יום שבת, 25 ביוני 2016

זה קרה באפריל 1964 / על קלמן כצנלסון, 'המהפכה האשכנזית' וספר המטמא במגעו

זה קרה באפריל 1964. מדינת ישראל סערה בעקבות פרסום ספרו המזעזע של קלמן כצנלסון, 'המהפכה האשכנזית'. בספרו תיאר כצנלסון את המעמדות הגזעיים בארץ והסביר מדוע העם האשכנזי נישא על פני העם הספרדי. תגובות הגינוי ומאמרי השטנה כנגד כצנלסון היו כה רבים שהספר והסופר התפרסמו ונדונו אף בדיוני הכנסת. עד היום נשאר הספר לדיראון עולם כנקודת שיא גזענית במדינת ישראל.

קלמן כצנלסון נולד בשנת 1907 ברוסיה, שם גדל התחנך תחילה ב-'חדר' ולאחר מכן בבית הספר התיכון. בהיותו בן 14 ברחה המשפחה מרוסיה לפולין, ובשנת 1923 הגיעה המשפחה לארץ ישראל. כרבים אחרים שהגיעו לארץ בשנים אלו עבד כצנלסון בחקלאות, אך תוך שנים מעטות הבין כי הוא מוכשר יותר בעולם הכתיבה, העיתונאות והספרות והחל לפרסם מאמרים בעיתונים שונים. מרב פרסומיו היו בעיתוני הימין לאור דעותיו הניציות וקרבתו למפלגה הרוויזיוניסטית. כצנלסון היה חבר התנועה לאורך השנים ובין היתר נאסר ונכלא בשנות הארבעים בזמן פעילות האצ''ל כנגד הבריטים. דודתו של קלמן היא רחל כצנלסון שז"ר, ממובילות מחנה הפועלות הארץ-ישראלי ואשתו של הנשיא החמישי זלמן שז''ר.

פרסומו של כצנלסון הגיע בשנות השישים. בשנת 1964 פרסם את ספרו 'המהפכה האשכנזית' שהיה כה מטריד עד שעורר סערות עזות במהירות שיא והוביל לדיונים נוקבים בכנסת ובתקשורת הישראלית.

הספר נפתח במשפט: "עניינו של ספר זה הוא העם האשכנזי" ובהמשך כתב כצנלסון כי: "עם ישראל לא היה מעולם עם כי אם קבוצת עמים או חבר עמים". בעשרות העמודים הראשונים של הספר מנסה לתאר כצנלסון כיצד אירועי התנ''ך דומים מאוד למתרחש במדינת ישראל הצעירה, וכי המאבקים בין שבטי ישראל עודנם מתרחשים. לא חסרים לאורך הספר תיאורים קשים על היחסים שבין ה-'עמים':

"יהודי ספרד ויהודי אשכנז הם שני עמים אשר הצד המשותף להם מתבטא אך ורק בדת המשותפת ובאיבה מצד העמים הזרים. לא קל למצוא בין עמי אירופה שני העמים אשר השוני ביניהם הוא כה חריף [...] הציביליזציה האיתנה, ההמונית והמאסיבית של אשכנז הוכיחה שוב ושוב את עליונותה על הציביליזציה היהודית הספרדית החד-צדדית [...] יתרון אשכנז על ספרד הוא כל כולו פנימי ומקורו בעליונות הטבעית של הלאומיות האשכנזית על הספרדית".

"ההיסטוריה היהודית כאילו פילגה את חבר העמים היהודי לשני חלקים: אשכנז האדיר, המסתער, שופע כוח הנעורים והולך מחיל אל חיל ומצד שני העמים הספרדו-מזרחיים הרדומים, הנחשלים והמתנוונים [...] על עליונותו של אשכנז לגבי עמים יהודיים אחרים אף מיותר להרחיב את הדיבור [...] המפגש בין אשכנז והעמים הלא אשכנזיים הוא מפגש בין אחד מענקי העולם ובין חבורה של גמדים. כל אחד מן הגמדים האלו משמש מעין הוכחת עקיפין לאדירותו של אשכנז [...] הניסיון לחבר יחדיו את הננסים ולהציגם במלוכד מול הענק הוא מגוחך מלכתחילה, פרט אולי לקומבינציות בשדה הקלפי [...] סיטואציה זו יוצרת את המפגש המזעזע בין אתלט ובין שורת בעלי מומים קטנים".

במהלך הספר הביע כצנלסון תיאורים גזעניים, תכונתיים ואישיותיים על היהודים הספרדים ותיאר את השפלתם בארץ. הוא גם הציע  ללמד יידיש כשפת המדינה כדי לשפר את מצבם של דוברי הלדינו והערבית.

התגובות לספר לא איחרו לבוא. הביקורות סערו, אזרחים נגעלו וכתבו למערכות העיתון שהם מסתייגים מכל האמור בטקסט, פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הביעו שאט נפש. התקשורת הישראלית, אשר נהנתה מהפופולאריות של הסיפור, העמיקה את התחקירים ועודדה את השיח. באפריל 1964 פורסמה בעיתון מעריב כתבת תחקיר וראיון מקיף עם קלמן כצנלסון. כמה ימים לאחר פרסום הכתבה התייחס לכך דוד בן-גוריון, אשר באותה עת היה בפרישתו בשדה בוקר: "ראיתי הספר 'המהפכה האשכנזית'. אני מצטער שהעיתונות עושה לספר מכוער זה פרסום כה רב [...] אינו ראוי כלל לקריאה והוא מטמא במגעו [...] הייתי עובר בשתיקה של בוז וסלידה על ספר טיפשי זה".


הביקורת החריפה לא שינתה את דעותיו של כצנלסון, אשר שנים לאחר מכן הוציא גם ספרי המשך. 'המהפכה האשכנזית' היא סמל שיא לשסע העדתי שלצערנו ליווה את המדינה בשנותיה הראשונות ובתקווה יעלם ויתפוגג כליל עם השנים.



יום שבת, 18 ביוני 2016

זה קרה באוקטובר 1956 / על אלכסנדר יולין, בגידה במולדת ו-'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

זה קרה באוקטובר 1956. אלכסנדר יולין, לוחם פלמ''ח אשר שימש גם כקצין תרבות, הועמד למשפט בעוון בגידה במולדת. יולין, אשר בחר לצאת להרפתקה מפוקפקת, ביקר בסוכנויות ביון זרות בעולם בכדי לפרסם מידע על צה''ל ולבסוף בחר לחזור לארץ ולהציע לשמש כסוכן כפול. ברגע שהגיע ודיווח על מעשיו נעצר, נשפט ונידון למאסר, וכפי שנאמר 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.

יולין נולד בשטחי אוקראינה בשנת 1912 ובתור נער נשלח לצבא האדום ושירת בו עד לשנת 1948, היא השנה בה בחר לעלות לארץ ישראל. יולין התגייס לחטיבת הנגב של הפלמ''ח בפיקודו של עוזי נרקיס, לחם במלחמת העצמאות ואף נפצע בקרבות מבצע 'יואב'. לקראת תום המלחמה הועבר לשמש כקצין תרבות, פוליטרוק, במבצע 'עובדה' והוא אחד מהקצינים המופיעים בתמונה המפורסמת של תליית 'דגל הדיו'. יולין התקדם בצה''ל במהירות לדרגת סגן, הן מפני ניסיונו הצבאי והן מפאת גילו המבוגר.

לאחר המלחמה לא הצליח לבסס את עצמו כלכלית וחברתית. בשנת 1950 התחתן, אך כבר ב-1952 הסתבך בפרשיית הטרדה של חיילת נשואה ולאור כך נידון לשלילת דרגתו ושחרור מצה''ל. בשנת 1954 פתח עסק לגידול חזירים, אך לאחר זמן קצר העסק כשל, אשתו החדשה ובתה נטשו אותו והוא נשאר בודד בשיכון עמידר בתל אביב.

בפברואר 1956 החליט יולין כי הוא צריך לצאת מהארץ בכדי לשקם את חייו. הוא העלה רעיון להגיע לברית המועצות, במטרה לאסוף חומרים על הקהילה היהודית ולמכור אותם לעיתונות הישראלית. הוא יצא לאירופה במטרה להשיג אשרת כניסה לברית המועצות, הגיע לשוויץ ושם החל לסלף את האמת ולהסביר כי הוא פליט סובייטי וכי הוא רק רצה לברוח מישראל. השוויצרים לא האמינו לו והוא גורש לאוסטריה, ומשם הסיפור רק התדרדר.

יולין החל לעבור בין שגרירויות וסוכנויות ביון שונות בעולם, עבר שוב בשוויץ, אוסטריה, גרמניה וצרפת וניסה למכור את ידיעותיו וקשריו למרבה במחיר. גם הסובייטים וגם האמריקאים אליהם פנה בהצעה לריגול סירבו להצעותיו, ולבסוף מצא עצמו בשיח עם נציגי השלטון המצרי בפריז. הסוכנים המצרים התלהבו מהרעיון של מרגל ישראלי, שלחו אותו לקהיר וביקשו ממנו לספר את כל הידוע לו. לאחר מספר שבועות בהן שהה במצרים ודיווח ידיעותיו לביון המצרי, העניקו לו כ-1,500 דולר, קסת דיו סתרים וביקשו ממנו לחזור לישראל ולשמש כסוכן מצרי.

שירות הביטחון הכללי לא הכיר את יולין ולא חשד לרגע. למרות זאת, יולין נתפס במהרה. לאחר הגעתו ארצה פנה יולין בתמימותו או חוסר מחשבתו לעוזי נרקיס, מפקדו משכבר הימים שהיה דאז עוזרו של ראש אג"ם. יולין הודיע כי הוא ריגל לטובת מצרים ועתה הוא מעוניין לשמש כסוכן כפול. זמן קצר מאוד מרגע פגישתו עם נרקיס היה כבר יולין עצור, לאחר שנרקיס הזעיק את אנשי ביטחון השדה. 

בחודש אוקטובר 1956 החל משפטו של יולין והתקשורת סערה סביב הבוגד שנאשם בריגול. בדצמבר נדון לחמש שנות מעצר, לאחר שנקבע כי היה הרפתקן כושל וכי לא שימש כמרגל משמעותי. ערעורו של הנאשם נדון ולא התקבל ויולין אכן ריצה את עונשו במלואו. סיפורו של יולין הוא אחת מההצלחות של מרגל ישראלי ליצור קשר עם ביון זר ולהעביר חומרים, ללא ידיעתם של שירותי הביטחון. לצערו – הוא גם דוגמא למהירות שבא ניתן להרוס את כל ההישגים הללו בחוסר מחשבה ופעולה פזיזה.


כותרת עיתון מעריב מה-21 באוקטובר 1956:




יום שבת, 11 ביוני 2016

זה קרה בפברואר 1974 / על מוטי אשכנזי, המחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ותחושת הדחייה של משה דיין

זה קרה בפברואר 1974. מוטי אשכנזי, סרן במילואים אשר היה מפקד מעוז במלחמת יום הכיפורים, התייצב מול משרד ראש הממשלה והכריז על שביתת רעב של 48 שעות. המחאה שהחלה על ידי אדם בודד התגברה והתעבתה על ידי אזרחים וחיילי מילואים שהגיעו מהחזית, עד שהובילה להתפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר בחודש מאי.

אשכנזי נולד בחיפה ב-1940, התגייס לצנחנים, לחם, פיקד והשתחרר כמפקד מחלקה. בספטמבר 1973 גויס, יומיים לפני ערב ראש השנה, לפקד על מוצב 'בודפשט', המעוז הצפוני ביותר במסגרת 'קו בר-לב', קו ההגנה והמוצבים על גדות תעלת סואץ. בהגיעו למוצב הזדעזע מהמצב הרע של המוצב אשר נבע בראייתו מהזנחה פושעת. אשכנזי היה מוטרד מאוד, גם בלי שידע שימים ספורים לאחר שיגיע תפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

אשכנזי, שהיה מפקד המעוז היחיד שנשאר בחיים לאחר המלחמה, היה בין אלו שהעידו בתחקירי ועדת אגרנט. בעדותו תיאר אשכנזי כיצד חלק ניכר מן החיילים לא התאימו לתפקידם, לאור אופיים וחוסר הכשרתם. בין היתר התלונן על רמה נמוכה של מקצוענות צבאית, על חוסר יכולת לתפעל כלי נשק ועל חיילים שהיו פחדנים ולא הצליחו לתפקד תחת לחץ. לדוגמא תיאר אשכנזי סיטואציה בה פגש חיילים בעת שמירה כאשר ערך סיור חפיפה עם מפקד המוצב הקודם:

"האנשים ישבו כמו בפיקניק, ללא חגורים, ללא שכפ''צים, ללא קובעי פלדה [...] הנשק זרוק בצד, על יד המקלע לא עמד אף אחד. אני הערתי לו מה קורה פה ואז הוא נתן הוראה לאנשים ללבוש קובעי פלדה. האנשים התמרמרו וכבר נוצרה אווירה של מתח רציני".

בעדותו אשכנזי תיאר את המצב הלוגיסטי הנורא של המוצב. בין היתר הזכיר תעלות הגנה חסומות, בהן היו חיילים אמורים למצוא מחסה מהפגזות. אלו נחסמו בעקבות התפוררות וריקבון של שקי החול שהיו אמורים להגן על התעלות. כדי לשפר ולתקן את המצב היה צורך בעשרות אלפי שקים, ואילו בימים שלקראת המלחמה הצליחו אנשי המעוז להשיג כמה עשרות. אשכנזי המשיך בעדותו לתאר בעיות בלתי נתפסות. גדרות במעוז נעקרו ונפרצו על ידי חיילים שרצו בשגרה לקצר את הדרך להגיע לשירותים ולמקלחות, גלי הים סחפו את המוקשים שהוטמנו בקרבת החוף במטרה להקשות את הצליחה המצרית, תאורת החירום של המוצב לא עבדה, כמו גם מכשירי קשר מסויימים. בעדותו תיאר אשכנזי כיצד התלונן למפקדיו השונים וקיבל תשובות כגון: "אתה חושב שצה''ל יוציא עליך גרוש ? אנחנו עכשיו בתקופה שלווה".

אשכנזי פעל לפני, במהלך ואחרי המלחמה לתאר את ההזנחה, אך הסביר כי לא היה פשוט וכי הרגיש שלא מקשיבים לו: "אם אתה לוחץ כמוני אז אתה מתחיל להפוך לפאניקר של הקו, כמו שקראו לי. ההוא, אל תתייחסו אליו ברצינות, הוא מכל דבר עושה מהומה". באחד מהמקרים בהם הגיע המח''ט לביקור, פנו אליו חיילים מהמעוז וטענו כי הם חטיבה של מילואימניקים מבוגרים ואילו מולם יושבים שישה גדודים של קומנדו מצרי. בכל פעם שפנו החיילים ודיווחו על תנועות בכוחות המצריים אמרו להם שאין מה לדאוג כי ידוע שהמצרים מבצעים תרגילים כל שנה בתקופה הזו. באותו הביקור ניסה להרגיע אותם המח''ט וטען שאין מה לדאוג במקרה של התקפה מצרית: "יש לנו תוכניות, תוך שעה או שעתיים אנחנו זורקים אותם בחזרה [...] אני מכיר את הקומנדו האלו, הם לא שווים כלום, אתה דופק ירייה אחת והם בורחים, זה לא חבר'ה".

בספרו האוטוביוגרפי 'אבני דרך' התייחס שר הביטחון לשעבר משה דיין למוטי אשכנזי. דיין תיאר כי אשכנזי היה מוביל ומייסד תנועות המחאה שלאחר המלחמה וכי היה קצין צעיר שפיקד על המעוז היחידי שלא נפל במלחמה. בהתייחס לכך הוסיף דיין כי המעוז שרד מפאת מיקומו הגיאוגרפי ולא בזכותו של אשכנזי. ב-12 בפברואר 1974 נפגשו לשיחה דיין ואשכנזי, בביתו של פרופסור נתן רוטנשטרייך אשר היה מורהו של אשכנזי באוניברסיטה וביקש לתאם שיחה בינהם. דיין נענה לבקשתו של רוטנשטרייך ותיאר בספרו כיצד שמע במשך שעות ארוכות מונולוג על הכישלון, המחדלים והמדיניות חסרת התבונה. אשכנזי טען בפני דיין כי הוא צריך להתפטר, וכי יש להחליף את ההנהגה. אשכנזי גם תיאר כיצד היה צריך בראייתו לנהל את המדיניות מול מצרים וירדן, כיצד להפעיל נכון את חיל האוויר וחיל השיריון, מדוע התעשייה הצבאית לא התכוננה כראוי למלחמה ודברים דומים בתחומי רחבי היקף. בספרו כתב דיין כיצד יצא לאחר השעה חצות מביתו של רוטשנטרייך בהרגשת דחייה. דיין חשב כי לאשכנזי יש תסביך גדלות, כי הוא תיאר דברים ללא הבנה בסיסית נדרשת וכי אין דברים טובים שעתידים לצאת מפועלו של אשכנזי. לבסוף טען כי אשכנזי: "ביקר והצליף בלי רחמים, על גבי אחרים. לעצמו חילק מחמאות וציונים לשבח בשפע. לא היה בדבריו אף ניצוץ של אמונה, של דרך חיובית [...] ממנו ומשכמותו הארץ לא תיבנה. במקרה הטוב ביותר – גם לא תיהרס".

אין ספק כי מחאתו של מוטי אשכנזי הייתה משמעותית בהיסטוריה הישראלית, בעיקר לאור העובדה שהצליח כאזרח בודד לגרום להתפטרות ראש ממשלה. האם זה היה צעד משמעותי ובזכותו 'הארץ נבנתה' ? נראה כי משה דיין היה מתנגד לכך נחרצות.


משה דיין ומוטי אשכנזי


יום שבת, 4 ביוני 2016

זה קרה בדצמבר 1952 / על אודות הספינה 'אברהם גרץ' ורב-חובל שנטרפה דעתו

זה קרה בדצמבר 1952. אדן גרץ, בנו של אחד ממנהלי חברת הספנות 'מ. דיזנגוף', יצא להפלגה עם הספינה 'אברהם גרץ', הקרויה על שם סבו. הפלגה זו, אשר החלה כאחת מיני רבות, סופה היה להתפרסם ברחבי העולם כולו ולהיות מוזכרת גם שנים לאחר מכן, בעיקר בגלל הצהרתו המפורסמת של אדן כי אם לא ימונה אביו לשר התחבורה – יטביע את הספינה על אנשי צוותה.

אדן גרץ היה באותה השנה בן 24 ובעל ניסיון רב במקצועות הים. הוא הספיק לשרת בצי הבריטי ובחיל הים הישראלי והשתתף בפעולות העפלה שונות. אביו, היינץ גרץ, היה אדם אמיד ואחד מאנשי העסקים אשר הקימו בשותפות את חברת הספנות 'מ. דיזנגוף', אשר ראש עיריית תל אביב הראשון היה חלק ממנה. אדן גרץ הצעיר היה אדם משכיל אשר ניבאו לו גדולות אך כנראה שלא היה יציב מאוד בדעתו.

בתחילת ספטמבר 1952 יצאה הספינה להפלגה לעבר ארה"ב, כאשר יעדה היה עיר הנמל ניו-יורק ולאחריה העיר הליפקס שבקנדה. גרץ הצעיר הצטרף להפלגה כנוסע מן השורה וכנציג החברה אך ברגע יציאתה של הספינה מהמים הטריטוריאליים של ישראל הדיח את רב-החובל ומינה עצמו לתפקיד. כיצד עשה זאת ? כנראה שהיותו בן של הבעלים תרמה, כמו גם הניסיון הימי שלו. דרישותיו לקבל את התפקיד עלו בהצלחה והוא שהוביל עתה את הספינה עד הגעתה לניו-יורק. בעיר זו ביקש אדן לקבל אישור הפלגה מהשגרירות הישראלית אך נענה בשלילה, בין היתר לאור חוסר הכרה ברישיון הימי שלו שהושג בפנמה. למרות חוסר ההסכמה של הרשויות החליט אדן לשנות את היעד הסופי של הספינה ויצא להפלגה לעבר איי ברמודה.

בעוד הרשויות האמריקאיות נרעשות מכך שהספינה יצאה להפלגה ללא אישור, החל אדן לשלוח מברקים למשרד התחבורה ולמשרד ראש הממשלה בארץ. בין היתר כתב אדן לדוד בן-גוריון: "הנני מחכה לאישורך שאבי היינץ גרץ נתמנה לחבר בממשלתך כשר התחבורה בתמיכת סיעת מפא''י בכנסת". אדן איים כי אם דרישותיו לא יענו הוא יעשה כמעשה 'אלטלנה', יפגע באנשי הספינה ויטביע אותה. במברקים נוספים ששלח כתב משפטים מטרידים כמו: "דם שביתת הימאים זועק באוזניי" ו-"להפליג מוכרחים, לחיות לאו דווקא".

הסיפור ההזוי הגיע במהרה לתקשורת העולמית, והתפרסם באותו השבוע בכל רחבי העולם. בין היתר קראו כותרות העיתונים: "טרגדיה מזעזעת באנייה ישראלית" ו-"רב החובל של האנייה יצא מדעתו".

כאשר הגורמים בארץ התכתבו עם האלחוטן שעל הספינה כתב זה האחרון כי אין לו ברירה והוא שולח את המברקים מפני שאדן מאיים עליו באקדח ומחייב אותו להעביר את ההודעות. איום זה על חייו של האלחוטן נשמע מוחשי ביותר והוביל לבהלה גדולה בקרב המעורבים בארץ. אביו של אדן טס במהרה לארה"ב במטרה לעזור לסיים את הפרשייה והביא עמו פסיכיאטר ישראלי ידוע. בעצת הפסיכיאטרים הודיעו לגרץ כי בקשותיו ימולאו באם יגיש את בקשותיו בכתב כשיגיע לנמל הקרוב. גרץ ביצע את שמוטל עליו ונעצר כשהאונייה עגנה.

הסיפור הסתיים בכך שהנהלת חברת 'מ. דינזגוף' שילמה סכום כסף מכובד לכל צוות האנייה וביקשה מהם שלא לפרט על שהתרחש על הסיפון. היחיד שדיבר היה אדן גרץ, והוא הודיע כי לא הטיל משטר אימים בספינה וכי לא התכוון באמת להרע לאנשי הצוות. נראה כי הלחץ שהופעל על גרץ הן מפני שהפליג ללא אישור והן לאור התפתחויות כלכליות משמעותיות בחברת הספנות של אביו השפיע עליו. עד היום לוטים פרטים רבים בערפל לאור שתיקתם של אנשי הצוות, אך הסיפור שהיה כך היה וטוב שלא נגמר באופן מצער יותר.


כותרת העיתון 'מעריב' מה-12 בדצמבר 1952: