זה קרה ביוני 1931 / על בבה אידלסון, 'המוח המארגן' של תנועות נשים בישראל

זה קרה ביוני 1931. בֶּבָּה אִידֶלְסוֹן, שעד אז הייתה מוכרת בעיקר כאשתו של ישראל אידלסון, לשעבר מזכיר פועלי פתח תקווה, חבר הוועד הפועל ועסקן ציוני, קיבלה את ההזדמנות שלה לפרוץ קדימה. חברות מועצת הפועלות, לימים 'נעמת', חיפשו מחליפה זמנית למזכירות המועצה ובבה בת ה-36 עלתה כמועמדת. אידלסון הסכימה להיכנס לתפקיד וכיהנה בו 43 שנים ברצף, שנים בהם הייתה דמות משמעותית ובולטת בחיי היישוב והשפיעה רבות על תפיסתן ומעמדן של פועלות ואזרחות ישראל.

אידלסון נולדה בשם בבה טרכטנברג בשנת 1895 במחוז יקטרינוסלאב, היום באוקראינה. היא התייתמה מאמה בגיל שמונה, לאחר שנפטרה מסיבוך בלידתה ה-13 במספר. אביה נפטר בהיותה בת 12 ובבה נשארה רק עם סבתה ואחיה. הוריה השקיעו בלימודי בתם בצעירותה ולאחר התייתמותה היא השתדלה להמשיך ולשלב את לימודיה לצד העבודה שנדרשה לפרנסת הילדים. בגיל 16 סיימה את הלימודים ולאור הרוחות המהפכניות ברוסיה, מלחמת העולם ואירועים אנטישמיים התקרבה מאוד לחוגים הציוניים.

בשנת 1917 נישאה בבה לישראל אידלסון, מנהיג תנועת צעירי ציון באיזור, והשניים המשיכו בפעילותם כאשר בבה בעיקר תומכת בבעלה. בשנת 1923 השלטונות הרוסיים רצו להגלות לסיביר את בני הזוג לאור פועלם הפוליטי, אך העונש הומר ליציאה מהמדינה ובני הזוג אידלסון הגיעו לברלין, שם שימש ישראל כנציג ארגון 'החלוץ'. באפריל 1926 עלו ארצה, השתקעו בפתח תקווה, וישראל מונה למזכיר פועלי המושבה. באותן השנים בבה גידלה את בתם היחידה רבקה, ניהלה את ענייני הבית וגם שימשה כפועלת חקלאית. בין היתר עמלה בקטיף תפוזים בחורף, קילוף שקדים באביב ובציר ענבים בקיץ. ב-1927 התקבלה לעבודה בסוכנות היהודית ולאור השכלתה בתחומי הכלכלה פעלה במשרד לסטטיסטיקה של הסוכנות.

בשנת 1928 עברו בני הזוג לתל אביב לאור קידום שקיבל ישראל. בשלב זה היו מוכרים ומעורים בחיי היישוב ואירחו בביתם הקט דמויות מוכרות בהנהגת היישוב. בבה אהבה את העיר ונשארה לגור בתל אביב שנים רבות לאחר מכן, גם לאחר שהתגרשה מבעלה ועברה לגור עם ידידה חיים הלפרין בעוד ישראל עובר לקיבוץ יגור. בחזרה לשנות העשרים, אידלסון הייתה בין היתר אחראית על מועדון 'אחדות העבודה' ושם התחברה עם עסקנים ועסקניות ציונים שונים. מעורבותה של בבה וחבריה הרבים הובילו להצעה מעניינת בקיץ 1931. שתי דמויות בולטות בדור הפועלות המייסד, רחל כצנלסון שז"ר ועדה מימון, חיפשו מישהי שתוכל להיכנס לתפקיד מזכירת מועצת הפועלות באופן זמני, לרגל יציאתן לקונגרס הציוני בשוויץ. השתיים הציעו לבבה את התפקיד והיא הסכימה לקבלו.

במהרה התברר כי בבה מוצלחת מאוד בתפקידה החדש, אותו מילאה עד לשנת 1974. לאורך השנים אידלסון הובילה מהלכים דרמטיים בחיי הפועלות; בין היתר חילקה כרטיסי 'חברת הסתדרות' שהקנו זכות הצבעה למוסדות התנועה, העשירה ופיתחה את עיתון 'דבר הפועלת' בטאון התנועה, הייתה ממקימי ארגון אמהות עובדות ארצי ועזרה לעצב את 'בית החלוצות' בירושלים. אידלסון פעלה במלוא המרץ לאורך שנים, הובילה פרויקטים משמעותיים ורחבים כמו גם נקודתיים וטקטיים כדי לקדם את מעמד האישה בישראל. בין היתר הובילה את גיוס הנשים לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ופנתה לדוד בן-גוריון בבקשה להוסיף את שם האם בתעודת הזהות של אזרחי המדינה. בבה גם הצטרפה להנהלת ויצ''ו העולמית והשתתפה במועצת ארגוני הנשים שהוקמה ביוזמת הנרייטה סאלד. אידלסון כיהנה כיו"ר המועצה עד לשנת 1953.

לאחר קום המדינה נבחרה אידלסון לשמש כחברה במועצת המדינה הזמנית ונבחרה מטעם מפלגת מפא''י לכנסת הראשונה. היא המשיכה בפועלה כחברת כנסת עד לשנת 1965 ושימשה כנציגה בולטת של פועלות הארץ ונשות ישראל בכלל. אידלסון הייתה יושבת ראש ועדת הסמל והדגל של המדינה, האישה הראשונה בועדת חוץ וביטחון ובין השנים 1955-1961 שימשה כסגנית יושב ראש הכנסת.

לאורך חייה ופועלה האמינה אידלסון בעצמאותה הכלכלית של האישה ובצורך לקדם את מעמדה. היא פעלה רבות לאורך השנים להרצות וללמד נשים אחרות, כמו גם לקדם חקיקה בנושא. אידלסון הייתה מעורבת בעיצוב חוקים רבים, בין היתר בחוק גיל הנישואין, חוק שוויון זכויות האישה, חוק עבודת נשים, חוק נישואין וגירושין ועוד. בבה אידלסון נפטרה בדצמבר 1975 ועד היום משמשת כסמל למאבק הנשים לשוויון זכויותיהן במדינת ישראל הצעירה. בהתייחסותו למותה אמר יצחק בן-אהרון, ממנהיגי תנועת הפועלים, כי: "להתייחד עם זכרה של בבה אידלסון פירושו לפגוש את היצירה המקורית ביותר של תנועת התחייה של עם ישראל. בחברת הנשים הגדולות בתולדותינו הייתה בבה אידלסון המוח המארגן". 

זה קרה ביוני 1967 / על 'אופנת דיין' ופולחן האישיות העולמי של שר הביטחון

זה קרה ביוני 1967. צבא ההגנה לישראל הצליח להכות את צבאות ערב ולנצח באופן מוחץ את מלחמת ששת הימים. ראש המטה הכללי במלחמה היה יצחק רבין והוא אשר הוביל את הכשרת הצבא בצורה מיטבית לקראת הלחימה. חרף זאת, מי שנתפס כאחראי לניצחון המזהיר היה המצביא המדיני, שר הביטחון משה דיין. מעמדו של דיין, אשר היה דמות מפורסמת עוד לפני המלחמה, נסק לגבהים בלתי נתפסים.

דיין מונה לתפקיד שר הביטחון בראשון ליוני, בעיקר כתגובה לרגשות החרדה והחשש של אזרחי המדינה. באותה התקופה הצבא המצרי כבר נכנס לסיני ונאצר מנהיג מצרים הורה לסגור את מיצרי טיראן. נאומו המגומגם של לוי אשכול ראש הממשלה רק הרע את המצב והפתרון למורל הלאומי היה מינויו של דיין שנתפס כדמות ביטחונית מנוסה שתוכל להציל את המצב.

בעשירי ליוני נסתיימה הלחימה והחלו להתברר פרטי הניצחון הגדול. בימים שלאחר מכן התפרסם משה דיין במדינות העולם כאדריכל הניצחון הבלתי ייאמן, ופולחן האישיות שלו בארץ הלך וגדל. דיוקנו של דיין החל להופיע בארץ על חפצים שונים, החל מגלויות ופוסטרים ועד לכלי כתיבה, פנקסים, צלחות, מטבעות, פסלונים ומשחקי חברה לילדים. תחפושות בדמותו של דיין היו מוצר שכיח בחג הפורים, ילדים ומבוגרים כאחד ראו בדמותו מודל לחיקוי.

לצד הפרסום בישראל, דמותו של דיין ומעמדו פרצו בעוצמה גם מחוץ לגבולות המדינה. סימן ההיכר של דיין – הרטייה על עין שמאל – הפכה למותג אופנתי מבוקש. דמותו המנצחת התנוססה לא רק בעיתונות פוליטית אלא גם במגזיני תרבות שונים ועל פריטי לבוש. פרסומו היה עולמי ובקנה מידה רחב, החל מדרום אמריקה, דרך ארצות הברית, מדינות אירופה השונות ואף במזרח הרחוק.

לישראל היו מספר מנהיגים מרתקים אשר זכו לפרסום עולמי, חלקם זכו בפרסים נחשבים וחלקם השתבצו אחר כבוד בהיסטוריה העולמית כמשפיעים בתחומים שונים. מעטים, אם בכלל, זכו לפולחן האישיות כדוגמת משה דיין לאחר שנת 1967.

להלן אסופת דוגמאות מייצגת:

עיתונות אמריקאית:

Chicago Sunday Times 1967

Chicago Enterprise Record 19.6.67

עיתונות גרמנית:

Stuttgarter Zeitung 10.6.67

עיתונות דרום אפריקאית:

Die Volksblad 16.6.67

עיתונות צרפתית:

 L'express 19.6.67

עיתונות מקסיקנית:

El-Heraldo 10.7.67

עיתונות שוויצרית:

 Nebelspalter 13.7.67

חגיגת פורים בקיבוץ עין המפרץ 1969:

'אופנת דיין' - דוגמאות מגרמניה, יפן, בריטניה וצרפת:

                                 

                                                                The Washington Post

                                                                         ידיעות אחרונות                                    

                                         

Der Spigel

Sunday Mirror

                      

                          

              Daily Mirror                               

 

זה קרה בשנת 1935 / על המתחים בהנהגה הרוויזיוניסטית והתחמקות מהמשחק הדמוקרטי

זה קרה באפריל 1935. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, החליט לפרוש מהתנועה הציונית עם אנשיו ולהקים תנועה ציונית מתחרה – התנועה הציונית החדשה (הצ''ח). ז'בוטינסקי, שלא הצליח להיכנס לקואליציה ולהשפיע בצורה משמעותית דרך השגת רוב בקונגרס הציוני, החליט שלא לשחק את המשחק הדמוקרטי אלא לפעול בדרך ייחודית ולהקים גוף מתחרה. לימים ניתן לומר כי החלטה זו היא גורם משמעותי לחוסר הצלחתו של ז'בוטינסקי להביא את רעיונותיו ודרישותיו המדיניות והפוליטיות לידי מימוש בימי חייו.

בשנת 1925, בימיה הראשונים של התנועה הרוויזיוניסטית, כבר עלתה השאלה האם להצטרף לתנועה הציונית ולקונגרס הציוני. עוד בראשית הדרך סלד ז'בוטינסקי מן הרעיון לאור חוסר רצונו לשתף פעולה עם צירי הקונגרס. הוא טען בשנה זו כי התנהלות הקונגרס היא כמו: "500 ראשי צאן המרימים יד". לעומתו, הדמות השנייה בחוזקה בתנועה הרוויזיוניסטית, מאיר גרוסמן, היה תומך נלהב של החיבור לתנועה הציונית ולמאבק פוליטי לאיסוף קולות בוחרים כדי לחזק את התנועה. גרוסמן אמנם לא היה נואם כריזמטי ומלהיב כז'בוטינסקי, אך היה מעורב בצורה משמעותית בהתנהלות התנועה ולכן ז'בוטינסקי לא שש לפעול בניגוד לדעתו.

בבחירות לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1931 היו כ-235,000 מצביעים מקרב יהודי העולם אשר שילמו את 'השקל' הנדרש כדי לקבל את אפשרות ההצבעה. תוצאות הבחירות היו מפתיעות. הרוויזיוניסטים זכו ל-21% מקולות הבוחרים, כאשר לתנועות הפועלים היה 29%. השינוי הדרמטי היה בקולות הציונים הכלליים, אשר ירדו מ-51% בבחירות בשנת 1929 ל-36%. הישג הרוויזיוניסטים, שהיה גדול פי שלוש מכוחם בקונגרס הקודם, היה גדול.

הנושאים המרכזיים שעמדו על הפרק בקונגרס הציוני בשנת 1931 היו מעמדו של חיים וייצמן כנשיא התנועה והקו המדיני המתון בארץ ישראל לאחר פרעות 1929. בהתייחס לקו המדיני הציעו הרוויזיוניסטים את תכנית 'המטרה הסופית' – אשר הכילה את הדרישה: "הפיכת כל שטח המנדט בארץ ישראל, משני עברי הירדן, למדינה יהודית עם רוב יהודי". לאחר שיג ושיח במליאה, דיונים, ויכוחים והתנצחויות, הוחלט בקרב חברי הקונגרס ברוב גדול שלא לעלות את התכנית כלל להצבעה. הרוויזיוניסטים השתוללו מכעס וז'בוטינסקי עמד על כסא וקרע בדרמטיות את כרטיס הנציג שלו בקונגרס תוך כדי קריאות "זה לא קונגרס ציוני".

למרות המעשה הדרמטי ורצונו של ז'בוטינסקי לפרוש, לא הייתה אחדות דעים בהנהגת התנועה בנושא זה. הרוויזיוניסטים לא פרשו, אבל המתח הפנימי התגבר מאוד. במרס 1933 ז'בוטינסקי פרסם הצהרה בה הוא הדיח את ההנהלה הנבחרת של התנועה ולקח לעצמו את כל הסמכויות. לקראת הקונגרס שהיה צריך להתקיים באוגוסט ז'בוטינסקי ערך סבב הרצאות באירופה במטרה לחזק את שורות התנועה. מעמד התנועה היה רעוע, בעיקר לאור פרישת פלג מהתנועה בראשות מאיר גרוסמן שנקרא 'הרוויזיוניסטים הדמוקרטים' ובהמשך 'המדינה העברית'. בבחירות לקונגרס זכה ז'בוטינסקי ב-14%, אנשי גרוסמן ב-2% ותנועת הפועלים ב-44%. מאמציהם של אנשי תנועת הפועלים לעיבוי שורותיהם ומסעו בן הארבעה עשר שבועות של בן-גוריון באירופה לחיזוק התנועה היו מוצלחים מאוד והובילו להפרש הגדול.

האירוע הסוער התרחש הפעם חודשיים לפני ההצבעה. בחוף ימה של תל-אביב נרצח חיים ארלוזרוב, בכיר הסוכנות היהודית. הגרסא הרשמית היא כי נרצח על ידי פורעים ערבים, אך אז וגם היום קיימות דעות כי נרצח על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית. האירוע הסעיר את היישוב וכמעט שהוביל למלחמת אחים, אשר ראויה להתייחסות נפרדת. בהקשר לבחירות לקונגרס ניתן רק לומר שהנאומים הוחרפו, והמאבקים היו קשים. למרות השטנה בין המחנות, נראה כי תוצאות הבחירות היו תוצאה של תהליכים ארוכי טווח ולא רק בהקשר ישיר לרצח. בן-גוריון בהתייחסותו להשפעת הרצח על הבחירות כתב כי: "לדעתי זכה ז'בוטינסקי לעוד 20,000 קולות נוספים בפולין הודות לרצח ארלוזרוב והעמדת פני נגזל ונעלב".

פרישת גרוסמן השאירה את ז'בוטינסקי ללא מתנגדים משמעותיים בתוך מפלגתו לקראת פרישה מההסתדרות הציונית. ואכן, בשנת 1935, לאחר סכסוכים ממושכים עם הקואליציה בקונגרס בסוגיות רבות, החליט ז'בוטיסנקי שהגיעו מים עד נפש ויש לפרוש. הוא הכריז על הקמת ההסתדרות הציונית החדשה, ולקראת כנס היסוד של התנועה הצליח להביא להתפקדות של מעל 700,000 יהודים לתנועתו – כמעט מאה אלף יותר מהמתפקדים לתנועה הציונית באותה השנה. יחד עם הניתוק מהתנועה הציונית פרשו הרוויזיוניסטים גם משאר המוסדות הציונים, קופות החולים, הסתדרות העובדים וכדומה.

החלטתו זו של ז'בוטינסקי – לא להתעמת עם מתנגדיו בבחירות דמוקרטיות אלא לבנות מערכת נפרדת, הייתה לבסוף בעוכריו. התנועה הציונית בראשותו של חיים וייצמן היא זו שעמדה בקשר עם מעצמות העולם והיא זו שהובילה את הנעשה בארץ ישראל. לדוגמא, היא זו שקיבלה את הסרטיפיקטים, אישורי העלייה, לארץ. לא פלא שאנשי התנועה הציונית לא חילקו את אישורי העלייה לרוויזיוניסטים, שלא היו חלק מהתנועה. 

מותו של ז'בוטינסקי בשנת 1940 ומלחמת העולם באירופה פגעו בצורה אנושה בתנועת הרוויזיוניסטים. האלקטורט הרוויזיוניסטי היה ברובו המוחלט בפולין, וכמעט שלא שרד את השואה. לאחר המלחמה, בשנת 1946, שאריות התנועה הרוויזיוניסטית חזרו לתנועה הציונית הכללית בקול ענות חלושה. מאז ועד היום, בוגרי התנועה, כמו גם אנשי ה-'אצ''ל' וה-'לח''י', יכונו על ידי תנועות הפועלים ארגוני 'הפורשים' כתואר גנאי לאור פרישת הרוויזיוניסטים מהקונגרס הציוני והבחירה שלא לשחק על פי החוקים הדמוקרטים.

ז'בוטינסקי נואם בקונגרס הציוני בשנת 1931:

זה קרה בינואר 1975 / על חייו של בני מרשק, 'החסיד החילוני' וקצין החינוך של הפלמ''ח

זה קרה בינואר 1975. אלפים התגודדו בגבעת השלושה, קיבוצו של בני מרשק, וליוו אותו בדרכו האחרונה. בין היתר הגיעו יצחק רבין ראש הממשלה, אפרים קציר נשיא המדינה, שרים רבים וחברי כנסת, אלופי צה''ל ומפקדי הפלמ''ח. מרשק, דמות כריזמטית וצבעונית התפרסם כבר בשנות העשרים בימיו ב-'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה. לאחר עלייתו ארצה מרשק הצטרף לשורות הפלמ''ח כקצין חינוך וליווה במשך עשרות שנים את פעולות הארגון כמו גם את פעולות צה''ל לאחר קום המדינה. מרשק הקפיד לתמוך בכוחות הלוחמים בדרכו הייחודית עד ימיו האחרונים.

מרשק נולד בשנת 1906 במערב רוסיה, באיזור ותקופה קשה ליהודי האיזור. בעודו בן 14 נרצח אביו בביתו במהלך פרעות כנגד יהודים, אירוע אשר השפיע בצורה משמעותית על חייו של מרשק והוביל אותו לתובנה כי יש להתגונן ולהתמודד בצורה אקטיבית עם הסכנה הנשקפת לבני עמו. כאשר מספר שנים לאחר מכן נחשף להרצאותיו של יצחק טבנקין על חשיבות החלוציות בארץ ישראל, הצטרף במהרה ל-'קיבוץ חוצבי האבנים' בפולין כדרך להתחשל ולהתקדם לעבר המטרה הנשגבת – עלייה לארץ ישראל והקמת מדינה, כדרך להגנה על היהודים.

בקיבוץ בלט באופן מיידי. מרשק נודע בהתלהבותו לקראת עבודה פיזית קשה ובנאומיו הכריזמטיים בדבר חשיבותה ומעלותיה של ארץ ישראל. באווירה החברתית הייחודית ששררה בקיבוץ בפולין למרשק היה מקום מרכזי ובולט ביותר, עד כדי כך שהפולנים כינו את כלל היהודים הצעירים בקיבוץ 'מרשקים'. בזיכרונותיו של שלמה קנטור בוגר הקיבוץ הוא תיאר את מרשק כך:

"אילו רציתי בעצם להגדיר מה זה קלוסובה, הרי במילה אחת: מהרשק. כאשר מהרשק הופיע מיד הכל השתנה. כל המוסד המוזר הזה קם לתחיה, להתעוררות עצומה. האדם הזה הוא בעל כח עליון בלתי טבעי המושתת על משהו שאין להגדירו או לרדת לעומקו. התנופה, המתח, הדבקות לדבר, היכולת האדירה לעמוד בפני בעיות קשות. כוח החלטה אין לו אח ורע. מין גלגל ענק הפועל בקצב מסחרר להחזקה וליכוד וייצור בכל רגע את הבלתי אפשרי והבלתי מובן לעומד מהצד. אדם אחד, כמנוע ענק, המושך ודוחף, הנושא הכל על כתפו וראשו. מרצו האדיר הבלתי נדלה הוא משהו מעבר לטבע וההגיון הפשוט".

מרשק, שהיה סוחף ומתלהב מארץ ישראל על גבול הטירוף, היה עתיד להתגייס לצבא הפולני באוקטובר 1929. באותו שבוע הגיע אליו פנחס ספיר, לימים שר האוצר במדינת ישראל ואז פעיל ציוני מרכזי והעניק לו דרכון גרמני מזויף ואישור עלייה לארץ ישראל. ספיר בזיכרונותיו התייחס למרשק כדמות שנויה במחלוקת, כפי שכתב ביומנו האישי במאי 1927:

"בני מרשק הוא שהשפיע על העיצוב הרדיקלי של אורחות החיים בקיבוץ קלוסובה. בתגובה על התקופה הקשה שעוברת על "החלוץ" ועל הפסקת העלייה הוא הגה את קידוש הסבל ככוח משיכה מסעיר לנוער [...] הלבוש המרושל, חוסר ההקפדה על הניקיון האישי והציבורי, הדיבור המחוספס והיחס האדיש לרכוש מנמיכים את רוחו של האדם. ואילו הליקויים, חוסר הסדר, האידיאולוגיה המקדשת הזנחה והפקרות, והתזונה והדיור הירודים, משמעם בסופו של דבר הזנחה משקית. את מרשק אני זוכר עוד מימי ביקורי בסביבות וילנה. הוא בלט כבר אז כטיפוס מיוחד, בעל אישיות סוערת ואימפולסיבית, עקשן וילדותי [...] כבר אז חצב מרשק להבות אש בדיבורו [...] צעירים נוסעים אליו ברכבות לקלוסובה כמו לרב. אבל מנהיגות קדחתנית כזאת איננה המנהיגות הנחוצה לנו".

בהגיעו לארץ ישראל התיישב בני בקיבוץ קבעת השלושה, שם עזר, בלהט האופייני לו, בהקמת המשק. מרשק הצטרף לכוחות הפלמ''ח כ-'פוליטרוק', קצין חינוך שהשקיע את מרצו בדרבון הלוחמים והלהבתם. מרשק בטירופו ניסה להגיע לכל חזית ולכל קרב החל בקרבות מלחמת העצמאות, דרך הקרבות בשנות החמישים והשישים. גם במלחמת יום הכיפורים, כשנתיים לפני מותו עוד הצטרף לכוחות צה''ל במטרה לחזק את הלוחמים.

בספרו תש''ח התייחס יורם קניוק פעמים רבות לבני מרשק אשר הצטרף לכוחות הפלמ''ח הלוחמים: "היה איתנו המטורף המתוק הזה בני מרשק, הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה וחירף את אויבי ישראל אפילו מתוך שינה [...] הוא לא ישן חודשיים, ואנחנו בדקנו, ריגלנו אחריו, הוא באמת לא ישן, לא אכל, לא שתה, לא התרחץ (את האחרון הרגשנו גם בלי לרגל אחריו) וכל העת היה עסוק בהקמת מדינה שאיש לפניו לא ראה את דמותה, וכאשר ניסה לתאר אותה היה מתעוות מן הבכי שחנק את גרונו והיה צורח מהתרגשות". בקטע אחר בספר כתב קניוק: "בערב הופיע בני מרשק ונתן הרצאה של שעה על המצב הלאומי ועל המלחמה ועל כך שאין לנו נשק אבל נילחם בידיים, בשיניים, באגרופים, ברגליים, בבטן בגב ונכה באויב המר ונכבוש את ארץ ישראל וננצח. וכולם היו עייפים ונרדמו אבל בני היה קצר רואי ולא ראה שהוא מתלהב בסך הכל מולי ומול שני עולים חדשים שהתפעלו מיכולת הצווחות שלו ומן האמונה שהשפריצה מעיניו ומפיו מזיל הרוק".

בני נפצע בקרבות במלחמת העצמאות אבל המשיך ללוות את הכוחות הלוחמים. לאחר המלחמה הצטרף לחטיבה 9, חטיבת חיל רגלים במילואים. החל משנות החמישים ועד למותו בשנת 1975 ליווה את החטיבה כמעט בכל פעילות, נאם ודרש בפניהם על חשיבות ארץ ישראל וההגנה האקטיבית על היהודים. גם אם פעמים רבות התייחסו אליו כארכאי וכדמות משעשעת על גבול הגיחוך, הוא השקיע את כל מרצו בתמיכה בחיילים. בשנים הראשונות ניצל את קשריו עם בכירי הפלמ''ח, כדוגמת יצחק שדה, יצחק רבין ויגאל אלון וניסה להשפיע כדי לקדם את האינטרסים של החטיבה לכשהתעורר צורך.

בשנותיו האחרונות חלה במחלת הסרטן, אשר הכריעה אותו בשנת 1975. להלוויתו, כפי שצוין לעיל, הגיעו אלפים רבים שהעריכו את תרומתו ולהיטותו של האדם הייחודי למפעל הציוני.