זה קרה ביולי 1959 / על מאורעות 'ואדי סאליב' וירי בבית קפה שהוביל לשיפור בחייהם של יוצאי צפון אפריקה

זה קרה ביולי 1959. ירי של שוטרים בבית קפה בשכונת ואדי סאליב החיפנית התסיס את התושבים המזרחיים של השכונה ובהמשך גם מוקדים שונים אחרים במדינת ישראל. זו הייתה יריית הפתיחה של מהומות עדתיות, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, שמטרתן להיטיב עם חיי יהודי צפון אפריקה והמזרח.

שכונת ואדי סאליב הייתה מקום מגוריהם של רבים מיוצאי מרוקו שהחליפו את הערבים שברחו מחיפה במלחמת העצמאות. התושבים היו ברובם מובטלים וחסרי השכלה אקדמית שלא אהבו את הפער בינם לבין תושבי השכונות הצמודות האמידות של חיפה, בראשן שכונת הדר. הפער היה גם גיאוגרפי – השכונות האמידות היו גבוהות ונישאות, ואילו ואדי סאליב בתחתיתה של חיפה. המצב הגיאוגרפי והדמוגרפי יצר אווירה של תסכול שהייתה נפיצה ביותר והתלקחה לבסוף.   

בערב ה-8 ליולי ישב יעקב אלקריף, סבל קשה יום, בבית קפה בשכונת ואדי סאליב. אלקריף הטביע את קשיי היום באלכוהול, השתכר והחל להשתולל. המשטרה שהגיעה למקום הגיעה לעצרו, ומסיבה לא ברורה אחד השוטרים החליט לשלוף נשקו ולירות באלקריף שנפצע. הירי הלא מוצדק לטענת תושבי השכונה הסעיר את הרוחות, התושבים יידו אבנים על השוטרים ואלו הסתגרו בניידת. רק הגעתו של רב-פקד ששוחח עם התושבים הצליחה להרגיע מעט את הרוחות.

לאור האירועים דוד בן-הרוש, תושב השכונה ויו"ר תנועת 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' החל להתכונן עם אנשיו לקראת הפגנה גדולה שתוכננה למחרת היום. הכל אורגן למופת, ובבוקר ה-9 ליולי החלה צעדה המונית של תושבי השכונה לעבר מטה המשטרה בשכונת הדר. בראש הצעדה הלכו אנשי 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' והניפו דגל ישראל מוכתם בדם. הצועדים הגיעו למטה המשטרה ולאחר דין ודברים עם השוטרים בנוגע לביקור בבית החולים לבחון את מצבו של אלקריף חזרו תושבי השכונה לכיוון שכונת ואדי סאליב. או אז החלה המהומה, כאשר הצועדים לא התאפקו והחלו לפגוע בכל רכוש שעמד בדרכם, החל מחלונות ראווה וכלה במכוניות של תושבי השכונה. שוטרים רבים החלו לזרום למקום ופעלו ללא רחם בכדי לעצור את המפגינים תוך כדי הפעלת כוח פיזי רב.

למחרת היום המהומות רק התרחבו, גם בואדי סאליב ועכשיו גם באיזורים שונים שבהם התרכזה אוכלוסייה מזרחית, בין היתר בעכו ובתל-חנן בקרבת חיפה. תוך כמה ימים התפשטה המחאה גם לקרית שמונה, באר שבע ושכונת מוסררה בירושלים, ממנה תצא תוך שנים לא רבות מחאת 'הפנתרים השחורים'. ניכר היה כי מדינת ישראל עומדת בפני המחאה העדתית הראשונה שפרצה במלוא עוצמתה.

דוד בן-גוריון ונציגי מפא''י פעלו במהירות. בחיפה פעלו 'גדודי הפועל', צעירי המפלגה שהיו ידועים בהפעלת כוח הזרוע וניסו להשליט סדר בעזרת אלימות רבה בעיר. בנוסף, פתח בן-גוריון במאמצים פוליטיים כדי להרגיע את הרוחות, הוא ביקר יחד עם משה דיין בואדי סאליב ושידר שהעניין הלאומי בטיפול. תצורת הטיפול הייתה לעצור את מנהיגי המחאה, כדוגמת בן-הרוש, ולהשפיע על מוקדי הפעילות בעזרת נקיטת יד קשה כלפי מתפרעים, מאסרים ופינוי גורמים מתסיסים.

הכנסת החליטה על ועדת חקירה להתפרצות המרד, וניכר כי ועדה זו הייתה סנונית ראשונית בניסיון לפתור את בעיות העדתיות והקשיים של יהודי המזרח. חבר הכנסת חנן רובין לדוגמא טען כי: "כיצד זה קרה שרבים מאתנו הופתעו מן התגובה הזו ? [...] רובם של העוסקים בעבודות דחק הם מבני עדות המזרח [...] מתנגדים לעלות את שכר פועלי הדחק [...] אנשי עדות המזרח נמצאים בדרגת שכר נמוכה ביותר". אמנם הועדה הייתה מקורבת לאנשי מפא''י והיה ברור כבר מתחילת הדרך כי היא לא תגיע למסקנות מרחיקות לכת אך אין לזלזל בחשיבותה בתהליך התפתחות האוכלוסייה והמדינה הישראלית.

אירועי ואדי סאליב נרגעו לבסוף ומדינת ישראל התפתחה לאורם. הפוליטיקאים החלו להתייחס לבעיה העדתית וחיזרו אחר נציגים מזרחיים לרשימות המפלגות השונות. האזרחים המזרחיים עצמם הרגישו, גם אם לתקופה קצרה, את עוצמתם והיכולת להשפיע על סדר היום של המדינה. אמנם לא הכל השתפר דרמטית בימים שלאחר המרד, אך הכיוון הכללי אליו יש לצעוד נראה ברור יותר. תריסר שנים לאחר מכן פרעות 'הפנתרים השחורים' עתידים לזעזע שוב את המדינה ולהשפיע דרמטית על מצב המזרחיים, בין היתר גם על החלפת השלטון ב-'מהפך' בשנת 1977. היום אין ספק כי למאורעות 'ואדי סאליב' יש מקום משמעותי בהתפתחות היחס והתנאים של היהודים המזרחיים בישראל.

זה קרה בפברואר 1973 / על טרגדיית המטוס הלובי והחלטות ליירוט באמצע מקלחת

זה קרה בפברואר 1973. מטוס נוסעים לובי ועליו יותר ממאה נוסעים, חדר לשטח האווירי הישראלי מכיוון הגבול המצרי. שני מטוסי פאנטום ישראלים הוקפצו במהירות וליוו את המטוס החודר, תוך כדי קריאות קשר וסימונים לנחות, עד כדי ירי של טילי אזהרה. תנאי הראות הלא טובים, קשר הרדיו ובעיקר ההבנה השגויה של הטייסים גררו את התעלמותם מסימני האזהרה. הצוות הלובי החליט להסתובב ולטוס לכיוון הגבול מצרי, אך חיל האוויר הישראלי, בפקודת מפקד חיל האוויר והרמטכ''ל, יירט את המטוס בשטח ישראל והוביל להתרסקות המטוס ולמותם של 106 איש מנוסעיו.

בצהרי יום ד', ה-21 בפברואר 1973, החלה והסתיימה תוך 17 דקות הפרשייה המטרידה והטראגית של יירוט המטוס הלובי. בשעה 13:54 זוהה מטוס 'בואינג' הנע במהירות של 750 קמ"ש בנתיב ישיר לחציית תעלת סואץ והגעה לאיזור בסיס 'רפידים' של צה''ל בסיני. בשעה 13:56 הוקפצו שני מטוסי פאנטום אשר הגיעו במהירות למקום וב-14:03 הטייסים הישראלים זיהו את המטוס החודר כמטוס חברת תעופה לובית. וילונות הנוסעים היו מוגפים והטייסים לא יכלו לדעת האם המטוס מלא בנוסעים או ריק. הטייסים הישראלים החלו לסמן ולהבהיר לטייסים הלובים כי הם נדרשים לסטות לעבר נחיתה בקרבת בסיס 'רפידים'. למרות שהיה ברור שהלובים מבינים את המסרים, הם לא שעו לדרישה הישראלית, שינו את מסלול הטיסה לכיוון מערב ופנו לעבר למצרים.

הטייסים הישראלים דיווחו לאחור וקיבלו הוראה להמשיך לדרוש את נחיתת המטוס בשטח ישראל. ב-14:06 ניתנה הוראה על ידי מפקד חיל האוויר לירות טילי אזהרה. לאחר שגם הטילים האלו לא גרמו ללובים להתחיל בנחיתה, ב-14:08 אישר הרמטכ''ל להנחית את המטוס בכוח, אם צריך תוך שימוש באש. כמה שניות לאחר מכן ירה ופגע אחד הפאנטומים בכנף ימין של מטוס הנוסעים. המטוס הלובי עדיין לא החל בנחיתה וניסה להמשיך לחזור למצרים, פעולה שהובילה לעוד ירי במטרה לגרום למטוס לבצע נחיתת חירום בשטח מדינת ישראל. בשעה 14:11 המטוס יורט סופית והתרסק 20 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ.

דוד אלעזר הרמטכ''ל היה באותה השעה במקלחת והוקפץ החוצה לקבל את ההחלטה המכריעה האם ליירט או לא. בשיחתו עם ראש חיל האוויר שכנע אותו מרדכי הוד כי זוהי בראייתו הפעולה הנכונה. לאחר שהחליט להפציץ עוד הספיק אלעזר לשוחח עם ראש אמ''ן אלי זעירא, אשר ניסה לשכנע אותו שלא יפרש טעות אזרחית של טייס כמעשה לחימה. למרות ששיחתו עם זעירא השפיעה על אלעזר הוא לא הספיק לשנות את החלטתו והמטוס יורט.

באחת משיחות ההבהרה שנערכו לאחר מעשה טען הרמטכ''ל: "בשעה שנתתי את האישור למפקד חיל האוויר [...] לא עלה בדעתי שמדובר במטוס מלא נוסעים. היה לי ברור שיש כאן מטוס חשוד, שיש לו אינטרס עליון לא לנחות אצלנו – מה שהגביר אצלי את הרצון להנחית אותו אצלנו, ואפילו בסיכון שהוא יופל".

על טיסה 114 של 'ליביאן אירליינס' היה צוות טייסים צרפתי, טייס משנה לובי ו-113 נוסעים. סופת חול באיזור צפון סיני הפריעה למטוס ושינתה את מסלול הטיסה התקין. הטיסה הופעלה על ידי מכשור אוטומטי לאור הראות הלקוייה, והטייסים לא שמו לב לסחיפה החזקה מזרחה שהתרחשה לאור הרוחות החזקות. ממיטתו בבית החולים בבאר שבע טען טייס המשנה הלובי ששרד את ההתרסקות כי הצוות ראה וזיהה את המטוסים הישראלים, אך הטייסים טעו והניחו כי אלו מטוסי 'מיג' מצריים, אשר אמורים ללוות אותם בטיסתם חזרה למצרים.

טייס המשנה הוסיף כי: "כאשר התברר לנו כי אנו נמצאים בשטח שבשליטת ישראל נפל עלינו פחד גדול והחלטנו לנסות לצאת מתוך המרחב האווירי של ישראל בלי לציית לאותות". לאחר מכן טען בנוסף כי הטייסים ידעו על יחסי העוינות בין ממשלת לוב לישראל ולכן הם החליטו בכל מקרה לחזור למצרים.

בהתייחס לפרשה טען ימים לאחר מכן היועץ המשפטי מאיר שמגר כי אין צורך בועדת חקירה. טענתו הייתה כי אין צורך לברר מי נתן את ההוראה לאור לקיחת האחריות האישית של הרמטכ''ל ובנוסף, בראייתו מינוי ועדת חקירה ירמז על חוסר ביטחון בהתנהלות צה''ל. לשמגר היה ברור כי הפעולה בוצעה על פי כל ההסדרים והחוקים הבינלאומיים. מספר חברי אופוזיציה לא הסכימו עימו, כדוגמת מנחם בגין אשר טען כי: "אין לי שום ספק שעלינו למנות ועדת חקירה [...] מעמדה המוסרי של מדינת ישראל מועמד בסימן שאלה [...] בכל זאת, נהרגו מאה איש, אנשים, נשים וילדים".

ועדת החקירה לא קמה לבסוף. במדינות שונות זומנו שגרירי ישראלי ונדרשו לתת הסברים, מעשי אנטישמיות התרבו באירופה ובעולם הערבי התעצמו עוד יותר הקריאות כנגד ישראל. ימים לאחר ההתרסקות זומן שגריר צרפת בישראל לשר החוץ וקיבל הסבר מעמיק על התקרית המצערת. שבועות לאחר המקרה עוד ניתן היה למצוא בתקשורת העולמית התייחסויות לאגרסיביות והמיליטנטיות של הצבא הישראלי. אווירת המלחמה והשנאה בין ישראל למצרים התגברה, ונראה כי היה זה עוד צעד בדרכן של ישראל ומצרים לעבר מלחמת יום הכיפורים. 

שרידי המטוס:

זה קרה ביוני 1954 / על נאומו המרשים והכושל של בן-גוריון לנוער הישראלי

בעשירי ביוני 1954 נאספו אלפי תלמידי כיתות י"א וי"ב לשמוע את ראש הממשלה לשעבר אשר הגיע מקיבוץ שדה בוקר במטרה להשפיע ולחנך. לנאום זה, אשר מרבים לצטט ממנו כאחד מהנאומים המרשימים של בן-גוריון כלפי הנוער הישראלי, היה גם צד פחות מוכר – זלזול וחוסר ההקשבה של קהל השומעים, אשר העדיפו לאכול ארטיקים לצינון החום מאשר להקשיב להטפות מוסר.

כבר בהיותו בחור צעיר בשנות העלייה השנייה האמין דוד בן-גוריון בכוח ובחשיבות של הנוער היהודי. שנים לאחר מכן, לאחר שפרש בראשונה מראשות הממשלה, הוא ביקש לנסות ולהשפיע שוב על הנוער הישראלי. סביר להניח כי בן-גוריון היה מוטרד מהשחיקה של האזרח הישראלי אשר נדרש לתרום במשך שנים, כאשר ההתנדבות הייתה כה נפוצה בשנות היישוב והמדינה שבדרך. חשיבה זו היא שהובילה אותו בין היתר להרצות לצעירים הרבים תחת הכותרת המרשימה: "קריירה או שליחות".

כדי לארגן את הכנס פנה בן-גוריון לשר החינוך, למנהלי בתי ספר גדולים, לבכירי מפא''י ולאנשי הצבא. הפנייה לצבא הייתה ככל הנראה בעיקר לצרכי ההתנהלות וארגון האירוע, ואכן אנשיו של בן-גוריון במשרד הביטחון וצה"ל, בראשות שמעון פרס ומשה דיין בהתאמה, עזרו ותמכו ככל יכולתם. ההסעות יצאו לדרך, השטח בכפר שיח' מוניס, בו תיבנה כמה שנים מאוחר יותר אוניברסיטת תל-אביב, אורגן בקפידה ובשעות אחר הצהריים של העשירי ביוני הגיע, קצת באיחור, ראש הממשלה לשעבר לנאום בפני כשמונת אלפים תלמידים.

בן-גוריון החל את נאומו בדילמת הקריירה והשליחות ואז פרץ במרץ בדברי ערך והסברים על חשיבות התרומה לקהילה ולמדינה. לאחר שהזכיר את הנוער הישראלי שהקריב עצמו במלחמת העצמאות למען הכלל, ראש הממשלה לשעבר טען כי הנוער חייב לפעול. הוא ציין כי מי שיפנה ל-"בצע, חיים ריקים, לרווחים קלים ולקיום פארזיטי [...] יהווה את הנשק הסודי של אויבנו בו יכריעו בנקל את עם ישראל". מדבריו משתמע בבירור כי מי שלא יבחר בשליחות הוא-הוא אויב ישראל. בין היתר ציין בן-גוריון כי הנוער צריך לשמש: "דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, דור בן חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה". המשך הנאום הארוך כלל סקירה מקיפה של הצורך בטוהר מידות, טיפוח המשותף בין האזרחים ומיזוג גלויות, יישוב גבולות הארץ ויצירת החברה הישראלית החדשה.

בניגוד למחזה האידילי אליו התכונן בן-גוריון, באותו אחר הצהריים חם ישבו אלפי הצעירים בבגדיהם הקצרים ובידם ארטיקים ושלגונים, והשתעממו. את הזמן העבירו, בעוד בן-גוריון נואם, בשיח בינהם, בטיולים זוגיים ובצחקוקים בלתי פוסקים. בעיתונים נכתב למחרת כי הצעירים מחאו כפיים סוערות לאור שתי הערות ספציפיות של ראש הממשלה לשעבר. הפעם הראשונה הייתה כאשר דיבר על חשיבות הילודה בישראל והשנייה כאשר העביר ביקורת על מורי בתי הספר. שני המקרים שעשעו מאוד את הנוער שהיה במצב רוח מרומם.  

לאחר שהנאום הסתיים, היה ברור ש-'לא זו הייתה כוונת המשורר'. עוד באותו היום נפוצו השמועות והדיווחים על הנאום הלא מכובד, ולמחרת – התקשורת נרעשה. כותרות העיתונים זעקו על 'קול קורא במדבר' ו-'בן-גוריון עם מקל רועים'. למרות שהעיתונות הממסדית דיווחה על 'נאום עז-רושם', השיח הפוליטי געש. תלונות רבות עלו בנושא ההשפעה המפלגתית של בן-גוריון על הנוער כמו גם על חוסר ההבנה והפערים העצומים שבינו לבין הצעירים. גם בני הנוער מצידם לא שתקו וטענו כי תנאי השטח הלא נוחים בהם ישבו השפיעו עליהם, הרמקולים לא שידרו בעוצמה ראויה את דברי המנהיג ובעיקר התלוננו על אורך הדברים שייגעו אותם.

דן אלמגור, דאז חייל בן 19, תיאר בביטאון נוער את שהתרחש בנאום והוסיף שיר ביקורתי שכלל בין היתר את השורות הבאות:

הייתי בכינוס, הו חוויה מוצלחת ! [...] היו שם אלפים, זה לא מילה – שמח ! פגשנו שם את בנץ, את רפי ואת ציפ. ליקקנו שלגונים ויוש בדיחות בידח, כל שתי דקות מחאנו כף מתוך פרינציפ. דפקו שם ת'מורים ! ביקשו לידה מוגברת ! צעקנו: נעשה ! סמכו נא, אין לחשוש ! שכבנו על החול עד שירד הערב, נשענתי קצת על ניצה, ורוב הזמן על שוש [...] ומי מוכן לקום, לעור ולבצע ? על שוש להישען הרבה יותר נעים ! ואם גם ישראל נאבקת על חייה – שתיאבק לבד ! אני עושה חיים !".

שנים לאחר מכן עדיין מופיעים לעיתים ציטוטים של הנאום, שהתוכן שלו נשמע מצוין, ללא ההקשר המביך של הנאום. בשנת 1999 לדוגמא הספיד הרמטכ''ל אהוד ברק את האלוף נחמיה תמרי ואמר: "בשנת 1954 במאמרו 'קריירה או שליחות' כתב דוד בן גוריון, ואני מצטט: "בהקמת המדינה עלינו על הר תלול: אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו. או שנתגלגל במורד על לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד לפסגה". המשפט הנפלא הזה משולל כל התייחסות לנערים ונערות המתגפפים ומצחקקים שנשכחו והושכחו ברבות הימים.

במכתב ששלח לאחר כמה ימים כתב בן-גוריון: "אודה על האמת: ברגע שהגעתי למגרש וראיתי בעיני המסיבה של אלפי הנערים, חשתי שהדברים שהתכוונתי להגיד במסיבה זו אינם הולמים מסיבה מסוג זה". גם בן-גוריון הבין שהתכנון היה לקוי אבל למזלו הזמן מקהה את הזיכרון. במקרים רבים, כמו גם בנאום המפורסם בשיח' מוניס, הקשר בין הזיכרון וההיסטוריה חלקי ביותר.

זה קרה בספטמבר 1958 / על המכונית הישראלית הראשונה וביקור מוצלח של סטודנט בשירותים

זה קרה בספטמבר 1958. מפעלי 'אוטוקרס' להרכבת רכבים, אשר נמצאו בחיפה והיו בבעלותו של הסוחר יצחק שובינסקי שיווקו לראשונה את המכונית הישראלית הראשונה. המכונית, שבתחילה נמכרה תחת השם 'ריג'נט' ו-'צברה', קיבלה לבסוף את השם המיתולוגי 'סוסיתא' ונשארה בשוק המקומי בצורה זו או אחרת עד 1978.

בשנת 1955 לאור מספר פיתוחים טכנולוגים החליט איש העסקנים החיפני יצחק שובינסקי לרכוש מפעלי רכב בחיפה ולהיכנס לשותפות עם 'החברה הישראלית לאוטומובילים'. השניים הקימו את חברת 'אוטוקארס' שעתידה הייתה לייצר את המכוניות הישראליות הראשונות במדינה. לאחר מחקר ופיתוח, אשר הושפעו מההתפתחויות העולמיות בארה"ב ואירופה, בספטמבר 1958 הדגם הראשון של המכונית הישראלית יוצר ושווק, הן בארץ והן בחו''ל. הישראלים לא התרגשו מאוד מרכישת מכונית ישראל, וקמפיין שיווקי הועלה לאוויר במטרה להדגיש את ראשוניות הפרוייקט.

בסוף 1959 פרסמה חברת 'אוטוקרס' מודעה בעיתון הארץ ובה כתבה: "חברת אוטוקרס חיפה מבקשת שם למכונית הישראלית ומכריזה בזה על תחרות מלווה בפרס של 500 לירות ישראליות". תנאי התחרות כללו מציאת שם עברי קצר וקולע אשר יתאים למכונית אשר תוארה כ-'קלה במשקל', 'חסכונית בשימוש ואחזקה' בעלת 'מבנה יציב' ו-'מנוע אנגלי'. התכנית הצליחה. 2,355 הצעות הגיעו לידי הנהלת החברה, ושש מהם כללו את השם 'סוסיתא', שכנראה הרשים את המנהלים בהתאמתו לדגם המכונית.

מתוך ששת האנשים הוגרל מנצח בודד וב-500 הלירות הנכספות זכה הסטודנט יוסף שוב, לימים דוקטור לחקלאות. בראיון בשנת 2013 טען יוסף כי השם סוסיתא, אשר היה שמה של עיר עתיקה ששכנה מזרחית לים כינרת, עלה במוחו כאשר הרהר על התחרות בהיותו בשרותים, וחיפש שם של מקום ישראלי שיתאים למכונית ישראלית.

השם הנבחר ליווה את המכונית הישראלית שנים רבות. עד שנת 1959 מכרה החברה 200 יחידות, כמחצית מהם לשוק העולמי לאור הגבלות על ייצור רכבים בארץ. בשנה שלאחר מכן יוצרו כבר 300 מכוניות, והפעם שני-שליש כבר שווקו ונמכרו בארץ. בתחילת אוקטובר 1960 משרדי הממשלה הכריזו על ליברליזציה ביבוא, והתירו לראשונה את המכירה של רכבים קטנים בארץ. או אז בשנת 1961 נמכרו כ-4,000 מכוניות בשוק המקומי ומתוכם כ-1,200 היו של חברת 'אוטוקרס'. באותה התקופה מנו מפעלי החברה כמאה וחמישים עובדים.

לאורך השנים שופרה ושודרגה ה-'סוסיתא'. באוקטובר 1964 הושקה מכונית ה-'כרמל' שהייתה דגם משופר ובסיס לסדרת 'סוסיתא' חדשה. באוגוסט 1966 הופסק הייצור ונסתם הגולל על כ-9,000 מכוניות שיוצרו עד אז. בנובמבר 1971 פשטה חברת 'אוטוקרס' את הרגל. לא היה זה עדיין סופה של 'סוסיתא', מפני שחברה נוספת, 'רום כרמל', ייצרה את הדגמים המוכרים עד שנת 1978.

המכונית הישראלית, אשר נחשבה בשנות השישים המוקדמות כטובה ואמינה לתקופתה, נשארה בזיכרון ההיסטורי הישראלי כפריט נוסטלגי מ-'הימים ההם' של ראשית המדינה. מכוניות בודדות עוד נמצאו על כבישי הארץ עשרות שנים לאחר תום ייצורן. מי יכול היה לשער שהשם המפורסם הגיע מהגרלה בין אזרחי הארץ, והסטודנט שזכה בחמש מאות לירות החליט על שמה של המכונית הישראלית הראשונה בעודו בשירותים..

הרכבת רכבי סוסיתא במפעל בחיפה