יום שבת, 30 באפריל 2016

זה קרה במאי 1941 / על כ"ד יורדי הסירה והכשלון הנורא בראשית דרכו של הפלמ''ח

זה קרה במאי 1941. הפעולה הראשונה של 'פלוגות המחץ' החדשות אשר נבנו במטרה לשמש ככוח העילית של ארגון ההגנה, נכשלה באופן נחרץ. כ"ד יורדי הסירה, אשר הפליגו בתנאים גרועים מאוד לעבר יעדם בטריפולי בלבנון לא הגיעו ליעד וגם לא חזרו חזרה. את תעלומת היעלמותם של יורדי הסירה ניסו לפתור מספר רב של פעמים, כאשר הדו''ח האחרון מטעם ממשלת ישראל פורסם בשנת 2007 ועזר חלקית בפענוח התעלומה.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הסכימו הבריטים לתמוך בהקמת כוח צבאי בארץ ישראל. למהלך היו סיבות רבות, בין היתר הרצון המשותף של היהודים והבריטים לפעול באופן נקודתי אל מול כוחות צרפת של וישי בלבנון ולהגן על איזורים חיוניים במקרה של כיבוש הארץ על ידי הגרמנים. הכוח הצבאי, אשר כונה 'פלוגות המחץ' או 'הפלמ''ח', היה שונה מהכוחות הצבאיים הקודמים של היישוב. כוח זה נועד להיות כוח מקצועי שאנשיו עתידים להשקיע בו את מלוא זמנם ומרצם ולא לשמש כלוחמים מדי פעם ובין לבין לחזור לעבודות המשק.

ב-15 למאי הוקמו הפלוגות והחלו האימונים בעצימות גבוהה. יצחק שדה, מהבולטים שבאנשי ההגנה ומפקד פלוגות השדה נבחר למפקד הכוח. משה דיין ויגאל אלון נתמנו למפקדי פלוגות והחלו בגיוסים. האנשים החלו להתקבץ ולהתאמן באופן אינטנסיבי אך לאור בעיות כספיות ותקציביות שוחררו לעיתים לבתיהם. היישוב דרש כסף נוסף מהבריטים ואכן אלו העבירו את הנדרש וההתקדמות לעבר המטרה למסד כוח מקצועי במשרה מלאה הייתה מהירה. עד לפירוקו בספטמבר 1948 ארגון הפלמ''ח שימש בתפקיד מפתח בתרבות, בחינוך ובדמותו של היישוב היהודי, והמשיך להשפיע ולעצב את הזהות הישראלית גם לאחר קום המדינה. יחד עם זאת, ההתחלה הייתה כושלת ביותר.

ב-18 למאי, שלושה ימים לאחר ההקמה, הוחלט על הפעולה הראשונה של הכוחות הייחודיים, משימת ריגול והסבת נזק לבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. יצחק שדה החליט לשלוח לפעולה הסודית עשרים ושלושה מהמגוייסים החדשים בליווי של קצין בריטי ובפיקודו של לוחם ההגנה צבי ספקטור. הלוחמים יצאו למשימתם, לא ביצעו את שהוטל עליהם ובוששו לחזור. לימים יונצחו בהיסטוריה הישראלית כ-כ"ג יורדי הסירה, למרות שהיו עשרים וארבעה איש על הסיפון כולל הקצין הבריטי, אנטוני פאלמר.

בספרו האוטוביוגרפי של משה דיין 'אבני דרך' הוא תיאר את שיחתו עם צבי ספקטור ערב הפעולה. דיין כתב כי ספקטור התלונן שהוא נכה ברגלו, אינו יכול לשחות ואם יקרה משהו לספינה הוא יצלול כעופרת למעמקי הים. ספקטור אכן היה פגוע פיזית לאור תאונת אופנוע שעבר זמן מה לפני כן, והוא מונה לתפקידו רק יומיים לפני היציאה לפעולה. מפקד הפעולה המקורי היה צריך להיות מונדק פסטרנק, ובשמו העברי משה בר-תקווה, אשר העדיף שלא לצאת לפעולה, נשאר בחיים ולימים יגיע לדרגת אלוף משנה בצה''ל. פסטרנק אשר אימן את הלוחמים פנה ליצחק שדה והודיע לו כי לאור חוסר במודיעין והתנאים הלא טובים הוא לא חושב שהמשימה תתנהל בהצלחה והוא מסתייג ממנה. שדה בתגובה התכוון לפקד על המשימה בעצמו, אך לא קיבל לכך את האישורים ולמשימה נבחר ספקטור. בעקבות סירובו לפקד על הפעולה נשפט פסטרנק במשפט פנימי של ההגנה, אז זוכה מאשמה.

מדוע סירב פסטרנק לצאת לפעולה ? נראה כי טענותיו היו מוצדקות.

כלי השיט שנבחר לשמש את הכוח היה ספינה קטנה של משמר החופים הבריטי בשם 'ארי הים'. הספינה הקטנה ללא ספק לא הייתה מיועדת לאיוש של עשרים וארבעה איש כולל הציוד הרב שהועמס עליה. מלבד הנשקים, המים והאוכל הועמסו על הספינה גם כ-400 ק"ג חומר נפץ. כלל העדויות מצביעות כי הספינה נשאה משא שהיה גדול בהרבה ממה שיועד לה והיה ברור כי יהיה קשה להפליג ולנווט במצב הקיים. בראש הספינה נבחר לעמוד כתריאל יפה, אשר עד לפרוץ מלחמת העולם עסק רבות בראשיתו של מפעל ההעפלה. יפה שהיה איש ים מנערותו, היה ממקימי נמל תל-אביב ודמות מוכרת בקרב יורדי הים היהודים הארץ-ישראליים. הוא היה מנוסה בהפלגות ובניווטי ים והסכים לקבל עליו את המשימה המורכבת.

בבוקר ה-18 למאי הייתה צריכה הספינה לצאת מנמל חיפה ב-6:00 בבוקר. לאור בעיות בהעמסת ואחסון הציוד הרב היא יצאה רק ב-7:00. על פי עדותו של איש ההגנה דוד הכהן תנאי הים היו רעים ובעיקר נשבו רוחות מזרחיות שנודעו כמסוכנות בדרך הימית ללבנון. לימים יציין שמואל טנקוס שהיה ממדריכי הפלמ''ח לקראת הפעולה ולאחר קום המדינה שימש כמפקד חיל הים כי כאשר נשבו רוחות מזרחיות הוא היה מבטל את כל הפעילויות באותו היום מחמת הסכנות שרוחות אלו מביאות עמן.

טענתו של פסטרנק בדבר מודיעין חסר גם היא הייתה נכונה. מפקדי הפעולה לא ידעו כי באותה שעה בה יצאו אנשי הפלמ''ח לפעולה כוחות צי צרפתיים שהו בקרבת בתי הזיקוק בטריפולי. בתחקירים שנעשו שנים לאחר מכן התברר כי בקרבת איזור עגינתם של יורדי הסירה שהו בו בזמן משחתות וצוללות של הצרפתים. ההוראות שהוגדרו לצרפתים היו ליירט באופן מיידי כל כלי שייט בריטי שיימצא במים הטריטוריאליים של הצרפתים.

למרות העומס הרב, תנאי מזג האוויר והמודיעין הלא מיטבי הוחלט כי הלוחמים יצאו למשימה. הספינה הפליגה לדרכה ובאיזור השעה 11:00 התקבל דיווח כי מצבה תקין. שדר זה היה אות החיים האחרון של אנשי הספינה שגורלם נותר לוט בערפל.

סודיות הפעולה הובילה בין היתר לבעייתיות בהעברת המידע למשפחות השכולות על אובדנן. רק לאחר משא ומתן ארוך עם הבריטים לגבי מה ואיך מותר לומר, התאפשר למשה שרת שהיה יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות להודיע על הפעולה. בנובמבר 1942, כשנה וחצי לאחר הפעולה, כתב שרת מכתב למשפחות: "בראשית שנת 1941 נתבקשה הסוכנות היהודית [...] לגייס מספר מתנדבים נבחרים למבצע צבאי נועז [...] בנכם היה בין אלה אשר נענו לקריאה והתנדבו לפעולה. המתנדבים ידעו היטב את טיב השליחות והסכנה הכרוכה בה [...] בשם ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ ישראל הנני מביע את דאבון לבנו הגדול על שברכם. עם זה הננו גאים על הגילוי הנהדר של רוח גבורה והקרבה שפעמה בבנכם [...] ".

הנהגת הישוב ומדינת ישראל לאחר מכן התאמצו רבות לאורך השנים לנסות ולהבין מה עלה בגורלם של הלוחמים. במאמצים השתתפו, שלא במשותף, גם הבריטים שהתעניינו ברוב המקרים רק בגורלו של הקצין פאלמר. לאורך השנים עלו דיווחים שונים אשר נבחנו כקשורים למקרה, בין היתר על מציאת גופות בחופי לבנון ועל אפשרות של פיצוץ הספינה. בשנת 2000 מנכ''ל משרד הביטחון הורה על הקמת ועדה נוספת שחקרה לעומק את הארכיונים בצרפת ובבריטניה במשך שבע שנים. ועדה זו הגיעה למסקנה כי הספינה בוודאות לא הגיעה לטריפולי אך לא הצליחה להוכיח מה עלה בגורלם של אנשיה. מסקנות הועדה היו כי יתכן והספינה טבעה בשל התנאים הירודים בהם הפליגה או שנפגעה מהצי הצרפתי אשר שהה באיזור.


יורדי הסירה בהכנות לפעולה והסירה 'ארי הים'




יום שבת, 23 באפריל 2016

זה קרה ביוני 1967 / על התעוררתו המחודשת של יצחק טבנקין וציונות מעשית בשנות השישים

זה קרה ביוני 1967. יצחק טבנקין, המנהיג הקיבוצי בן השמונים אשר היה בודד ומיואש חזר לתחייה לאור הכיבושים המרהיבים של מלחמת ששת הימים. מאז ועד למותו בשנת 1971 פעל טבנקין בנמרצות, גם אם בחוסר תוחלת וחוסר השפעה, בכדי להשפיע על מקבלי ההחלטות בסוגיות עלייה והתיישבות. טבנקין בסוף ימיו חזר לפעילות הציונות המעשית וההתיישבותית אשר הנחתה אותו בצעירותו וכנראה לא רצה לנטוש מעולם.

יצחק טבנקין נולד בתחום המושב ברוסיה בשנת 1887 ועלה לארץ בשנת 1911. הוא הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ עין-חרוד בשנת 1921 והשתתף כדמות מובילה בפרידה מ-'גדוד העבודה' והקמת תנועת 'הקיבוץ המאוחד' בשנת 1923. מאז, במשך עשרות שנים עיצב והשפיע על רבים מאנשי היישוב בכלל ותנועת הקיבוץ המאוחד בפרט. טבנקין היה מהדמויות המשפיעות ביותר על אנשי מפ''ם, ההגנה והפלמ''ח הן כפוליטיקאי, מחנך, נואם בחסד ובעיקר כהוגה דעות ומנהיג כריזמטי. כל חייו התגורר טבנקין בקיבוצו ולאור השפעתו ודמותו המרשימה יש שמכנים אותו עד היום "האדמו''ר מעין חרוד".

שנותיו המשמעויות ביותר של טבנקין היו בתקופת היישוב והמדינה שבדרך, בעת הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. על פועלו של טבנקין לאורך עשרות שנים ניתן לכתוב רבות, בקטע זה אבקש להתייחס לתקופתו המאוחרת יותר. בשנות החמישים מעמדו נחלש והוא פרש מהכנסת בשנת 1958 עקב מצב בריאותו. בשנות השישים המנהיג המבוגר כבר כמעט ולא השפיע על המתרחש במדינה. בפנקסיו כתב טבנקין בשנת 1963: "מאמצי להשתלב בחיי הקיבוץ, בבית-הספר [...] טראגי, ללא סיכוי כלשהו [...] פחד מחוסר יצירה, מחוסר מקוריות, מעניות התוכן החוויתי [...] בדידות ופחד עולם וחיים – עזובה".

בדידותו של טבנקין הייתה מובנת וברורה. אהובתו חומה טבנקין נפטרה בשנת 1961 ואילו טבנקין לא הצליח להתאושש ולהתגבר על כאב אובדנה. בין היתר לא גילח את זקן השבעה ועד לסוף ימיו סיגל לעצמו זקן עבות לבן. חודשים לאחר מותה הצטרף שוב לישיבות מזכירות הקיבוץ שם הקשיבו לדעותיו אך קיבלו החלטות ופעלו ללא התחשבות יתרה בדבריו. טבנקין התייחס לכך בשנת 1963: "הנני מחוץ לפעילות, איך גלילי הזמין אותי, בשם חברים, להשתתף בועידת המפלגה. אמנם הייתי, דיברתי, אבל שותקתי [...] עוד בחיי מתכסה באפר [...] דרדור, גוויעה, בידוד''.

מלחמת ששת הימים השפיעה משמעותית על טבנקין. תוך ימים מספר מדינת ישראל כבשה שטחים רבים שלא שלטה בהן לפני המלחמה. באיזור הצפון כבש צה''ל מידי הסורים את מרבית שטחו של רמת הגולן והשתלט על שטחים ניכרים ברכס החרמון. בחזית הדרום נכבשו מידי המצרים רצועת עזה וחצי האי סיני בכללותו, לאחר שהוחזרו למצרים לאחר מלחמת סיני. בחזית המזרח נכבשו מידי הירדנים אזורי יהודה ושומרון, שטחי מזרח ירושלים והעיר העתיקה. שטחים אלו בשליטה יהודית עוררו את יצחק טבנקין, שהחל מיידית לנאום ולהתייחס לנושא. בליל חג השבועות, ה-14 ביוני 1967, נאם טבנקין בעין-חרוד ואמר:

"עתה נפסקו הקרבות, אך המלחמה לא תמה. עמידתנו האיתנה ועוז ניצחוננו העמיקו והגבירו את השנאה כלפינו. לכן שומה עלינו להיות חזקים יותר – ורבים יותר. עתה צריכים לעלות ולבוא לארץ בהקדם רבבות ומיליונים וליישב את הארץ [...] העלאת שני מיליוני יהודים, כדי להבטיח את הישגי הקרבות ואת יציבות השלום".

במאמרו ביולי 1967 טען טבנקין דברים דומים:

"אין הניצחון הצבאי לבדו קובע את הישגי המלחמה או כישלונותיה. אינני מסכים עם הדעה הרווחת כי גורל הישג הניצחון הצבאי ייקבע במערכה הפוליטית-מדינית, המתנהלת באו"ם. גורל הישגי הניצחון הצבאי ייקבע במאבק הפוליטי-התיישבותי [...] המציאות שלאחר הניצחון מעמידה בפנינו שני תפקידים: יישוב חלקי הארץ ששוחררו על ידי צה''ל ועליית שני מיליוני יהודים תוך השנים הקרובות".

בסיום המלחמה נדמה כי חזר טבנקין לימי צעירותו וגרס כי הסוגיות המהותיות למען היישוב היהודי הן העלייה וההתיישבות. טבנקין הציע העלאת שני מיליוני יהודים מפני שבראייתו המלחמה לא נגמרה ויש צורך ליישב את הארץ כדי להבטיח את יציבות השלום. הוא ציין כי יש לעלות ולהקים עשרות היאחזויות התיישבותיות-ביטחוניות, בתחילה באזורים מהם גורשו היהודים במלחמת 1948 ולאחר מכן להכשיר את כל חלקות האדמה שאין עליהן תושבים ערבים. טבנקין התייחס בדבריו ספציפית לרמת הגולן, מחופה המזרחי של הכינרת ועד מקורות הירדן, ולאזור הירדן המערבי בהם יש מקום ותנאים טובים להתיישבות ופיתוח. טבנקין גם ציין כי היוזמה והמדע של היהודים יעזרו בפיתוח והתיישבות בסיני ובנגב. מבחינת העלייה, טבנקין הסביר כי זו התשובה היחידה לסיפוח של רבבות ערבים לאוכלוסיית מדינת ישראל. טבנקין טען כי גם עולים שיגיעו למספר חודשים יבטאו זעזוע חיובי בתודעת יהדות הגולה ויגררו עוד עולים מקרב יהודי התפוצות.

למרות הפצרותיו של טבנקין לא נראתה התקדמות מספקת בעיניו בענייני העלייה וההתיישבות. במאי 1968 הוא התייחס לכך בכותבו כי האקטיביזם היהודי הוא שהציל את המדינה במלחמה, וכעת האקטיביזם הזה צריך לנוע מהכיוונים הדיפלומטיים לכיוונים המוחשיים. טבנקין לא היה מרוצה מחוסר הפעולה שראה לנגד עיניו וטען כי גם בעבר היו מדינאים דגולים לעם היהודי, אך הם בכדי לקדם את מטרות הציונות נשענו על מעשים בשטח. בנאום נוסף בחודש מאי טען כי: "עברה כמעט שנה מאז תמה המלחמה – ואנו לא יצרנו אפילו חלק מן העובדות שניתן היה ליצור בפרק זמן זה".

באפריל 1969 תהה טבנקין: "כיצד נוטלים אנחנו על עצמנו את האחריות שלא ליישב כל שטח אפשרי בארץ ישראל ?!". כפי שניתן לראות מהתבטאויות מתוסכלות אלו של המנהיג הקשיש, למרות כתיבת מאמרים ונאומים ושיח בלתי פוסק עם חברי כנסת ופוליטיקאים לא עלה בידו להשפיע על המציאות כפי שרצה. טבנקין המשיך במאמציו אלו עד שנחלש פיזית ובריאותו הרופפת מנעה ממנו להמשיך במאמצי השכנוע. הוא נפטר בשנת 1971 בעודו בן 84.


חרף חוסר ההצלחה של מסע השכנוע שלו בסוף ימיו, מאמציו חדורי האידיאולוגיה של טבנקין מרשימים גם היום. בחוגים מסויימים נתפס טבנקין, גם במאה ה-21, כדמות מופת של תומכי רעיון ארץ ישראל השלמה וסמל להתיישבות היהודית ולציונות המעשית. 



יום שבת, 16 באפריל 2016

זה קרה בדצמבר 1953 / על עלייתו ונפילתו של משה שרת וגישתו לניהול הסכסוך היהודי-ערבי

זה קרה בדצמבר 1953. דוד-בן גוריון ראש הממשלה והאב המייסד של מדינת ישראל פרש מתפקידו. למורת רוחו של בן-גוריון מונה להחליפו שר החוץ משה שרת אשר היה מהבודדים בזמנו שהצליח להציג השקפת עולם שונה למדיניות הפוליטית של בן-גוריון. שרת, שהיה נבון וחד-מחשבה, איש אשכולות בעל השכלה רחבה, דיפלומט מנוסה ואדם נעים על הבריות נתפס בזיכרון הישראלי כדמות חיוורת ופסיבית לצדו של בן-גוריון, שהקפיד לשמר את היסטוריית המנצחים.

משה שרתוק נולד באוקראינה בשנת 1894 ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1906, שנה לאחר פוגרום שנערך בעיר הולדתו. לאחר תקופה קצרה שבה התגוררה המשפחה ביפו, עברה משפחת שרתוק לכפר הערבי עין-סיניה מצפון לרמאללה. מעבר זה, אשר הוביל את שרתוק לבלות שנתיים מילדותו בחברת הפלאחים הערבים, השפיע בצורה דרמאטית על תפיסת עולמו הפוליטית של משה הצעיר. שרת למד להכיר מקרוב את ערביי הארץ, את תרבותם, אורח חייהם ואת השפה הערבית אותה דיבר באופן שוטף כל חייו. הכרת עולמם הפנימי של ערביי הארץ מיצבה את שרת כדמות ייחודית וכמעט חסרת-תקדים בהנהגה הפוליטית בתקופת היישוב ובמדינת ישראל.

לאחר כשנתיים בהן חיו בקרבת הערבים חזרה משפחת שרתוק להתגורר ביפו ומשה החל בלימודיו במסגרת המחזור הראשון של הגימנסיה העברית. שרתוק סיים את הלימודים בהצטיינות ובשנת 1913 נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, דאז קושטא. לאחר חזרתו לארץ נכנס בשנת 1919 בצורה משמעותית לפוליטיקה היישובית כאשר הצטרף למפלגת 'אחדות עבודה' עם ייסודה. בשנת 1920 החל לימודי כלכלה בלונדון ובשנת 1925 עם סיום לימודיו חזר סופית לארץ ישראל והצטרף למערכת עיתון 'דבר'. 

במכתב שכתב בשנת 1914 כבר התבטא ביחס לבעיה הערבית. שרתוק ציין כי "שכחנו שאין אנו באים לארץ שוממה" והוסיף כי היהודים הגיעו על מנת לכבוש ארץ מידי עם אשר מאכלס את האדמה, שולט בשטח בתרבותו ובשפתו. חרף זאת טען שרת כי אין לו כל כוונה להתפשר ולוותר במטרה להתפשר עם הערבים תושבי הארץ: "בשום אופן שבעולם אסור [...] להשלות עצמנו בשעשועי תקוות שווא העלולות לדחותנו מדרכנו ולהביאנו לידי פשרות וויתורים ממטרתנו הגדולה [...] אם נחדל מהביט לרגע אחד לארצנו, ארץ ישראל, במבט של 'שלי-שלי' ונכניס שותף בנחלתנו – יאבד כל תוכן וכל מובן לרעיוננו הגדול". אין ספק כי שרתוק בתחילת דרכו הבהיר בנחרצות את דעותיו התקיפות לגבי האוכלוסייה הערבית וחשיבות העמידה היהודית האיתנה אל מול דרישות הערבים.

בשנת 1930 הצטרף שרתוק למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא''י. שנה לאחר מכן מונה לשמש כעוזרו של חיים ארלוזרוב אשר היה האחראי על המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. לאחר רצח ארלוזרוב בשנת 1933 התקדם שרתוק ועלה בסולם הדרגות של המחלקה המדינית, אשר לימים תשמש כבסיס למשרד החוץ הישראלי אותו ינהל שרתוק שנים רבות. במסגרת תפקידו במחלקה המדינית עסק בין היתר ביחס היהודי לאוכלוסייה הערבית. בשנת 1934 טען כי אינו מסכים עם הקביעה כי מבחינת פיתוח הישוב מה שטוב ליהודים רע לערבים ולהפך. שרתוק טען כי: "יישוב ערבי עני זהו חוסר ביטחון בארץ ויישוב ערבי יותר מבוסס זהו יתר ביטחון". לאור כך טען שרתוק כי היהודים צריכים לקדם ולפתח גם את הערבים על ידי פיתוח הארץ. שרתוק המשיך ואמר כי: "אין סתירה מוכרחת בין ההתיישבות שלנו ובין הרמת היישוב הערבי, אלא צריך שתהיה יכולת לסינתזה בין שני הדברים, שתאחד את ההתפתחות שלנו עם התפתחות הערבים".

לאור המרד הערבי ותוצאותיו החמורות מבחינת היישוב היהודי טען שרתוק בשנת 1936 כי יש צורך לקיים משא ומתן עם הערבים במידה וקיים הסיכוי ל-"הסכם אמיתי שפירושו הפסקת המלחמה הפוליטית, שלום עם הארצות השכנות, הפסקת הרעלת הדם ותעמולת השנאה". שרתוק, לצד בן-גוריון, היה מתומכי מדיניות 'ההבלגה' אל מול פעולות הטרור הערביות והסתמכות על בריטניה שתעזור לפתור את המשבר. לצד ניסיונות פוליטיים ודיפלומטים להקטין את הפרעות עסק שרתוק במהלך המרד הערבי גם ביוזמות יהודיות לשיפור המצב. שרתוק הוביל את פרוייקט הנוטרות וחלוקת הנשק הבריטי ליהודים, ניהל את ההתיישבות היהודית במסגרת מבצע 'חומה ומגדל' וקידם את תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

בשנות מלחמת העולם השנייה שרתוק עסק בעיקר בניסיונות להצלת יהודים מאירופה ובמאבק מדיני בבריטניה. לקראת סוף המלחמה וחזרת הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל לקדמת הבמה, שרתוק חזר והביע בעצימות גבוהה את תפיסותיו הייחודיות והמורכבות. שרתוק הצטרף למנהיגים שקבעו כי המטרה הסופית היא מדינה יהודית אך השתדל לבחון דרכים יצירתיות ודיפלומטיות לערב את מעצמות העולם כדי לקדם את האינטרסים היהודיים ולאו דווקא להשיג את ההישגים בכוח הזרוע.

שרתוק שימש בתפקידו כיושב ראש המחלקה המדינית עד לשנת 1948. הוא שהוביל את פעילות הצוות הארץ-ישראלי באו''ם בנובמבר 1947 והשפיע על הנציגים הרבים כדי שיאשרו את חלוקת הארץ ויציאת הבריטים. לאחר הכרזת העצמאות התמנה לשר החוץ הראשון והחליף את שם משפחתו ל-'שרת'. בשנים הראשונות וההיסטוריות עבד במלוא המרץ לצדו של בן-גוריון והוביל תהליכים הרי גורל, בינהם השילומים מגרמניה. בדצמבר 1953 לאחר פרישתו של בן-גוריון עלה כמועמד המפלגה לתפקיד ראש הממשלה ונבחר לכהן במשרה הרמה ביותר בישראל. שרת הצליח להחזיק מעמד בתפקיד עד לנובמבר 1955 עת חזר בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה, בעיקר לאור המצוקה הביטחונית.

בתקופתו של שרת כראש הממשלה המדינה התמודדה עם קשיים רבים, המרכזי שבהם הוא עימותי הגבול הבלתי פוסקים בין ישראל לשכנותיה. שרת טען כי את ההסתננויות, הפיגועים ופעולות התגמול צריך להכחיד, בין היתר על ידי דיפלומטיה ופעילותם של המעצמות העולמית, כדוגמת ארה"ב. בשונה מהעבר, הפעם בן-גוריון לא הסכים עם מדיניות 'ההבלגה' שרצה שרת לקדם. שתי ה-'מתנות' שהשאיר בן-גוריון לשרת לאחר שעזב את תפקידו, משה דיין כרמטכ''ל ושמעון פרס כשר ביטחון, לא הקלו את המצב לשרת המתוסכל. גם בפרישתו בשדה בוקר ייצג בן-גוריון אלטרנטיבה שלטונית ושרת הרגיש כאילו האב המייסד לאורך כל הדרך נושף בעורפו.

שרת היה היחיד בתקופתו שהצליח להציג חלופה לדרכו של בן-גוריון, גם אם לבסוף הייתה ידו על התחתונה. בשונה מבן-גוריון אשר פעל באגרסיביות ובאופן מילטנטי כלפי כל איום, גם כדי לספק את ייצרי הנקם של אזרחי ישראל, שרת ניסה להציג ראייה מפוכחת ומחושבת כלפי הקשיים הבוערים של מדינת ישראל הצעירה. כעשרים שנה לאחר שפעלו יחדיו והציגו מדיניות 'הבלגה' לאור המרד הערבי בשנות השלושים, בשנות החמישים נטש בן-גוריון את העמדה ושרת שנותר לבדו לא הצליח להחזיק מעמד בראשות המדינה. לאור פרשת לבון חזר בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון בממשלת שרת ובהמשך גם לתפקיד ראש הממשלה. מעמדו של שרת המשיך להתדרדר לאחר סיום תפקידו כראש הממשלה אך הוא המשיך לשמש כשר חוץ והיה מעורב בפוליטיקה הישראלית עד מותו בשנת 1965.




יום שבת, 9 באפריל 2016

זה קרה באוקטובר 1945 / על 'תנועת המרי העברי' והסכנה שבמדיניות ביטחונית שגויה

זה קרה באוקטובר 1945. בתחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה שודר כי ההנהגה הציונית החליטה להקים את 'תנועת המרי העברי', גוף בטחוני לתיאום הפעולה בין ההגנה, האצ''ל והלח''י. בצוק העיתים, כאשר נראה היה שמצבו הפוליטי והמדיני של היישוב היהודי בכי רע, הצליחו לאחד את השורות. יחד עם זאת, היום ניתן לומר כי החיבור הזה שהניב פעולות טרור נקודתיות שנכנסו לפנתיאון הלאומי היה מסוכן מאוד לעתיד היישוב.

בשנת 1942 התקיימה בניו-יורק ועידת בילטמור בה נפגשו מנהיגים ציוניים, בראשות דוד בן-גוריון וחיים וייצמן, לקביעת מדיניות הציונות העולמית. בדרך כלל מתכוננים למלחמה שעברה וכך גם במקרה זה. המנהיגים הניחו כי בתום מלחמת העולם השנייה תיערך ועידת המעצמות המנצחות כפי שהתנהלה בארמון ורסאי בתום מלחמת העולם הראשונה ובועידה זו תתקבלנה החלטות לגבי בניית העולם החדש שלאחר המלחמה. ההנהגה היהודית ניסחה אם כן את דרישותיה לקראת ועידה זו שעיקרן היו עלייה יהודית חופשית לארץ ישראל והגדרת יישות מדינית עצמאית.

השלטון הבריטי נראה כתומך בהחלטות ובשנת 1945 הציפייה הייתה רבה. צ'רצ'יל היה ידידם של היהודים והתכוון לתמוך בהיבטים מסויימים מדרישות היישוב, גם אם חיסולו של הלורד מוין פגע קשות באינטרסים הציוניים. ואולם במפתיע, בבחירות בבריטניה במאי 1945 ירד צ'רצ'יל מגדולתו הפוליטית ומפלגת הלייבור היא שעלתה לשלטון. ראש הממשלה החדש, קלמנט אטלי, לא היה מעוניין בתמיכה ביהודים והמדיניות שהציג לא עלתה בקנה אחד עם דרישות היהודים שלפני המלחמה. לאור הפניית העורף הבריטית וחוסר האונים של ההנהגה היהודית לאחר השואה החליטו מנהיגי היישוב היהודי בארץ כי הגיעו מים עד נפש. באוקטובר 1945 התקבלה החלטה על עליית מדרגה במאבק להקמת המדינה אל מול השליט הבריטי והוקמה 'תנועת המרי העברי'.

התנועה הייתה ארגון כיסוי של הסוכנות היהודית אשר אפשר להפעיל בצורה מחתרתית פעולות טרור נקודתיות כנגד הבריטים. באותה התקופה דוד בן-גוריון שהה לפרקים בלונדון כנציג הלגיטימי של הסוכנות היהודית, ולעיתים בפריז כדמות בכירה בארגון מחתרתי. ההסכמה לפעילות הייתה גורפת ובכדי לסנכרן את המאמצים ולפעול בצורה מאורגנת הוחלט בהנהגת היישוב לתאם פעולות עם אנשי האצ''ל והלח''י. עיקר השילוב של שלושת הארגונים היה בכדי שאנשי הסוכנות וההגנה יוכלו להפעיל את אנשי האצ''ל והלח''י ולוודא שאינם מפריעים לפעולותיהם.

בעשרת החודשים החל מאוקטובר 1945 ועד ליולי 1946 הסוכנות היהודית הובילה בעזרת 'תנועת המרי' פעולות גדולות ומוצלחות במסגרת המאבק בבריטים. בין היתר ביצעו את הפריצה למחנה המעפילים בעתלית, פיצוץ סימולטני של מסילות רכבת ברחבי הארץ, פיצוץ מטוסים בשדה התעופה בלוד, פיצוץ סימולטני של גשרים ברחבי הארץ ופעולות נועזות נוספות שנכנסו לפנתיאון הלאומי כהצלחות גדולות וכסמל למאבק יהודי בכובש אכזר. הפעולה האחרונה שביצע הארגון ושעד היום נמצאת במחלוקת היא פיצוץ מלון המלך דוד, אשר זעזע את היישוב כמו גם את הבריטים והוביל לתגובות נזעמות מכל עבר.

בסוף יוני 1946 יצאו הבריטים למבצע 'אגתה' שמטרתו הייתה מציאת ראיות כי הסוכנות היהודית היא-היא 'תנועת המרי העברי'. במהלך המבצע שנמשך כשבועיים וכונה בצד היהודי 'השבת השחורה' נאספו מסמכים רבים ממשרדי הסוכנות ומנקודות מרכזיות של ההנהגה היהודית אשר הוכיחו בדיוק את שתיארו לעצמם הבריטים. הנזק היה גדול, וכבר אז היו שקראו להפסקת הפעילות של 'תנועת המרי'. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, אשר התרחש בין היתר כתגובה לאירועי 'השבת השחורה', הרוחות המשיכו וסערו ובין היתר לאור קריאותיו של חיים וייצמן להרגעת הרוחות אכן הוחלט להתפרק ולנסות לחזור לאפיקי דיפלומטיה בכדי להשיג את המטרות הציוניות.

אין ספק כי הפעולות של 'תנועת המרי' השפיעו על דעת הקהל הבריטי וייתכן שאף תרמו לרצון לקדם ולפתור את הסוגייה המנדטורית בארץ ישראל. מאידך, ההשפעה על כוחות הביטחון היהודים הייתה שלילית. כאשר בן-גוריון יקבל את תיק הביטחון של הסוכנות ויערוך את הסמינר שלו בסוף 1946 הוא יבין שמבחינה ביטחונית היישוב בבעיה חמורה. האויבים המסוכנים לדעתו של בן-גוריון הם צבאות ערב וכנגדם טען כי יש ליצור כוחות בטחוניים במודל צבא מסודר. בעוד בן-גוריון סבר כי מה שיציל את היישוב היהודי מסכנת הכיליון הוא צבא סדור, המציאות של תנועת המרי העברי הייתה הפוכה לגמרי. הבסיס לפעילות 'תנועת המרי' הייתה הפיכת כוחות ההגנה, שעד אז שימשו כנציני הצבא הסדור, לכוחות גרילה מיליציוניים המבצעים פעולות טרור. במשך חודשים פעלו פעילי הארגונים בארץ באופן נקודתי וטקטי בצוותים קטנים ומבוזרים. בן-גוריון המזועזע הבין כי לא כך תנצח ישראל במלחמה וכי יש להפוך את הכיוון ב-180 מעלות.

בן-גוריון פעל גם בנושא זה בקדחתנות, בנחישות וביעילות מרשימה לשינוי המצב. הוא הכניס בוגרים רבים של הצבא הבריטי והבריגדה היהודית לשורות כוחות הביטחון, שינה את המבנה של הנהלת ההגנה וחילק פקודות שסתרו לחלוטין את המדיניות הישנה. בין היתר הביא ארצה את המומחה הצבאי האמריקאי דוד מרכוס שיעזור לשינוי המדיניות. בן-גוריון קידם והוביל תפיסה צבאית סדורה שהייתה הפוכה לחלוטין לזו של 'תנועת המרי'. כנגד רבים מאנשי ההגנה ובעיקר הפלמ''ח טען בן-גוריון כי התפיסה שנתפסה כמוצלחת בזמן פעילות המרי היא בעוכרי כוחות הביטחון וכי יש לעקרה מן השורש.

בן-גוריון הצליח במאמציו לשנות את דפוסי הפעולה של כוחות הביטחון העבריים. לאחר הכרזת המדינה במאי 1948 אכן פלשו צבאות הערב וכנגדם, ברגע האחרון, עמד צבא יהודי סדיר בעל מרות ברורה. בניגוד לפעולות הקטנות והנקודתיות של חברי 'תנועת המרי' מה שניצח את מלחמת העצמאות היו פעולות מתואמות בסדר גודל של אלפי חיילים, כדוגמת מבצע 'נחשון'. גם אם בזיכרון ההיסטורי 'תנועת המרי העברי' נתפסת כהצלחה הסכנה שהיא גרמה הייתה מוחשית מאוד. מי יודע באילו אופן היו ניצבים כוחות הביטחון היהודיים אל מול צבאות ערב אלמלא שינה בן-גוריון את האופי הצבאי של פעולות 'תנועת המרי'. גם במקרה זה טוב שבן-גוריון היה האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון.





יום שבת, 2 באפריל 2016

זה קרה בנובמבר 1882 / על חייו של נפתלי הרץ אימבר והתיישבות דרוזית במאה ה-19

זה קרה בנובמבר 1882. נפתלי הרץ אימבר, משורר צעיר ועוזרו של הדיפלומט הבריטי לורנס אוליפנט, הגיע לארץ ישראל. הוא שהה בארץ פחות מחמש שנים אך כתיבתו בעיתונות המקומית, יכולותיו כמשורר, אופיו הייחודי והצבעוני ובעיקר שירו המפורסם 'תקוותנו' השאירו אותו בזיכרון העם היהודי גם במאה ה-21.

אימבר נולד במזרח אירופה ב-1856 ולמד חינוך תורני. הוא נחשב לעילוי ולתלמיד מצטיין ובשל כך עבר בין מקומות ורבנים שונים באירופה ששימשו לו כמורים. לצד השכלתו התורנית הקפיד אימבר ללמוד מקצועות חול ולהיפגש עם משכילים יהודים, אשר האיצו בו לפתח את יכולותיו כמשורר. בנעוריו פרסם שיר הלל לקיסר האוסטרי וזכה בפרס כספי. שיר מפורסם נוסף שכתב בהיותו בן 22 נקרא 'תקוותנו' והוא המודל הראשוני להמנון מדינת ישראל. על שיר זה וגלגוליו ניתן לכתוב רבות וראוי לו שיזכה לכתיבת בלוג ייעודי.

בשנת 1881 הגיע אימבר לקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית, שם פגש את הדיפלומט הבריטי לורנס אוליפנט. הקשר בין השניים נרקם במהירות ואוליפנט הציע לאימבר להצטרף אליו ואל אשתו אליס למסעם לארץ ישראל כמתרגם וכעוזרו האישי. אימבר אכן הצטרף לבני הזוג אוליפנט והגיע ארצה בנובמבר 1882.

בהגיעם לארץ שכר אוליפנט בית בחיפה, באיזור המושבה הגרמנית, אשר שירת אותם נאמנה בימות החורף. לעומת זאת, בימי הקיץ הזוג אוליפנט הבריטי לא הצליח להסתדר עם מזג האוויר הארץ-ישראלי וביקש לקנות בית נוסף באיזור נעים יותר. המקום הנבחר היה הכפר הדרוזי הגבוה דליית אל-כרמל, אשר שם היה נעים יותר להעביר את ימי הקיץ החמים. עד היום ניתן למצוא בכפר את 'בית אוליפנט' אשר היום משמש כמבנה 'יד לבנים' הדרוזים.

תקופתו של אימבר בארץ לא הייתה ארוכה אך מלאה בחוויות ואירועים שונים. אימבר הספיק לבקר ולסייר במושבות הרבות בארץ, להסתכסך עם גורמים בולטים ביישוב כדוגמת נציגי הברון רוטשילד ואליעזר בן-יהודה, לכתוב קטעים וכתבות בעיתונות המקומית ולצד זאת להתאהב באשתו של אוליפנט ולקיים עמה רומן נסתר ששימש כהשראה לספרו של רם אורן 'נפש הומיה'. אימבר היה חובב של משקאות אלכוהוליים והרבה לשתות ולהשתכר, הוא חלה במחלות שונות לאורך השנים ועסק במקצועות מרובים. בשלב מסוים אף הגיע לביירות להכשיר עצמו כשען ופתח חנות שעונים בחיפה. לצד כל הפעילויות ומעל הכל המשיך אימבר לכתוב שירים ופואמות רבות על כל שחווה וראו עיניו.

להלן קטע שכתב בשנת 1888 ממנו ניתן ללמוד על הגותו הציונית של אימבר ועל התייחסותו לכפר דליית אל-כרמל ולתושביו הדרוזים במאה ה-19:

"דליה, היושבת על פיסגת הכרמל היא כפר קטן ונחמד [...] בעמדי שם, בנוגה הכסף של הירח, הרביתי לחלום על ימים עברו, ימים של זהב, והגיתי באימי הזמן הזה. מתי יבוא הקץ לגלותנו ? מתי ישוב החתן, ישורון, אל חיק בחירת ליבו, ציון [...] יושבי הכרמל, אנשי ההר, הם הדרוזים. זהו ענף מלבב של משפחת בני-שם הגדולה [...] בלבם של בני שבט זה חיה ויוקדת אהבת החופש והדרור. גם הם, ככל אנשי ההר, גיבורי מלחמה. חרוצים הם יותר מן הערביים ומכניסי אורחים יותר מבני המקום הנוצריים. חיים הם חיים פשוטים עד מאוד".

חייו של אימבר ידעו עליות ומורדות. במהלך ביקורו במצרים בשנת 1886 נפטרה אליס אוליפנט ומותה השפיע עליו עמוקות. לורנס בעלה עזב אחר מותה לבריטניה ושנתיים לאחר מכן נפטר גם הוא. ללא תמיכתם של הזוג אוליפנט עזב אימבר את הארץ, הסתובב באירופה ובמדינות נוספות מספר שנים והגיע לבסוף לארצות הברית בשנת 1892. באמריקה חיי אימבר חיי דלות ומחסור, הרבה להשתכר וסבל משגרון וכאבי מפרקים. הוא נפטר בשנת 1909, בגיל 53.

מותו של המשורר המפורסם עורר הדים רבים ורבים הגיעו להלווייתו. כך נכתב בעיתון 'החרות ירושלים' לאחר לכתו: "לוויה גדולה נעשתה לו מכל האגדות והחברות הגדולות, כל הסופרים ואלפי האנשים באו לחלק לאימבר את כבודו האחרון. מטיפים רבים הספידו את המשורר הגדול ויתארו בצבעים שחורים את האבדה הגדולה שאין תמורתה שאבד עם ישראל במותו".

לפני מותו כתב אימבר שיר בשם 'השבעה' בו הזכיר את רצונו להעלות את עצמותיו. בשנת 1953, לאחר פעילות אינטנסיבית של ועד ציבורי בראשות פרופסור יוסף קלאוזנר, הועלו עצמותיו להר המנוחות בירושלים.