זה קרה באוקטובר 1966 / על 'שקשוק בוקר', שקיות פלסטיק והצרות של החלבנים בשנות השישים.

זה קרה באוקטובר 1966. מחלבת 'תנובה', ספקית החלב המרכזית במדינת ישראל הצעירה, החליטה להתפתח. השינוי המרכזי, אשר הגיע היישר מאירופה המתקדמת, היה אריזת החלב בשקיות פלסטיק חדישות. בקבוקי החלב העשויים זכוכית, כמו גם כדי החלב המסורתיים שלפניהם, נסחבו על ידי החלבנים הישראלים עשרות בשנים והיו עתידים עתה להידחק לשוליים. הסכנה הכלכלית הגדולה הזעיקה את העובדים, את העיתונות הישראלית ואת האזרחים כולם וסחפה את המדינה במשך כחודשיים.

"שקשוק בקבוקי החלב שוב לא יעיר אתכן השכם בבוקר, אם יצליח ניסיונה של 'תנובה' לעבור לשיווק החלב בשקיות פלאסטיק במקום בקבוקי הזכוכית" – כך נפתחה כתבת עיתון דבר באוקטובר 1966. באותה השנה סיפקה תנובה כ-600 אלף ליטר חלב ביום, אשר נארזו בבקבוקי זכוכית ונאספו על ידי החלבנים. עובדים אלו הסתובבו ברחובות הערים, המושבים והקיבוצים, התהלכו בין הבתים, דפקו בדלתות ומכרו את הבקבוקים בעלי הנוזל הנכסף. בחודש אוקטובר רכשה תנובה שתי מכונות אריזה חדשות, אשר השתמשו בפלא החדש – פלסטיק. המכונות הללו הגיעו מצרפת ואפשרו אריזת 1,500 ליטר בשעה. התכנון של 'תנובה' היה לבצע מכירה ניסיונית של 18,000 ליטר חלב ביום, רק בירושלים ובתל-אביב.

מחלקי החלב היו מוטרדים מהשינוי המהפכני. בתחילה הועלתה על ידם האפשרות לעבור ידנית בין הבתים ולחלק את שקיות החלב במקום הבקבוקים. משרד הבריאות הישראלי קבע במהירות כי אין דין הפלסטיק כדין הזכוכית, וכי מטעמי היגיינה השקיות צריכות להימכר בחנויות ובסופרים ולא לעבור מיד ליד. או אז הבינו החלבנים כי הטכנולוגיה עתידה למחוק את פרנסתם כליל, והמאבק החל.

באמצע באוקטובר הודיע הועד הארצי של מחלקי החלב כי: "לא יהיה מנוס מהשבתת החלוקה". האיום העלה את הנושא לכותרות, ובעיתון מעריב למשל נכתבה כתבת שער בכותרת: "סערה בשקית חלב". בפגישות שבין הנהלת המחלבה לנציגי העובדים הסבירה החברה כי הניסיון הוא מצומצם וזמני, אך העובדים הבינו שהם בבעיה ורצו לקבל התחייבויות בכתב שזכויותיהם לא ייפגעו, וכי יעשה מאמץ לאפשר להם להעביר את הסחורה. ראשות המחלבה לא קיבלה את טענות העובדים, התעקשה שהניסיון הוא זמני וכי אין העובדים צריכים להיות מוטרדים, מה שכמובן לא סיפק את מחלקי החלב החוששים אשר פרצו בשביתות מקומיות ונאבקו.

לאחר כחודש של משא ומתן המאבק הצליח בחלקו, וחלוקת החלב הניסיונית בירושלים נדחתה. עם זאת, החלוקה כן התבצעה בת"א, ובסוף נובמבר נבחרו שלושים וחמש צרכניות באיזור גוש-דן אשר החלו לקבל שקיות חלב בבוקר, לתקופה ניסיונית של שלושה חודשים. התהליך הזה לווה גם בהפצת 'עלוני הסברה לעקרת הבית' שמטרתם הייתה ללמד את הנשים כיצד לפתוח ולהשתמש בשקיות, ולהסביר על התהליך. המחיר למתעניינים היה חמישים אגורות לשקית שהכילה ליטר חלב.

בעיתון מעריב פורסם כי: "מחלקי החלב הסכימו לעריכת הניסיון אחרי שהובטח כי ישותפו בהובלתו לחנויות וכי ייעשו צעדים להשגת הסכמת משרד הבריאות לחלוקת השקיות גם לבתי הצרכנים". גם אם היו מתי מעט מהחלבנים אשר הצליחו להשאיר את פרנסתם ולהשתתף בחלוקת החלב לצרכניות, הרי ברור שהביקוש למחלקי החלב קטן משמעותית. ההצלחה של שקיות החלב הייתה חד-משמעית, והחלוקה התפשטה אט-אט ברחבי הארץ. בשנת 1972 כלל החלוקה עברה לשקיות ובקבוקי הזכוכית נעלמו סופית. נראה שגם החלבנים הבינו כי זמנם עבר וכי קשה לעצור את רכבת הטכנולוגיה. 

לעיתים, כפי שהתרחש במקרים שונים בעבר ובוודאי יתרחש גם בעתיד, הפיתוחים הטכנולוגיים משפיעים בחדות ובמהירות על אוכלוסיות שונות. השינוי שהתרחש באוקטובר 1966 היה מוצלח ביותר למרבית האזרחים, אך העלים את 'שקשוקי הבוקר' של בקבוקי הזכוכית ואיתם את התופעה ההיסטורית של החלבנים הסוחבים עגלותיהם בבוקר ברחובות העיר. בישראל של המאה ה-21 החלבנים נשארו רק כסמל היסטורי ונוסטלגי למדינת ישראל הצעירה.

זה קרה במרץ 1932 / על יוסף יקותיאלי 'בעל החלומות' והאולימפיאדה היהודית הראשונה

זה קרה במרץ 1932. בבית העם בתל-אביב התאספו מאות יהודים מכל העולם וחגגו את פתיחת 'האולימפיאדה היהודית' – המכבייה הראשונה. למחרת בבוקר מאיר דיזנגוף, ראש העירייה המיתולוגי של ת"א, רכב על סוסו והוביל את תהלוכת הספורטאים שפתחה את התחרות היהודית הגדולה. אמנם דיזנגוף הוא שהוביל את הספורטאים, אך את הכבוד הגדול יש להעניק דווקא ליוסף יקותיאלי, האדם אשר חלם, עיצב וייסד את התחרות היהודית המפורסמת.

יקותיאלי נולד בפולין בשנת 1897 ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בהיותו בן 12. הוא למד בבתי הספר 'תחכמוני' ובבית הספר של ארגון 'עזרה' ביפו, ולאחר מכן גם בבית ספר למורים עבריים בירושלים. יקותיאלי היה חובב ספורט ואימון גופני כבר בצעירותו, ובשנת 1914 הצטרף לצבא התורכי והשתתף במלחמת העולם כאחראי אימון הכושר של גדודי לוחמים תורכיים. בהמשך גם הגיע לשרת כמתורגמן בלשכתו של גנרל תורכי שהיה אחראי על איזור הארץ.

לאחר המלחמה חזר לעיסוקיו הספורטיביים בארץ, היה פעיל מאוד באגודת והנהלת 'מכבי',  כינס וערך אירועי ספורט בירושלים ותל אביב. בשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני העולמי כנציג ארגון מכבי הישראלי.

את חלומו הגדול החל לפתח אי שם בסוף שנות העשרים בואכה שנות השלושים. המטרה הייתה לארגן במשותף את כל סניפי 'מכבי' העולמיים להגיע לאירוע ספורט בארץ ישראל. יקותיאלי הגיע לרעיון הזה כאפשרות שנייה, אחרי שניסה ולא הצליח לארגן לאולימפיאדה העולמית משלחת שתורכב רק מיהודים ותייצג את השאיפות הלאומיות העבריות. בפי חבריו, לעיתים גם ככינוי לעג, כינויו של יוסף יקותיאלי באותם הימים היה 'יוסף בעל החלומות'. זה לא הפריע לו להמשיך לחלום, להאמין וליישם.

בשנת 1929 הכריז יקותיאלי בקונגרס מכבי העולמי בצ'כוסולבקיה על רעיונו הגרנדיוזי להביא לארץ המוני ספורטאים יהודים. כבר אז טען כי בעוד שלוש שנים, בשנת 1932 תיערך בארץ התחרות הגדולה. עד שנת 1932 הקדיש יקותיאלי את כל מרצו וזמנו לארגון המכביה. בין היתר הוא ארגן שני מסעות אופנועים מישראל לאירופה, בשנת 1930 ו-1931. במסעות אלו עברו הרוכבים בעשרות מדינות ופרסמו את דבר התחרות. בין היתר נפגש יקותיאלי עם אושיות יהודיות מפורסמות ואמידות במטרה לתמוך במטרתו. המסעות הוכתרו כהצלחה גדולה והעלו את המכביה למודעות העולמית. מאמצים נוספים הושקעו אל מול השלטון הבריטי בארץ ישראל, כדי שיתמוך ויעזור לקדם את המכבייה.

זה לא היה פשוט וקצר, אך לבסוף כל האישורים התקבלו. חרף העובדה שהתאריך לפתיחת המכבייה כבר הוחלט, עדיין היו הרבה עבודות הקמה ותשתית. יקותיאלי היה מעורב אישית בבניית איצטדיון בקרבת שפך הירקון אשר היה צריך להכיל 5000 מקומות ישיבה ו-15,000 מקומות עמידה. לצד העבודות הפיזיות הייתה גם עבודה בירוקרטית רבה, היה צריך להקים בארץ התאחדויות ספורט ולאשר מול כל הסניפים בעולם את האירוע כתחרות לגיטימית שמותר לספורטאים להשתתף בה.

ב-29 במארס 1932 עמד יקותיאלי לצד אלפי אנשים נוספים והתרגש מהכינוס ההיסטורי של ספורטאים יהודים מ-22 מדינות. לצד התחרות הספורטיבית הנהדרת, בה התחרו בענפי האתלטיקה, הכדורגל והשחייה, המכביה שימש כסמל לאומי לעצמאות יהודית ושותפות כלל-עולמית. את שיא ההצלחה קטפה האתלטית היהודיה-אמריקאית סיביל סיד קוף, אשר השיגה ארבע מדליות זהב, בריצת 100 מטר, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה ו-קרב שלוש.

אי אפשר להתעלם מכך שלצד האירוע הספורטיבי המכבייה שימשה כאירוע חשוב ביותר לעלייה יהודית. גם מבחינה חוקית, המכבייה שימשה כצוהר להכרת ארץ ישראל והמפעל הציוני ומשכה על ידי כך אוכלוסייה יהודית מגוונת, אך גם, ובעיקר, מבחינה בלתי-לגאלית. המכבייה אפשרה את הגעתם ארצה של אלפי יהודים כמשתתפים או צופים במכבייה ורבים מהם נשארו בארץ והשתקעו בה, גם ללא אישורי עלייה מסודרים. הראש היהודי והשרירים היהודים פעלו כאן במשותף להעצמתו של העם היהודי והמדינה היהודית.

אימון גופני המוני תחת כיפת השמיים במכביה הראשונה

זה קרה בינואר 1963 / על אי-העלייה של יהדות אלג'יריה ומשפט ציבורי לקהילה שלמה

זה קרה בינואר 1963. הנהגת הישוב היהודי מאוד לא אהבה את ההגירה ההמונית של יהדות אלג'יריה לצרפת. כדי להפגין את הבעייתיות של אי-עלייה ארצה, החליטו לערוך 'משפט ציבורי' ליהדות אלג'יריה כולה. במשפט, בו השתתף גם משה שרת, נעשה ניסיון לעלות למודעות הציבורית את חשיבות העלייה תוך כדי האשמת והשפלת קהילה שלמה.

יהודי אלג'יריה זכו כבר בשנת 1870 באזרחות צרפתית, שלא מרצונם, הודות למאמציו והשקעתו של שר המשפטים היהודי-צרפתי, אדולף כרמייה. אזרחותם זו היא שאפשרה את מעברם לצרפת בשנת 1963, עת עזבה צרפת את הקולוניה האלג'יראית. כאשר הצרפתים עזבו את יבשת אפריקה היהודים ניצבו בפני החלטה משמעותית, האם להישאר באלג'יריה תחת השלטון המוסלמי או להגר – לצרפת או ישראל.

התנאים שהצרפתים העניקו הם כמעט בלתי נתפסים במציאות של היום. בין היתר, כל אזרח צרפתי שהחליט לעזוב את אלג'יריה ולהגיע לצרפת קיבל משרת עבודה, נדל''ן וכספים כפי שהיה לו באפריקה. רובם המוחלט של היהודים החליטו, שלא במפתיע, להיעזר בתמיכה הצרפתית ולהגר לאירופה. חשוב להבין כי צרפת שלטה באלג'יריה החל ממחצית המאה ה-19, והיהודים שהיו, בניגוד למוסלמים, אנשי-קשר ומקורבים לצרפתים, דיברו את השפה וחיו את התרבות הצרפתית עשרות בשנים.

מדינת ישראל שהייתה זקוקה לידיים עובדות וציפתה לאוכלוסייה העירונית האלג'יראית שתעלה ארצה, הסתייגה מאוד מ-'בריחתם' לצרפת. כ-160,000 יהודים עזבו את אלג'יריה, ורק-15% מהם הגיע לישראל. רבים מאלו שהגיעו ארצה עשו זאת לאור הגעתם הקודמת של קרובי משפחה שכבר היו בארץ, אך היו שראו בישראל סמל יהודי מסורתי ובעקבות כך נמשכו ארצה.

בינואר 1963 הוחלט להעלות למודעות הציבורית הישראלית את הבעייתיות שבהגירה ההמונית לצרפת. הדרך לביצוע הייתה קיום משפט ציבורי פומבי ליהדות אלג'יריה ובו יואשמו באי-עלייתם ארצה. המטרה הייתה לפרסם ברבים את חומרת המצב ולכן האירוע היה פומבי ביותר. בין היתר התפסמה בעיתון הראשי 'דבר' מה-22 בינואר כתבה אודות המשפט, תחת הכותרת: "משפט ציבורי על יהודי אלג'יריה". כבר באותם ימים המשפט נתפס כמאורע שאינו שגרתי. בכתבת העיתון מוזכר כי לא בטוח שהביקורת על יהודי אלג'יריה מוצדקת.

בסופו של דבר התקיים המשפט, ומשה שרת, שר החוץ הישראלי וראש הממשלה לשעבר, אף הצטרף לניהולו. למשפט, שהתרחש בבית האמנים בירושלים הגיעו אנשי קטגוריה וסנגוריה, אך נציגי הקהילה שהיו בארץ לא הוזמנו. ד"ר יוסף שרביט, חוקר יהדות צפון אפריקה ומומחה לקהילה האלג'יראית טען כי: "המשפט עורר אנטגוניזם נגד הקהילה [...] האליטה שפטה את הקהילה. אחד הסנגורים שאל מדוע נטפלים לקהילה שהייתה במצוקה לאחר מלחמת העצמאות [...] ושאל מדוע לא תוקפים את יהדות ארצות הברית שגם היא אינה עולה בהמוניה". פרטים רבים על יהדות אלג'יריה והמשפט ניתן למצוא בספרו של שרביט: "תולדות יהודי אלג'יריה בעידן הצרפתי" (הוצאת משרד הביטחון, 2010).

בסיום המשפט נשפטה הקהילה לכף זכות מפני שהוחלט שההגירה לצרפת אינה מעשה בגידה במדינה. למרות הסיום הרגוע, 'המשפט הציבורי' עודנו נשאר כאות קין על ההנהגה הישראלית שקשה היה לה להתמודד עם טובתם האישית של היהודים האלג'יראים.

יהודי אלג'יראי מסורתי

זה קרה בספטמבר 1955 / על נפט ישראלי והיום שבו כמעט והוסרו 'ענני השחור' מעל קופת המדינה

זה קרה בספטמבר 1955. ניסיונות קידוח הנפט של מדינת ישראל נשאו פרי והאזרחים כמו גם המנהיגים נדהמו מהשמועות על השגת כמויות רבות של הנוזל השחור המיוחל. במשך מספר שבועות רוח האופטימיות לא חלפה והשמחה הייתה רבה, אך  לבסוף התבהרה התמונה והמציאות נתגלתה. עם זאת, לפחות מבחינת התחושות וההתרגשות, אין ספק כי באותם שבועות מדינת ישראל הייתה ללא ספק מעצמת נפט.

לאורך שנות החמישים מספר חברות עסקיות עמלו על מציאת נפט גולמי ברחבי ישראל. המאמצים היו ברובם בתמיכת הממשלה, כאשר מספר חברות עבדו במשותף ובסופו של דבר הגיעו לתובנה כי באיזור מושב חלץ, בקרבת העיר אשקלון, ישנם ככל הנראה מאגרים של הנוזל היקר. בחודש ספטמבר 1955 הקידוחים כבר היו בעיצומם ובבוקרו של ה-23 לחודש, בסביבות השעה שש, קילוח אדיר של נפט פרץ מן האדמה והגיע לגובה של כעשרים מטר.

כבר באותו הערב כינס שר האוצר לוי אשכול את העיתונאים הישראלים. בתחילת שיחתו עמם שלף בקבוק המלא בנוזל השחור ובעל ריח חזק, העביר אותו בין העיתונאים והודיע על החדשות המשמחות. שרים רבים וחברי כנסת התמוגגו מאושר וחלקם אף הגיעו פיזית לשדה הקידוח. בין היתר הגיעו הרמטכ''ל משה דיין, שר הביטחון דוד בן-גוריון ושר הפיתוח והבריאות דב יוסף. מנהיגי העם הצטרפו אל המוני הישראלים שהעמיסו וגדשו את כבישי הדרום בבואם לחזות בפלא המסקרן.

בימים הבאים שפעה העיתונות הישראלית בתיאורים מרגשים על עוצמת החוויה וההצלחה המסחררת. עיתון 'על המשמר' למשל כתב: "נתחדש בארצנו אחד ממעשי בראשית, משל נפתחו פתאום ארובות השפע ותקווה גדולה וחדשה נולדה בלב הבריות". עיתון 'הצפה' פרסם כי התפוקה המשוערת היא מאה אלף טון נפט בשנה וכותרת העיתון הראשית הייתה: "גלוי הנפט ישחרר את ישראל מתלות כלכלית". מומחים רבים טענו כי הנפט יהיה הנשק הישראלי כנגד החרם הערבי וכי הוא יאפשר לישראל להשתחרר מתלותה באמריקאים. גם הבורסות העולמיות הגיבו בעוצמה חיוביות וההשקעה בחברות הנפט הישראליות הייתה משמעותית.

ראש הממשלה באותם הימים, משה שרת, אמנם שמח על גילוי הנפט אך בעיקר היה טרוד מהמצב הביטחוני המורכב. כפי שניתן לראות ביומניו האישיים, גם הוא התפלא כבר אז על השמחה המוקדמת של האזרחים. ביום גילוי הנפט כתב שרת: "בתחושת הציבור גברה כמובן ההתלהבות ובשורת העושר החדש שבאה להנחיל ניצחון ותוחלת כה ממושכים ולהניס מעל קופת המדינה את ענני השחור שאיימו עליה במשברים ללא מוצא. כשלעצמי הייתי טרף לספקות אם בעקבות נחשול ההתפעלות לא עתיד לבוא שפל האכזבה משום מיעוט כמותו של הנפט או ליקוי איכותו".

ראש הממשלה צדק. לא עבר זמן רב והתגלה כי איכותו של הנפט אמנם לא רעה אך הוא אינו משובח מאוד. בנוסף, כמות הנפט במאגר הייתה רחוקה מהציפיות האופטימיות שתפתורנה את כלל בעיות הכלכלה הישראלית. אמנם השדה המשיך להיות פעיל במשך עשרות שנים ולספק נפט בכמות מסחריות, אך בשונה מאווירת האופוריה הזמנית, ישראל לא הייתה, וכנראה גם לא תהיה, מעצמת נפט עולמית.  

תמונה משדה הקידוח באיזור המושב חלץ:

זה קרה במאי 1953 / על 'משבר הדגל' ומורכבות הזרמים בחינוך הישראלי

זה קרה במאי 1953. רוחות השינוי הקשורות לחקיקה בנושא הזרמים בחינוך הביאו את המדינה למצב נפיץ אידאולוגית. הציוניים הכלליים התנגדו נחרצות להכנסת אלמנטים של מעמד הפועלים לבתי הספר באופן רחב וכולל. במוקד האירועים, שהתפתחו במהירות למשבר קואליציוני, עמד הדגל האדום – סמל מהפכת הפועלים.

בשנת 1953, לקראת תהלוכת האחד במאי, יום הפועלים, החלה להישמע ביקורת ציבורית על הבעייתיות שבהנפת הדגל האדום בתהלוכות ציבוריות ועוד יותר מכך בבתי הספר. המתנגדים הראשיים היו הבורגנים, אנשי הציונות הכללית, ולצידם עמדו גם דמויות מאנשי הפועלים המתונים. דוד בן-גוריון לדוגמא דרש את האחדות והמכנה המשותף הרחב ביותר בקרב אזרחי ישראל והבין כי הדגל האדום לא משמש למטרה זו. באותו חודש גם המזכיר הכללי של הקיבוץ הארצי, זרם פוליטי שהיה מקורב מאוד לאידיאולוגיה הפועלית, הנחה את הנוער של השומר הצעיר להניף בתהלוכות לצד הדגל האדום את דגל ישראל. עצם ההנחייה מלמדת על העוצמה המהפכנית של הנוער שיכול היה להניף את דגל הפועלים על חשבון הדגל הישראלי.

גם לאחר הצעידות, ההפגנות והעצרות של האחד במאי הדרמה בנושא לא פסקה. בסוף מאי התכנסה סיעת מפא''י ובישיבה מפורסמת ביקש בן-גוריון לאסור כליל את הנפת הדגל האדום ושירת ה-'אינטרנציונל', המנון הפועלים, בבתי הספר הישראלים. הדיון היה סוער מאוד ובסופו בן-גוריון לא הצליח להעביר את בקשתו בקרב חברי הסיעה והפסיד ברוב מוחץ של 60 מתגדים לעומת 21 תומכים. בתגובה לנעשה בישיבת הסיעה של מפא''י, התרעמו שוב חברי מפלגת הציונות הכללית וארבעה שרים התפטרו מתפקידם בממשלה: ישראל רוקח, פנחס ברנשטיין, יוסף ספיר ויוסף סרלין.

בבסיס המשבר עמדה מציאות מורכבת של זרמי החינוך השונים בארץ. כמות העולים העצומה שהגיעה לארץ 'הטביעה' את אנשי 'זרם העובדים' בבתי הספר והובילה לכך שרבים לא הזדהו עם ערכי העבודה והפועלים. עם זאת, בן-ציון דינור, שר החינוך מטעם מפא''י, עשה ככל שביכולתו לייצר זרם חינוך ממלכתי אחיד. בין היתר הכריז על הכוונה לחוקק את חוק החינוך הממלכתי שאחד מסעיפיו היה: "ביטול זיקת בתי הספר למפלגות וארגונים". מאמצי הממשלה להשפיע על חינוך הילדים לא עברו בקלות מבחינת ההורים, במיוחד כאשר נאסר להפגין בבתי הספר את העקרונות האידיאולוגיים הבסיסיים ביותר.

הדגל האדום, אשר היה משאת נפשו של הציבור המזוהה עם תנועת הפועלים העולמית, שימש כסמל מזעזע לזרמים אחרים. אחת מהתגובות למשבר פורסמה ככתבה בעיתון 'חרות' על ידי מנחם בגין. בכתבה כתב בגין בין היתר: "הדגל הזה מסמן דברים רבים, נוראים, אבל מעל לכולם הוא מסמן את הדם העברי השפוך. אלה שגזרו כליה על עמנו דגלם אדום היה. אלה שגזרו עלינו שמד רוחני אדום דגלם. בכל חוט מן החוטים מהם שוזר הדגל האדום – כל דגל אדום – נמזגה שלולית של דם יהודי. דגל נאצי, דגל קומוניסטי הוא, הדגל האדום. ואוי לעיניים הרואות ילדים עברים מניפים את דגל השנאה את סמל החרפה וההשמדה !"

פרישתם של שרי הציונות הכללית כמו גם יציאתה האפשרית של המפלגה מהקואליציה הטרידו כמובן את ראש הממשלה. בן-גוריון דרש שוב מחברי סיעתו לקבל החלטה בנושא. הפעם הצליח בן-גוריון והוחלט לשנות את הנוהל הנוגע להנפת הדגל. מעתה רק בתי ספר בהם הרוב המוחלט של ההורים יסכימו להתנהלות הייחודית יוכל לאפשר את השימוש בסמלי הפועלים.

המשבר הקואליציוני המתואר לעיל היה מלווה בשיח סוער ובלתי פוסק בעיתונות הישראלית ואף בעיתונות העולמית. לאחר שינוי ההחלטה כותרת העיתון 'על המשמר' של הקיבוץ הארצי זעקה: "מפא''י קיפלה את הדגל האדום והניפה דגל לבן" ובהמשך נכתב: "מפא"י מקפלת את הדגל האדום אך הוא יתנוסס לתפארת בעיר ובכפר וינוף בגאון בידי ילדי הפועלים. במלוא הכוח יהדהדו בארצנו צלילי האינטרנציונל מושרים בפי זקן וטף". גם כתבי העיתונים בארצות הברית נדהמו מהתפטרות חברי ממשלה מערביים לאור פעילות שנתפסה בעיניהם סובייטית.

באוגוסט 1953 אושר בכנסת "חוק החינוך הממלכתי" שאיחד את זרמי החינוך המפלגתיים ומעתה למדו כל הילדים יחדיו, למעט ההפרדות הדתיות. ההתייחסויות הבאה לנושא הדגל האדום הייתה בנובמבר 1953, אז עברה ההחלטה במועצה הכללית של מפא''י לאסור כליל את הנפת הדגל האדום ושירת המנון הפועלים בבתי הספר. ההסבר להנחייה כפי שהוצג היה: "עם התקנת החינוך הממלכתי דינו של בית הספר הממלכתי כדין כל מוסדות המדינה. אותו הנוהג הקיים לדגל ולהמנון בכל מוסדות המדינה יהיה קיים גם בבתי הספר". האיסור גם הפעם לא עבר בצורה חלקה, אך ניתן כבר היה לומר כי מה שנשתמר בהיסטוריה הישראלית כ-'משבר הדגל' כבר חלף ועבר לו.

הנפת הדגל האדום באחת מתהלוכות האחד במאי בעשור הראשון למדינה: