זה קרה במרץ 1948. חודשיים לפני הכרזת העצמאות המצב בארץ היה קשה, בעיקר לאור ההיתקלויות הבלתי פוסקות עם האוכלוסייה הערבית. מזה שנים אחת מהבעיות הקשות של כוחות הביטחון הישראליים הייתה מצוקת החימוש והנשק. בנוסף למצוקה זו, דוד ליבוביץ', קצין נשק של ארגון ההגנה בחזית הדרום, היה מוטרד מהאבדות הרבות של
כוחות ההגנה המסתערים וניסה להמציא פתרון לתקיפה מרחוק. מחשבתו זו היא שהובילה
לפיתוח המרגמה הנוסטלגית 'הדוידקה' שנשתמרה בזיכרון ההיסטורי כנשק פטריוטי מיוחד וסמל ליצירתיות
ישראלית.
ליבוביץ' נולד בעיר טומסק שבסיביר ב-1904 והיה פעיל בילדותו בתנועות
נוער ציוניות. כבחור צעיר השתתף בהכשרות של ארגון 'החלוץ' ולמד מכניקה בברית
המועצות. ב-1927 עלה לארץ ישראל וכבר במהומות בשנת 1929 השתתף בייצור כלי נשק,
בעיקר רימוני יד, והדרכה של קורסים טכנולוגיים בארגון ההגנה. בשנת 1948 גויס שוב
לכוחות ההגנה ושירת בחזית הדרום. ליבוביץ' הוצב תחת פיקודו של סא''ל ישראל שחורי ונענה לבקשותיו של האחרון לעזור במצוקת החימוש הקשה.
בזיכרונותיו כתב ליבוביץ': "היות והפעולות היו תמיד פעולות של
פיצוץ עמדות נפלו כתוצאה מפעולות אלו גם קרבנות מבין המתפרצים והחבלנים. מתוך
שהקורבנות האלה באו רק בגלל הנחת חומר נפץ ליד בית ערבי או עמדה צץ במוחי רעיון של
הטלת כמויות ניכרות של חומר נפץ ע"י מכשיר וע"י כך למנוע (לחסוך) כניסת החברים
לתוך האיזורים המסוכנים [...] נגשתי להוציא לפועל את הרעיון [...] במשך מספר ימים
הצלחנו לבנות כלי אחד שאפשר לנסות בו ניסיון ראשון של הטלת פגז אחד [...] הדלקתי
את הפתיל ומיהרתי להיכנס למחסה. שניות מספר עברו עלינו במתיחות לא תשוער והנה נשמע
רעם היריה [...] להתלהבות המשתתפים בניסוי לא היה גבול".
הניסיון היה מוצלח והמרגמה הייחודית נכנסה תוך ימים לארסנל כלי הנשק
של ההגנה. המרגמה הכבדה הייתה מסוגלת לירות פגזים של 37 קילו לטווח של
כ-250 מטר ופגזים של 12 קילו לטווח של כ-750 מטר. הרעיון המכאני להפעלת המרגמה התבסס
על משיכה בחבל שגררה נקירת פיקה בבסיס הפגז והעפתו, תוך פיצוץ אבק השריפה והשמעת
שריקה צורמנית בעת מעופו אל היעד. לאחר נפילת הפגז ביעדו יכלו לעבור כמה שניות עד שהפגז
עצמו היה מתפוצץ בקול עז הנשמע למרחקים.
השימוש הראשון במרגמות ה-'דוידקה' נעשה בהתקפה של ה-'הגנה' על שכונת
אבו-כביר ביפו, ב-13 במרץ 1948. באותה התקפה ציידו כל אחת משלושת חטיבות הפלמ''ח
בשתי מרגמות והמפקדים אכן הפעילו את הנשק החדיש. בדו'ח שהוגש בסיום הפעולה נכתב
כי: "המגמה בכללה הושגה תודות למרגמות 'דוד' שיעילותן על ידי כוח ההרס של
פגזיהן והאפקט המורלי שלהן". 'האפקט המורלי' הוא סוד ההצלחה המפתיע של מרגמת
ה-'דוידקה'. לאחר ההפעלה הראשונה ניכר כי נזק האש והפגיעה הפיזית של המרגמה לא היו משמעותיים מאוד, אבל עוצמת הרעש והשפעתו הייתה מדהימה. קול הנפץ העז פגע ברוח
הלחימה של הצד השני, ורבים מהערבים ברחו בשומעם את הנשק המפחיד ומטיל המורא.
דוגמא לכך ניתן למצוא בספרו 'קריה נאמנה' של דב יוסף שהיה מושל
ירושלים בימי המצור במלחמת העצמאות: "רבים השבו את ה-'דוידקה' לקלעו של דוד
שיצא בו לקראת גליית הפלשתיני. הייתה זו מרגמה פרימיטיבית עשויה צינור שופכין
בקוטר של שישה אינצ'ים. היא הטילה פצצה מלאה מסמרים וגרוטאות ברזל שנתפוצצה בכוח –
וחשוב מזה – בקול רעש אדיר ונורא. השפעתה על הערבים הייתה רבה [...] הרעש שנתחולל
על ידה הבהיל את הערבים לא פחות משהזיקה להם הפצצה. התפוצצויות אלו חיזקו את לבם של
יהודי ירושלים".
לאור ההצלחה בקרב הראשון ביפו נתבקש ליבוביץ' לבנות עוד מרגמות, אשר נשלחו
לגזרות שונות ותמכו במאמצי הכוחות היהודים במלחמה, כדוגמת המאבק בירושלים שציין דב יוסף לעיל. ליבוביץ' נפטר בשנת 1969 ובשנת 1973 הוענק לאשתו שולמית פרס ביטחון ישראל לאור הערכה על הגיית הרעיון, הפיתוח והבנייה של המרגמה. הרעש הנורא של מרגמות אלו נשאר עד היום
כזיכרון נוסטלגי של קרבות תש''ח, ועד היום מוצגים לראווה במקומות שונים בארץ
שאריות של המרגמות, כדוגמת 'כיכר הדוידקה' בירושלים.
דוד ליבוביץ' והדוידקה:
