך אותו, ואנשי הפלמ''ח התקשו להתנגד לפעולותיו. דוגמא לכך ניתן לראות בהתבטאותו של ישראל גלילי לאחר שבן-גוריון פיטר אותו מתפקיד ראש המטה הארצי של ההגנה. גלילי אמר אז כי מדינת ישראל תסתדר בלי ישראל גלילי, אך לא תסתדר ללא בן-גוריון. בן-גוריון החליט לפרק את מטה הפלמ''ח וכך קרה. באמצע אוקטובר טען בן-גוריון בועד הפועל של ההסתדרות כי: "המטה הארצי של הפלמ''ח קיים בלא הוראה ואסמכתא של ממשלת ישראל והמוסדות המוסמכים של צבא ההגנה לישראל". בכך באה לסיומה תקופה מפוארת של פלוגות המחץ.

דוד בן-גוריון ומספר מאנשי הפלמ''ח, לימינו של ראש הממשלה ניתן לראות את יצחק רבין ויגאל אלון:

רבים במדינה היו מאוד לא מרוצים מפירוק הפלמ''ח. בטורו השבועי של נתן אלתרמן הוא פרסם את דעתו: "נס ונכס גדול, אשר קם למופת, / נארז (מלא אונים...) / ונשלח ארכיונה !" [...] האפשר להשיב על כך בדעה שקולה? / זוהי כל השאלה כולה". באוקטובר 1949 נערך כנס ראשון של יוצאי הפלמ''ח, אשר היה עתיד להיות מפגן כוח גדול של אנשי מפ''ם. בן-גוריון לא אישר לקציני צה''ל להשתתף באירוע, למרות שרבים מהם היו ותיקי הפלמ''ח. סגן אלוף יצחק רבין, אחד מקציני צה''ל הבכירים אשר נאסר עליו במפורש על ידי ראש הממשלה מלהגיע לכנס, הגיע בכל זאת ולאחר מכן נשפט וננזף על כך אישית על ידי הרמטכ''ל. להלן פרוטוקול המשפט: