זה קרה במרץ 1961 / על מעצרו של ישראל בר ויכולות הריגול הסובייטי

זה קרה במרץ 1961. סוכני שירות הביטחון הכללי יצאו למעקב אחר מפעיל סוכנים סובייטי שהוביל אותם ללא ידיעתו עד לדירתו של ישראל בר, מי שהיה מבכירי המערכת הביטחונית הישראלית. עוד באותו הלילה נעצר בר והמדינה סערה לאור גילויה של אחת מפרשיות הריגול המשמעותיות ביותר שהתרחשו במדינת ישראל.

בר נולד למשפחה יהודית ב-1912 באוסטריה ועלה לארץ בשנת 1938. פרטים רבים על חייו לפני שהגיע לארץ לוטים בערפל. לאחר מעצרו ב-1961 התברר שדברים רבים שסיפר בארץ על חייו באירופה לא היו נכונים. בין היתר סיפר בר לחבריו כי הוא היה קצין בצבא האוסטרי והשתתף במלחמת האזרחים בספרד כמפקד חטיבה. הוא גם סיפר כי תחום הספרות היה חלק משמעותי מחייו וכי הוא בעל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת וינה. לאחר מעצרו התברר כי בדה מליבו את כל הפרטים הללו. כאשר עלה לארץ ב-1938 הוא התקבל לאוניברסיטה העברית ועסק במחקר בתחומים צבאיים שונים, החל מתיאור מעמיק של כלי נשק ושיריון, ניתוח קרבות ומחקר על טקטיקות לחימה שונות. לאור כתביו זומן להצטרף לארגון ההגנה, התחבר במהירות עם בכירי הארגון והתקדם במהרה בתפקידיו. בין היתר היה ידידם האישי של יצחק שדה, יגאל אלון וישראל גלילי.

עם הקמת צה''ל בשנת 1948 מונה בר לראש מחלקת תכנון באגף מבצעים וקיבל דרגות סגן אלוף. בר היה עוזרו של יגאל ידין ועמד בקשר עם גורמים ביטחוניים רמי מעלה. הוא השתתף בדיונים משמעותיים על יכולות צה''ל וכיווני ההתפתחות של כוחות הביטחון הישראלים. כאשר עזב את צה''ל, לאחר שלא התמנה לתפקיד סגן הרמטכ''ל כפי שרצה, הצטרף למפלגת הפועלים המאוחדת, מפ''ם, ושימש כראש מחלקת הביטחון במפלגה. בתפקיד זה היה אחראי על איסוף מודיעין צבאי ופוליטי אשר היה מיועד לשמש את בכירי המפלגה.

ב-1954 בר שינה במפתיע את תפיסתו הפוליטית, עזב את מפ''ם והצטרף למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא''י, בראשות בן-גוריון. הוא הצטרף למשרד הביטחון בחסות מנהיגי המפלגה, שהיו גם מנהיגי המדינה, ובאותה שנה קיבל את האחריות על כתיבת ספר לתולדות מלחמת העצמאות בחסות משרד הביטחון. משימה זו הקנתה לו את הזכות להביט בשלל מסמכים רגישים ביטחונית בארכיונים השונים של מערכת הביטחון.

באותן השנים בר כבר העלה את חשדו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, מי שהיה באותה תקופה ראש השב"כ והמוסד יחדיו. הראל זימן את בר למספר שיחות לאורך השנים, בעיקר לאור הנסיעות התכופות של בר לחו''ל וקשריו עם גורמים שהיו ידועים בזיקתם לברית המועצות. בין היתר נפגש בר עם הגנרל הגרמני האחראי על המודיעין בחזית הרוסית, ריינהרד גהלן. למרות התנהגותו החשודה, לאור קשריו האישיים והשנים הרבות בהן שימש בר בתפקידי מפתח במערכת הביטחונית, מעטים העזו לומר כי הוא מתנהג שלא כהלכה. איסר הראל החשדן היה אחד מהם.

 במרץ 1961 השב"כ עקב באדיקות אחר ולדימיר סוקולוב, נספח העיתונות בשגרירות ברית המועצות בישראל, אשר שימש כשליח הק.ג.ב לישראל. באחת מפגישות הלילה שלו נפגש סוקולוב בצפון תל-אביב עם אדם שהעביר לו מסמכים. מעקב של הסוכנים אחר האדם הזר הוביל אותם לדירתו של ישראל בר. עוד באותו הלילה הוזעק איסר הראל ובר נעצר.

לאחר מעצרו של בר החלו לזרום ידיעות ונראה כי הכתובת כבר הייתה על הקיר. בין היתר סיפר אלוף מתי פלד כיצד בקורס מפקדי כיתות של ההגנה הוטל על בר להוליך חוליה למסע קצר מקיבוץ דליה לג'וערה. פלד סיפר כי במשך לילה שלם תעו בשטח בר ואנשיו מכיוון שבר לא הצליח לקרוא כמו שצריך את המפה הטופוגרפית, עובדה שלא התאימה לעברו הצבאי המזהיר. גם משה דיין שהכיר את בר מימיו בהגנה הזכיר עוד לפני הקמת צה''ל כי בר לא ידע אף לאחוז ברובה.

לאחר מעצרו של בר העיתונות, בעיקר האופוזיציונית, געשה. אלפים חיכו בתורים לקנות עותק מהעיתון 'העולם הזה' אשר תיאר לפרטים כיצד 'איש הביטחון של בן-גוריון' היה למעשה מרגל סובייטי. בן-גוריון כשלעצמו התנער מישראל בר ואמר שלא היה איתו בקשר עמוק כפי שבר טען בפני רבים. בכתבה שפרסם בן-גוריון בשנת 1967 הוא תיאר לפרטים את הפרשייה ואמר כי בימי ההגנה לא הצליח לעקוב אחר כל הדברים שהתרחשו וכי הוא בטוח שבר לא ידע סודות משמעותיים.

ישראל בר הורשע בבית המשפט ונידון לעשר שנות מאסר. הוא טען במשפטו כי פעל למען ישראל במטרה לחזק את הקשרים עם ברית המועצות וכי היה בלחץ משמעותי מצד הסובייטים לעזור להם. גם במשפט הערעור לא הצליח בר לשכנע בטענותיו ועונשו אף הוחמר. בר, שנאסר בגיל  49, נפטר בכלא מהתקף לב חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1966.

כתבת העיתון מעריב מה-15 באפריל 1961, שבועיים לאחר מעצרו של בר:

זה קרה בספטמבר 1954 / על הספינה 'בת-גלים' והכשלון המפואר של משרד החוץ הישראלי

זה קרה בספטמבר 1954. במטרה לעורר פרובוקציה בינלאומית מדינת ישראל הורתה על ספינת הסוחר הישראלית 'בת גלים' לשוט בתעלת סואץ כאשר היא מודעת לכך שהמצרים אוסרים על תנועת ספינות ישראליות בתעלה. הספינה הפליגה לדרכה, נעצרה כצפוי על ידי המצרים והישראלים שעליה נעצרו ועונו בכלא המצרי כשלושה חודשים. לאחר סבל רב שוחררו הישראלים, מה שלא הפסיק את הביקורת החדה שנמתחה בישראל על המעשה חסר האחריות של הנהגת המדינה.

בניגוד לאמנת קושטא משנת 1888, בה הוגדר על ידי המעצמות כי יש לתת אישור מעבר בתעלה לכל ספינת סוחר, המצרים אסרו על ספינות ישראליות לשוט בתעלה. האיסור המצרי היה חלק מהמאבק עקוב הדם בין מדינת ישראל ומצרים בשנות החמישים, אשר כלל התקפות רבות באיזורי הגבול ועתיד היה להגיע לשיאו במלחמת סיני בשנת 1956. אירוע מטריד נוסף מבחינתה של ישראל היה ההסכם האנגלו-מצרי. בקיץ 1954 החל משא ומתן בין בריטניה ומצרים אשר במסגרתו התחייבו הבריטים לפנות את איזור תעלת סואץ מכוחות צבאיים בריטים שעוד שהו שם מאז תחילת השליטה הבריטית במצרים. השליטה המלאה של המצרים בתעלה והאיסור להפליג בה פגעו והפריעו לכלכלה הישראלית ולמצב הביטחוני. לאור המצב הקשה ראש הממשלה ויועציו העלו רעיון יצירתי לשינוי המצב הקיים ולשיפורו.

הרעיון היה פשוט. ישראל תשלח באופן מופגן ספינת סוחר ישראלית שתפליג בתעלה, ואם המצרים אכן יעצרו אותה כפי שהצהירו המאורע ייצור הדים תקשורתיים רבים ולחץ בינלאומי על מצרים לשנות את דרכה. שבועיים לפני שילוח הספינה כתב ראש הממשלה משה שרת לפנחס לבון שר הביטחון: "בשולחנו את האונייה אין אנו באים אלא להפעיל את זכותנו [...] אני רואה את דבר העברת האונייה בתעלת סואץ כמבצע מובהק של מדיניות חוץ ולא כצעד בטחוני".

באוגוסט 1954 נקנתה הספינה על ידי חברה ישראלית והושטה על ידי צוות הולנדי לנמל באריתריאה. באותו הזמן גוייס צבי שידלו לשמש כרב-החובל של הספינה, אשר עתידה לקבל את השם 'בת-גלים' ולצאת להפלגה מהנמל באפריקה לעבר חיפה. בראיון עימו יאמר שידלו לימים כי הוא היה החובל ה-12 במספר שפנו אליו והוא היחיד שהסכים להפליג. שידלו אסף תשעה מלחים נוספים ועשרת אנשי הצוות הוטסו לאריתריאה לאחר שעברו תדרוך בישראל על מטרת נסיעתם והסכנות האפשריות. התדרוך כלל הסבר על האפשרות שיעצרו, ובראיון עם שידלו הוא טען כי הם הניחו שלא יתנו להם לעבור ויורו להם לחזור לנמל המוצא. הצוות דאג להעמסת הסחורות, הכין את הספינה להפלגה ולא שכח לתלות בגאון את דגל ישראל על התורן בצורה בולטת ומופגנת.

בערב ראש השנה, ה-27 לספטמבר כתב שרת ביומנו האישי כי הספינה עתידה לעבור בתעלה ולהגיע בלילה לנמל המצרי. שרת היה דרוך ועקב אישית אחר האירועים. הספינה אכן הגיעה לנמל בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, עברה בידוק וחיפוש קפדני של פקחים מצרים ונגררה לנמל מצרי קרוב בניגוד לרצון אנשי הצוות. בליל ה-28 לספטמבר הגיעו חיילים מצריים לספינה ועצרו את כל חברי הצוות באשמת ירי כלפי ספינות דייגים מצריות. הצוות הוחזק במעצר על הספינה מספר ימים עד להעברתו לבית כלא מצרי. מספר ימים נוספים לאחר מכן בוטל האישום על הירי והוחלף באישום על כניסה לשטח צבאי סגור. עד לשחרורם של אנשי הצוות בינואר 1955 הם שהו בכלא המצרי וכשחזרו לארץ תיארו כיצד בתחילה עונו על ידי הכוחות המצריים ובהמשך כיצד סבלו והוחזקו בתנאים קשים.

מעצר הספינה אכן היה מופגן ופורסם במהירות בעיתונות העולמית. חרף זאת, הפרסום לא גרר את התגובה המיוחלת. המצרים ספגו את הביקורת הרבה ולא שינו את דרכם ופועלם. ארגון האו''ם שלח מספר פעמים נציגים לברר את המקרה ולבקר את העצורים, ורק לאחר מאמצים דיפלומטיים שארכו כשלושה חודשים העצורים שוחררו. במאמר מפורסם בכותרת "בת גלים וההגה" תקף מנחם בגין מראשי האופוזיציה את התנהלות הממשלה. בגין היה אחד בין רבים, אשר לא הבין את חוסר המחשבה קדימה ואוזלת ידם של המנהיגים. בין היתר כתב בגין: "מאז נשבתה 'בת-גלים' אפשר אמנם לשבח את ההרפתקנות הגאה של מלחיה, אך יש לגנות את ההרפתקנות של שולחיה [...] הממשלה לא חשבה מה היא תעשה לאחר שהמצרים יעצרו את 'בת-גלים' על דגלה וצוותה. זוהי הרפתקנות בכל אימת קלות הדעת [...] ל-'בת-גלים' הגה וקברניט אמיץ לב [...] למדינה, אשר שלחתה למסע, אין לא הגה ולא רב-חובל". גם שנים רבות לאחר מכן ניתן לומר כי פרשיית הספינה 'בת-גלים' היא ללא ספק אחד מהכישלונות המפוארים ביותר של משרד החוץ הישראלי.

זה קרה בדצמבר 1951 / על הסכם השילומים, מרי אזרחי וחברי כנסת 'חוליגנים'

זה קרה בדצמבר 1951. לאור מצבה הכלכלי הנורא של מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, תוך כדי משטר צנע והקצבות מזון, הודיע ראש הממשלה כי המדינה עתידה להיכנס למשא ומתן עם גרמניה לקבלת פיצויים לאור הנעשה ליהודים בתקופת השואה. למרות השנאה העזה ששררה בישראל לגרמניה שלאחר המלחמה, המצוקה הכלכלית והצורך הדחוף במשאבים הניעו את הממשל הישראלי לפעול בהיגיון קר ונטול רגש. מנחם בגין, מתנגד חריף למדיניות הממשלה ונואם בחסד, שלהב את ההמונים כנגד ההחלטה והוביל לאירועים קיצוניים שכמעט וגררו את המדינה למלחמת אחים.

ההודעה על ההסכם טלטלה את המדינה והזעם היה רב. מנחם בגין, לשעבר מנהיג תנועת חירות שהתפטר מתפקידו לאור התוצאות העגומות בבחירות ביוני 1951, חזר בו מהתפטרותו. בגין אמר למקורביו כי יעשה ככל יכולתו למנוע את אישור ההסכם ולצורך כך הוא צריך לחזור להנהגת התנועה. בגין אכן חזר להנהגה ובימים המעטים שחלפו מאז שפורסמה ההודעה ועד שנידונה בכנסת פעל ללא ליאות ובכל מאודו בכדי לסכל את ההסכם.

בגין העלה שני טיעונים מרכזיים בכדי להשיג מטרתו. ראשית טען כי קבלת הפיצויים לא תוכל לכפר על מעשי הגרמנים וכי הממשלה פועלת באופן לא מוסרי למען בצע כסף. בגין התעקש כי גרמניה לא צריכה ולא יכולה לקבל מחילה גם אם תשלם כסף למדינת ישראל. שנית טען בגין כי טענה מרכזית של הנאצים והאנטישמים היא שהכסף הוא מרכז חייהם של היהודים. בגין התנגד לקבלת הכסף ואמר שבלקיחת כסף מהרוצחים תתחזק טענת האנטישמים בדבר חשיבות הכסף בעיני היהודים.

בגין השווה את הגרמנים לאויב הנצחי של היהודים – עמלק. הפסוק מספר דברים: "זכור את אשר עשה לך עמלק" נהפך לסלוגן המחאה והובלט בתקשורת הימנית ובסמלי המחאה, בין היתר בתגים דמויי טלאי צהוב שנתלו על חולצות המפגינים. בנאומיו המשלהבים ומלאי הפאתוס נאם בגין על הצורך לפעול ובצורה אקטיבית לסכל את ההסכם. בנאומו בחמישי בינואר 1952 טען כי: "גמרנו אומר לסכל את המזימה האיומה הזו ובעזרת המוני העם סכל נסכלנה. עת לפעול. [...] הריני קורא לכל אחינו ואחיותנו לראות את השעה הזו כשעת חירום לעמם ולהם ולהתגייס להצלת כבוד ישראל [...] עומד לחול מפנה גורלי בקיומה של מדינת ישראל". בגין קרא לכל עם ישראל לצאת ולהפגין בירושלים בקרבת הכנסת בזמן הדיונים לאישור ההסכם.

בשישי לינואר החלו הדיונים בכנסת שנמשכו שלושה ימים. בעוד הדיונים מתנהלים המפגינים מחוץ לכתלי הכנסת געשו וסערו. בשביעי לינואר בגין בנאומו בכנסת תיאר בצורה כואבת ונוקבת את תפיסתו: "באתי להזהיר [...] אם יש טעם במילים 'ייהרג ובל יעבור' זהו הטעם וזה התוכן. ייתכן שזהו נאומי האחרון בכנסת [...] זוהי קריאתי האחרונה לכנסת למנוע שואה מעם ישראל [...] היום אסרתם מאות, אולי כבר אלפים [...] אם יהיה צורך נהרג יחד איתם ולא יהיה משא ומתן עם גרמניה". בהזכירו כי נאסרו אלפים התכוון בגין למפגינים הרבים מחוץ לכנסת שנלקחו על ידי כוחות השיטור. בסיום נאומו פנה בגין באופן אישי לבן-גוריון ראש הממשלה: "אני פונה אליך לא כידיד [...] תהום דמים ביננו, כיהודי אני פונה אליך ברגע האחרון, לך אל העם, ערוך משאל עם. אמנם כבר ההצבעה נעשתה בטרבליקה, באוושיץ, בפונרי – שם הצביעו יהודים".

בזמן שהמהומות מחוץ לכנסת המשיכו להתגבר, גם חברי הכנסת לא שלטו בעצמם. חברי מפלגת חירות קראו לאנשי מפא''י 'רוצחים' ו-'נאצים' ואנשי מפא''י החזירו בקריאות 'אתם רוצחים, אתם מטורפים, אתם נאצים'. בגין קרא לבן-גוריון "חוליגן, נאצי ורוצח" ובן-גוריון החזיר באותו מטבע וקרא לבגין 'חוליגן' ו-'פאשיסט'. לאור חוסר הסדר והמהומות נאלץ יו"ר הכנסת לנעול את הישיבה.

לפני נאומיו של בגין בכנסת הוא גם נאם בפני ההמונים שהתכנסו והפגינו מחוץ למשכן. בגין קרא להם לא לשלם מיסים ולפרוץ במרי אזרחי ואמר כי: "הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו [...] רשע עומד מול עניין צדק ויתנפץ כזכוכית מול סלע, וכך יתנפץ הניסיון המכוער הזה מול התנגדות העם [...] ממשלה זו, שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו תהיה ממשלת זדון שתבסס שלטונה על כידון ורימון [...] כאשר אנו אומרים שניתן את הנפש, ניתנה בכל מחיר. גם אם נגזר עלי למות [...] או חרות או מוות". בנאומו בגין גם התייחס למה שקרה על ספינת אלטלנה, כאשר ירו עליו חיילי צה''ל בפקודת הממשלה ובגין עמד בפרץ וקרא לאנשיו שלא ישיבו אש בכדי שלא תפרוץ מלחמת אחים. בנאומו בירושלים קרא בגין: "כאשר יריתם בי בתותח נתתי את הפקודה 'לא!' היום אתן את הפקודה 'כן!'". בסיום נאומו קרא בגין קריאה נרגשת, דתית ואף משיחית "אם אשכחך חרפת ההשמדה תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה את חרפת ההשמדה בראש יגוני".

המפגינים אכן השתלהבו ופרצו את גדרות התיל והמחסומים השונים שהציבו השוטרים. לצד חילופי מהלומות, שימוש באלות ורימוני גז נזרקו אבנים רבות על השוטרים ועל המשכן. חלק מהאבנים הצליחו לחדור מבעד לחלונות ולפגוע בחברי הכנסת בזמן התכנסות המליאה. חבר הכנסת חנן רובין ממפלגת מפ''ם נפגע בראשו וחזר למליאה רק לאחר שנחבש, חברי כנסת נוספים נפגעו ונחתכו מזכוכיות שנשברו. לאור התגברות המהומות ובכדי להשליט סדר גוייסו כוחות משטרה ואף יחידות צבא שנפרסו באיזור. לאחר כמה שעות נעצרו כ-140 מפגינים ומאות שוטרים ואזרחים פונו לבתי החולים. כוחות משטרה פלשו למשרדי תנועת חירות והקימו מחסומים בדרך מירושלים לתל אביב בכדי לעצור מעורבים.

בתשיעי בינואר לאחר שלושה ימי דיונים סוערים אישרה הממשלה ברוב של 61 חברי כנסת את ההחלטה לפתוח במשא ומתן עם גרמניה. יום למחרת נאם בן-גוריון ברדיו ואמר: "אתמול הורמה יד זדונית על ריבונות הכנסת [...] ונעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה". בן-גוריון ניצל עד תום את ההתפרעות של אנשי חירות וההסתה של בגין וניסה להוקיע אותו כגורם מהפכן ואנטי-דמוקרטי. שלושה שבועות לאחר ההצבעה החליטה הכנסת על השעייתו של בגין לתקופה של שלושה חודשים לאור נאומו ואיומיו לפעול באלימות. שמונה חודשים לאחר שהחל המשא ומתן מכן נחתם ההסכם בלוקסמבורג ובמסגרתו התחייבה גרמניה להעביר לישראל תשלומי עתק ומשאבים נוספים שהוציאו את המדינה מהמצוקה הכלכלית הנוראית.

ההפגנות היו אירוע קיצוני הן בהיסטוריית המדינה והן מבחינת חייו ופועלו של מנחם בגין. אותו בגין יסיק מסקנות ברורות מהאירועים ויבין כי הדרך להגיע לשלטון לא תהיה מהפכה אנטי-דמוקרטית כי אם פעולה בחסות החוקים ומוסדות המדינה. מספר שנים לאחר מכן בגין יפנה לקהל חדש – יהודי ארצות ערב והמזרח. יחד איתם, לצד כשלון מלחמת יום כיפור ושחיתויות שלטוניות של מפלגות השמאל – ידהים בגין את מדינת ישראל בשנת 1977 עם מהפך פוליטי ועלייה לשלטון. אותו בגין שהוביל אזרחים להפגנות ענק וכונה 'חוליגן' יכנס לתפקיד ראש ממשלת ישראל.

נאומו של בגין בהפגנה, שחלקו צוטט לעיל, היה קשה מאוד, רגשי ומרתק.

להלן הנאום המלא למתעניינים:

זה קרה באוקטובר 1948 / על פירוק הפלמ''ח, השלטת המרות הלאומית ומאבק בין מפלגתי בחסות צה''ל

זה קרה באוקטובר 1948. במסגרת רצונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבסס את מרותה של הממשלה ולבנות את צה''ל במודל צבאי מערבי הוא הורה על סגירת מטה הפלמ''ח ופירוק החטיבה המפוארת. מהלך זה, אשר נעשה תוך כדי מאבק אישי של בן-גוריון בבכירי הצבא ומאבק פוליטי בין מפלגות מפא''י ומפ''ם, הוא עוד דוגמא לחבלי הלידה של המדינה הצעירה ולרצונו העז של בן-גוריון להשליט סדר ולהנהיג כראות עיניו.

המקרה המפורסם ביותר לקביעת המרות הלאומית והסמכותיות של בן-גוריון הוא בדרך כלל סיפורה של הספינה 'אלטלנה', אשר הגיעה לארץ ביוני 1948 ועל סיפונה נשק רב. הספינה אורגנה על ידי אנשי האצ''ל והרוויזיוניסטים אשר בניגוד לרצון מנהיגי המדינה ייעדו חלק מאמצעי הלחימה לאנשיהם שעוד פעלו בנפרד מצה''ל בגזרת ירושלים. בקיצור רב ובפשטנות ניתן לומר כי בכדי לקבע את העובדה שלישראל יש כוח ביטחוני אחד ולהפגין את מרותו הלאומית בן-גוריון הורה להטביע את הספינה. מקרה נוסף ומעניין לא פחות הקשור למרות הלאומית ולממלכתיות התרחש מספר חודשים לאחר מכן.

לקראת סוף שנת 1947, לאחר שערך בן-גוריון את הסמינר המפורסם שלו בו למד לעומק את הסוגיות הביטחוניות העומדות על הפרק, הוא הבין כי האופן בו היישוב היהודי גיבש את כוחות הבטחון שלו שגוי. בן-גוריון גרס כי למדינת ישראל ראוי שיהיה צבא מערבי מסודר, כדוגמת הצבא הבריטי, ולא אוסף של מיליציות וכוחות מעורבים בלתי-סדירים ברמות מקצועיות שונות. הבנתו זו של בן-גוריון הניעה אותו במהלכים רבים החל מסוף 1947. בין היתר הקים בן-גוריון מטה מקביל למטה ההגנה ובו הציב בוגרי הצבא הבריטי, פיטר את יצחק שדה שהיה ממייסדי הפלמ''ח ומבכירי המנהיגים הביטחוניים של היישוב, הדיח את ישראל גלילי שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה והתערב אישית בהחלטות של הנהגת הצבא. בן-גוריון אף גרם פעמיים למרד של אלופי צה''ל, פעם אחת לאחר שפירק את המטה הארצי של ההגנה ופעם שנייה לאחר שמינה בוגרי הצבא הבריטי לתפקידי פיקוד בכיר בצה''ל, לדוגמא חיים לסקוב. בשני המקרים איימו האלופים בהתפטרות מתפקידם, אך לבסוף חזרו מהם לאחר שיג ושיח. ההחלטה הדרמטית ביותר הייתה באמצע אוקטובר 1948, כאשר בן-גוריון קבע כי אין להמשיך להחזיק את הפלמ''ח כחטיבה נפרדת בצה''ל וכי יש לפרק את מטה הפלמ''ח.

בן-גוריון זיהה בפלמ''ח את מהות התרבות של ההגנה והיישוב שלפני קום המדינה ואת ההפך המוחלט ממה שראה לנגד עיניו בצבא העברי. בן-גוריון רצה להפוך את החברותא והסחבקיות להיררכיה ומרחק פיקודי ואת הקומזיצים והמדורות לאימונים והכשרות מקצועיות. הפלמ''ח היה גוף שורשי, מסורתי וחזק שהיה מנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו הביטחונית של ראש הממשלה. יחד עם זאת, לפירוק הפלמ''ח היה גם רובד פוליטי. אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ''ם, הם שהיו הרוב בקרב אנשי הפלמ''ח, הן כחיילים מן השורה ובעיקר בקרב ההנהגה. דעותיהם הפוליטיות היו מנוגדות לתפיסת העולם של בן-גוריון ומפלגתו מפא''י ובמסגרת המאבקים הקואליציוניים היה ברור לאן נושבת רוח אנשי הפלמ''ח. לאור הבנתו של בן-גוריון כי הצבא הוא כור היתוך וגורם חינוכי משמעותי לאוכלוסייה הישראלית הוא לא הסכים עם התנהלותו התרבותית של הפלמ''ח והוויתו הפוליטית.

בן-גוריון פעל לפירוק הפלמ''ח הן ברובד הצבאי והן ברובד הפוליטי. מבחינה צבאית טען ראש הממשלה שאין מקום להתנהלות המיליציונית של הפלמ''ח בעידן של מדינה וכי יש לפזר את בעלי הניסיון של הפלמ''ח ברחבי כלל החטיבות בצה''ל. ברובד הפוליטי טען בן-גוריון כי ''לא יתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר''. בן-גוריון הרבה לצטט אמירה אומללה של יעקב חזן, אז מנהיג השומר הצעיר ולימים ממנהיגי מפ''ם, כי "הפלמ''ח הוא צבאו הפרטי של יצחק טבנקין", אשר לימים היה גם הוא ממנהיגי מפ''ם. בתקופה שלאחר פרשיית 'אלטלנה', אי אפשר היה להתעלם מכך שדבריו של בן-גוריון גררו השוואה בין חיילי הפלמ''ח ואנשי מפ''ם לפעילי האצ''ל שניסו גם הם ליצור צבא פרטי, השוואה שזעזעה את אנשי הפלמ''ח שהתנגדו נחרצות לדרך האצ''ל והיו שותפים פעילים במאבק נגד הרוויזיוניסטים.

לאחר מלחמת העצמאות בן-גוריון היה בשיא כוחו ודמות נערצת ברחבי המדינה. גם מתנגדיו במקרים רבים לא יכלו שלא להעריך אותו, ואנשי הפלמ''ח התקשו להתנגד לפעולותיו. דוגמא לכך ניתן לראות בהתבטאותו של ישראל גלילי לאחר שבן-גוריון פיטר אותו מתפקיד ראש המטה הארצי של ההגנה. גלילי אמר אז כי מדינת ישראל תסתדר בלי ישראל גלילי, אך לא תסתדר ללא בן-גוריון. בן-גוריון החליט לפרק את מטה הפלמ''ח וכך קרה. באמצע אוקטובר טען בן-גוריון בועד הפועל של ההסתדרות כי: "המטה הארצי של הפלמ''ח קיים בלא הוראה ואסמכתא של ממשלת ישראל והמוסדות המוסמכים של צבא ההגנה לישראל". בכך באה לסיומה תקופה מפוארת של פלוגות המחץ.

דוד בן-גוריון ומספר מאנשי הפלמ''ח, לימינו של ראש הממשלה ניתן לראות את יצחק רבין ויגאל אלון:

רבים במדינה היו מאוד לא מרוצים מפירוק הפלמ''ח. בטורו השבועי של נתן אלתרמן הוא פרסם את דעתו: "נס ונכס גדול, אשר קם למופת, / נארז (מלא אונים...) / ונשלח ארכיונה !" [...] האפשר להשיב על כך בדעה שקולה? / זוהי כל השאלה כולה". באוקטובר 1949 נערך כנס ראשון של יוצאי הפלמ''ח, אשר היה עתיד להיות מפגן כוח גדול של אנשי מפ''ם. בן-גוריון לא אישר לקציני צה''ל להשתתף באירוע, למרות שרבים מהם היו ותיקי הפלמ''ח. סגן אלוף יצחק רבין, אחד מקציני צה''ל הבכירים אשר נאסר עליו במפורש על ידי ראש הממשלה מלהגיע לכנס, הגיע בכל זאת ולאחר מכן נשפט וננזף על כך אישית על ידי הרמטכ''ל. להלן פרוטוקול המשפט:

זה קרה באוקטובר 1953 / על פעולת 'קיביה' והשקר שסיפר ראש הממשלה ברדיו

זה קרה באוקטובר 1953. חולייה של לוחמי פדאיון חדרה לשטח מדינת ישראל דרך אחד מכפרי הגדה המערבית, אז בשליטה ירדנית. החולייה הגיעה עד להתיישבות היהודית ביהוד וזרקה רימון לתוך ביתם של משפחת קניאס. פיצוץ הרימון הרג את אם המשפחה סוזן ואת שני ילדיה הצעירים, בנימין בן השנה וחצי ושושנה בת הארבע. בתגובה לאירוע צה''ל יצא לפעולת תגמול בכפר קיביה, פעולה משמעותית ודרמטית במסגרת מלחמות הגבול, אשר הובילה לעשרות הרוגים, שינתה את דפוסי הפעולה של צה''ל ואף גררה בעקיפין את שינוי שם משפחתו של אריאל שרון, דאז שיינרמן.

פעולת הטרור ביהוד הייתה אחת מני רבות בשנים שלאחר קום המדינה, כאשר מדינת ישראל ניסתה לבסס את ריבונותה, במקרה הזה בעניין מעברי הגבול. בקום המדינה הגבולות אמנם נקבעו, אך במקומות רבים לא נמצאו פיזית גדרות בשטח וכל דכפין יכל בנקל לחצות את הגבול. לאור החלטת ממשלת ישראל על 'חסימת השיבה', כלומר איסור על הפליטים ממלחמת העצמאות לחזור לשטחי המדינה, נותרו מחוץ למדינה פליטים רבים אשר ניסו לחדור. הפליטים, אשר בתחילה ניסו להיכנס לישראל בעיקר כדי לאסוף חפצים ויבול שנשארו מאחור, התעמתו עם התושבים היהודים וחיילי צה''ל וככל שהחודשים חלפו העימותים החריפו.

לאחר שבמקרים רבים הפליטים לא הצליחו לאסוף את רכושם לשעבר, הם העדיפו להגיע ולהרוס את השדות והבתים כדי שלפחות אחרים לא יהנו מרכושם. במקרים בהם גם דרך זו לא צלחה הגיעו במטרה לגנוב ולאיים ולבסוף גם לפגוע פיזית ביהודים. לאורך המחצית הראשונה של העשור הראשון למדינה החדירות של הערבים הפליטים נהיו אלימות ומסוכנות יותר, גם לאור העובדה ששני הצדדים הצטיידו בנשק חם והקצינו את האלימות. חיילי צה''ל ששמרו בגבולות קיבלו הוראה לפתוח באש במטרה להרוג כל מסתנן שחוצה את הגבול וחלק מהמסתננים אכן נהרגו בעת שניסו לחדור.

האירוע שהתרחש ב-12 לאוקטובר בבית משפחת קניאס היה עוד אחד מפעולות הטרור המוצלחות של המסתננים, אשר במקרה זה חדרו במטרה לחבל ולרצוח. הרצח המזעזע נגע בנימי נפשם של מנהיגי ישראל. פנחס לבון שר הביטחון, מרדכי מקלף הרמטכ''ל ומשה דיין ראש אג''ם החליטו על פעולה צבאית גדולה כנגד הכפר קיביה בגדה. ההנהגה הביטחונית חשדה כי מן הכפר יצאו לוחמי פדאיון מעת לעת, גם אם לאו דווקא בפעולה הספציפית. 

למבצע ניתן השם 'מבצע שושנה' לזכר הילדה שנהרגה. בפקודת המבצע שהועברה ליחידה 101 וגדוד 890 של הצנחנים נכתב כי המטרה היא "ביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם". בליל ה-14 לאוקטובר יצאה הפעולה לפועל. החיילים, בפיקודו של רס"ן אריאל שיינרמן, חדרו לכפר, ירו, הטילו רימונים והבריחו את בעלי הנשק המעטים שהיו באיזור, תוך כדי פגיעה במי שניסה להתנגד. לאחר שהשתלטו על הכפר פוצצו הכוחות כ-45 בתים, לאחר שלפי עדויות החיילים עשו סריקה בכל בית לפני שפוצץ וקראו בקול לתושבים להתפנות לפני שהבית יקרוס. למרות האזהרות, הסתבר כי בבתים רבים הסתררו תושבי הכפר במרתפים. לצה''ל לא היה אף נפגע בפעולה, אך לתושבי הכפר היו כשישים הרוגים, בעיקר נשים וילדים. עד היום סוגיית האזהרה והאשמה בדבר התושבים ההרוגים הרבים לוטה בערפל.

מה שאינו מעורפל כלל הוא התגובה הנדהמת והזועמת של גורמים רבים בעולם. החל מהממשלה הירדנית ועד לארגון האומות המאוחדות, ובעיקר מדינות מובילות כבריטניה וארצות הברית. המדינות הגיבו באופנים שונים, החל מחיזוק כוחות הצבא הירדנים ועד הצעות להטלת סנקציות והגבלים על ישראל. התגובה הייתה כה דרמטית עד כי דוד בן-גוריון בנאומו ב-19 באוקטובר ברדיו 'קול ישראל' ציין כי הוא מצטער על ההרוגים, הוא בטוח שהפעולה בוצעה על ידי אזרחים זועמים מיישובי הספר בתגובה על פעולות הטרור של המסתננים והבטיח כי לא הייתה יחידה של צה''ל אשר יצאה מבסיסה בליל הפעולה. בזיכרונותיו של אריאל שיינרמן מפקד הפעולה הוא תיאר ברגשנות כיצד האזין לרדיו ונחרד מהשקר הגס. שיינרמן לאחר מכן זומן למשרדו של בן-גוריון, שם האחרון שוחח איתו והסביר כי לא הייתה ברירה והיה צורך להכחיש. באותה פגישה בן-גוריון גם הציע לאריאל לשנות את שם משפחתו הגלותי 'שיינרמן' לשם המשפחה איתו הוא יזוהה מאז ואילך - 'שרון'.

פעולת קיביה סימנה את קצן של ההתקפות הצה''ליות על יעדים אזרחיים כתגובה לפעולת טרור של המסתננים. התגובה העולמית הנזעמת, לצד האיומים והחשש מחזרה על פגיעה בכמות של אזרחים הובילה למדיניות של תקיפת יעדים צבאיים של המדינות השכנות, בעיקר ירדן ומצרים, בתגובה לפעולת מסתננים. פעולה קיביה ומסקנותיה הם ללא ספק נקודה משמעותית בתהליך ההקצנה של העימות בין ישראל לשכנותיה, עימות שהגיע לשיאו בשנת 1956 עת יצאה ישראל למלחמת סיני. 

זה קרה בפברואר 1931 / על אגרת מקדונלד ועוצמתו הפוליטית של חיים וייצמן

זה קרה בפברואר 1931. ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, שלח אגרת הממוענת באופן אישי למנהיג התנועה הציונית חיים וייצמן ובה נסוג מהעמדה הרשמית של השלטון הבריטי כפי שהופיעה בספר הלבן של פאספילד. אגרת זו מסמלת באופן בולט את כוחו ועוצמתו של וייצמן בקרב ההנהגה הבריטית בשנות העשרים ותחילת השלושים של המאה ה-20. יחד עם זאת, מעמדו האישי של וייצמן בממלכה הבריטית לא עזר לו כאשר החל לדעוך כוחו הפוליטי אל מול התפתחות המפלגות היהודיות.

באוגוסט 1929 פרצו מאורעות תרפ''ט, סדרת פרעות אלימות בכל רחבי היישוב היהודי אשר בסופם נמנו 133 הרוגים יהודים ו-110 ערבים. הפרעות פרצו לאור הנוכחות היהודית בכותל המערבי שעוררה מתיחות, בעיקר לאחר הכנסת האלמנט הדתי לסכסוך היהודי-ערבי על ידי המופתי חאג' אמין אל חוסיני. גורמים נוספים לפרוץ המאורעות נבעו מההתפתחות המהירה של החברה היהודית מאז קום המנדט, המצב הכלכלי ביישוב ונסיבות שונות אשר הובילו לתסכול ערבי שהמופתי היטיב לנצל.

בתגובה למאורעות פעלו הבריטים במספר מישורים. ראשית שלחו לארץ ישראל ועדה שהייתה מורכבת מחברי פרלמנט בריטי ובראשה השופט וולטר שאו. מסקנות הועדה, שהתפרסמו במרץ 1930, התייחסו לבעיית תצורת השלטון הערבית, להגירה המופרזת של היהודים לארץ ולבעיית רכישת הקרקעות היהודית המאסיבית. מסקנות הועדה הובילו לשליחתו לארץ של ג'ון הופ-סימפסון, חבר פרלמנט בריטי שהגיע לחקור את השטח ולהמליץ על מדיניות בריטית. לאחר שלושה חודשי חקירה פרסם הופ-סימפסון את מסקנותיו וטען כי קיים  צורך במניעת עלייה יהודית לארץ. בין היתר הסביר כי הבעייתיות נובעת מההתיישבות היהודית הצפופה על הקרקע והצורך הדחוף בפיתוח רמת החקלאות לפני הגעת מתיישבים נוספים. לגבי יהודים שירצו להגיע לארץ ולעסוק בתעשייה ולא בחקלאות טען הופ-סימפסון כי "אין זה מן הצדק שיהודי מפולניה, מליטא או מתימן יורשה להיכנס לארץ למלא מקום עבודה בה בשעה שבפלשתינה גופא כבר ישנם פועלים המוכשרים למלא את העבודה ואין ביכולתם למצוא עבודה". מירב הפועלים המוכשרים אליהם התכוון היו תושביה הערבים של הארץ.

באוקטובר 1930, לאור מסקנות ועדת שאו והופ-סימפסון הגיב הממשל הבריטי בדמות 'ספר לבן', צו מדיני, של שר המושבות דאז, סידני ווב פאספילד. בספר הלבן נכתב כי ההתחייבות של הבריטים היא כפולה, גם ליהודים וגם לערבים תושבי ארץ ישראל. הצהרת בלפור שהייתה חלק בלתי נפרד מהגדרות המנדט הבריטי הושמטה מהספר הנזכר לעיל. הצו המדיני שהוציא פספילד הפתיע בחומרתו ופגע קשות ביישוב היהודי. לצד הקביעה כי יש להקים באופן מיידי מועצה מחוקקת ערבית, נטען כי אסור ליהודים לרכוש קרקעות חדשות וכי יש להגביל את העלייה על פי קריטריונים כלכליים נוקשים. בין היתר נטען כי כל עוד יש אבטלה ערבית לא יוכלו להגיע ארצה יהודים שעתידים לתפוס מקומות עבודה פוטנציאלים לערבים.

הספר נתפס כאסון בעיני ההנהגה היהודית. בתגובה ישירה התפטר חיים ויצמן, אז נשיא התנועה התנועה הציונית וראש הסוכנות היהודית מתפקידו בסוכנות. חיים וייצמן היה בתקופה זו דמות מוכרת ובולטת באליטה הבריטית. במשך שנים קשר וייצמן קשרים אישיים חמים עם ההנהגה הבריטית, החל מתרומתו המדעית ותמיכתו בממשל במהלך מלחמת העולם הראשונה, דרך הצהרת בלפור שחיברה בין האימפריה הבריטית לעם היהודי וכלה בתמיכה הפוליטית היהודית שהעניק לשלטון לאורך השנים. עוצמת ההשפעה של וייצמן כאדם פרטי בשנים אלו בבריטניה הייתה משמעותית ביותר והוא לא היסס להשתמש בה.

כבר לאחר פרסום מסקנות ועידת שאו טען וייצמן בפני ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, כי המסקנות שגויות וכי יש לשלוח לארץ נציג ציוני שיחקור שוב. ימים לאחר מכן, כאשר לאור מסקנות הועדה ביטל משרד המושבות הבריטי מעל אלפיים היתרי עלייה לארץ, ניתק וייצמן את קשריו עם משרד המושבות ושלח את בנו מלקולם לראש ממשלת בריטניה כדי שיאמר לו שאם תאמץ הממשלה את מסקנות הועדה וייצמן יתפטר מתפקידו. כשבוע לפני פרסום הספר הלבן של פאספילד הציג שר המושבות את הצו המדיני לוייצמן. שלושה ימים לאחר מכן שלח וייצמן מכתב לפאספילד בו התפטר מתפקידו וכתב כך: "קראתי את הדו''ח של סר ג'ון הופ סימפסון ואת הצהרת המדיניות של ממשלת הוד מלכותו [...] היא עושה הרבה לשלילת הזכויות ולניפוץ התקוות של העם היהודי ביחס לבית הלאומי בארץ ישראל [...] אין איפוא אדם שישתוקק כמוני להיענות לקריאה להמשיך בשיתוף פעולה אילו היה קיים בסיס לכך. אבל אינני רואה אותו כעת, לאחר שממשלת הוד מלכותו הטילה דופי בעבודתנו בעבר ומתקבלות החלטות השמות מכשולים חמורים ביותר על דרכה בעתיד". באותו המכתב הודיע וייצמן כי הוא מתכוון לפרסם את דבריו בעיתונות בכדי להשפיע על דעת הקהל. וייצמן לא היסס לצאת למאבק אישי ופומבי כנגד שר המושבות וראש ממשלת בריטניה לאור שינוי המדיניות.

מספר שבועות לאחר פרסום הספר זימן ראש ממשלת בריטניה את חיים וייצמן ללשכתו. לאור הסערה הגדולה שעורר הספר הלבן רצה ראש הממשלה לדון עם וייצמן לגבי אפשרויות להגיע לפשרה. למרות התנגדות פלגים שונים בהנהגה היהודית הסכים וייצמן להגיע לפגישה והחל במשא ומתן עם הממשלה הבריטית על ניסוח הצהרה שתעצב מחדש את המדיניות הבריטית. לאחר עבודה מאומצת המשא ומתן הבשיל והוביל ל-'אגרת מקדולנד' שנשלחה בפברואר 1931. במסמך, אשר נכתב על ידי ראש הממשלה הבריטי והיה ממוען לחיים וייצמן, חזרה בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל. על פי דרישתו של וייצמן העניק הממשל הבריטי לאיגרת מעמד פוליטי זהה בחשיבותו לספר הלבן. וייצמן – בכוח אישיותו, השפעתו וקשריו הפוליטיים בבריטניה הצליח במו ידיו לבטל את הספר הלבן של פאספילד.

מהלך זה של וייצמן ותוצאותיו נתפסו כהישג מדהים ברחבי העולם ובעיקר בבריטניה. קשה לתפוס כיצד אדם פרטי הצליח להיכנס למשרדו של ראש ממשלה ולדרוש שינוי במדיניות כלפי עמו. ואולם למרות הכוח הרב ועוצמתו של וייצמן בבריטניה, מעמדו בקרב האוכלוסייה בארץ ישראל לא התחזק בצורה ניכרת לאור השתלשלות האירועים. אנשי מפלגות הפועלים השונות ראו בספר הלבן כישלון של וייצמן, והתיקון על ידי אגרת מקדונלד לא סיפק אותם. הדבר יבוא לידי ביטוי בבחירות לקונגרס הציוני ביולי 1931. אז, לראשונה, לא נבחר וייצמן בבחירות לראשות הקונגרס. וייצמן, כדוגמת הרצל לפניו, היה מנהיג כריזמטי והוביל מכוח אישיותיו ויכולותיו הפרטיות. בשנות השלושים קשה היה להמשיך להנהיג בכוח זה, כאשר מפלגות הפועלים ההמוניות צברו תאוצה. וייצמן עוד יחזור לכהן כראש ההנהגה היהודית העולמית, אך בשנת 1931 נפל דבר, כאשר הכוח המפלגתי של אנשי תנועות הפועלים והמפלגות הרוויזיוניסטיות כבר גדל והתעצם עד שהיה חזק יותר מכוח אישיותו ועוצמתו האינדיוידואלית של חיים וייצמן.

זה קרה בפברואר 1840 / על עלילת הדם בדמשק והתפתחות הסולידריות היהודית

זה קרה בפברואר 1840. נזיר איטלקי בשם תומאסו ומשרתו הערבי אברהים עמאשה נעלמו בעיר הסורית דמשק. מקום המצאם הידוע האחרון היה השכונה היהודית בעיר, עובדה שהסעירה את האזרחים הסורים והובילה לעלילת דם עם השלכות נוראיות לגבי יהודי הקהילה. הסתעפות הפרשייה, אשר קישרה לראשונה בין מנהיגים יהודים במערב אירופה לבין יהודי ארצות ערב הובילה לכך ש-'עלילת הדם בדמשק' היא אירוע משמעותי ביותר בהתפתחות הסולידריות היהודית העולמית.

בתחילת פברואר דווחה היעלמות השניים לקונסול הצרפתי בדמשק, דאז עיר אשר נכבשה מידי העות'מאנים על ידי מושל מצרים מחמד עלי. בתקופה זו התגוררו בדמשק אלפי יהודים והעיר היוותה מוקד כלכלי חשוב כתחנת מעבר בין בגדד לביירות. הקונסול, דה רטי-מנטון, חיכה עד לסוף החודש לפני שדיווח לממונים עליו בצרפת על ההיעלמות. רטי-מנטון רצה לעדכן על המצב רק לאחר שהוא חקר והצליח להתקדם בפתרון המקרה. חקירתו של הקונסול העלתה כי תומאסו הגיע לשכונה היהודית כדי לתלות כרזות דת ואחת הכרזות הועברה ממקומה ונתלתה ליד חנותו של סָפַּר יהודי. ספר זה נעצר ובלחץ עינויים וחקירות של המשטרה הסורית הודה ברצח תומאסו יחד עם יהודים מוכרים אחרים בקהילה. יהודים אלו גם הם נעצרו ועונו ולבסוף הודו באשמה. ה-'ראיות' שאסף רטי-מנטון הספיקו בכדי להודיע בפרהסיה כי היהודים הם שהיו אחראים לרצח תומאסו ועוזרו וכי אין ספק שיש קשר פולחני לרצח, היות וידוע כי היהודים מערבבים דם אדם בקמח ממנו הם מכינים את מצות חג הפסח.

קהילת היהודים בדמשק לא הצליחה לפעול בזמן כדי להתגונן. המשפט והחקירות התנהלו בצורה מהירה והחלטית, כאשר לרבנים ולמנהיגי הקהילה לא ניתן מענה ראוי. ההמון המוסלמי הזדעק כנגד היהודים שהוכחה אשמתם ומספר מהיהודים שהואשמו נלקחו בכוח לרחובות, עונו והושפלו בפני הציבור הזועם. השליטים המקומיים, כדוגמת השריף פחה מושל סוריה, הזעיקו כוחות צבא לעיר בכדי שלא יתבצע טבח בכלל קהילת היהודים. היהודים המואשמים הוחזקו בבתי הסוהר עד לקבלת אישור להוצאתם להורג, אך אישור זה בושש להגיע והיהודים סבלו במאסר. חקירת המקרה עוד התפתחה והסתבכה, אך היריעה קצרה וארצה להתעמק במעורבותם של המנהיגים היהודים ולא בהתפתחויות המשפטיות בסוריה.

שבועות לאחר ההיעלמות והחקירות החל המקרה להתפרסם בעיתונות האירופאית והעולמית. ארגונים יהודים החלו להתעניין ונדהמו מהסיפור, כאשר האליטה היהודית האירופאית נחרדה מהמקרה ומההשלכות על היהדות העולמית. החשש והאימה של היהודים המערביים היו לא רק מגורלם האכזר של קרוביהם במזרח אלא גם מההשלכות הקשות על תדמית היהודים במערב. אם הוכחה אשמתם ומעורבותם של יהודי המזרח בפולחנים שטניים, חששו יהודי המערב כי לא ירחק היום וגם הם יואשמו בכך. יהודי מערב אירופה, אשר עד אז כמעט ולא התעניינו ביהדות ארצות ערב, יצאו למאבק. 

בתחילה פנו ארגונים יהודים ונציגיהם השונים למדינאים האירופאים בבקשה לעזרה ותמיכה למול המנהיגים במזרח התיכון. בין היתר גייסו את התקשורת ושלחו נציגים לעזור בחקירת היהודים בסוריה. לאחר שלא הצליחו להשפיע משמעותית מרחוק, הוחלט להוציא משלחת בראשות שני נציגים בולטים של האליטה היהודית במאה ה-19, אדולף כרמייה, מבכירי יהדות צרפת, ומשה מונטיפיורי מהאליטה הבריטית. השניים יצאו בהפלגה מצרפת לכיוון המזרח התיכון ביולי 1840, היעד הראשון היה מצרים במטרה לשכנע את המושל מחמד עלי בחפותם של היהודים בדמשק.

מסעם של השניים מעניין כשלעצמו בעיקר לאור ההבדלים הבולטים באורח חייהם של המנהיגים היהודים בארצות אירופה השונות. בקצרה ניתן לומר כי מונטיפיורי הזדעזע ונגעל מאורח חייו הצרפתי הלא מסורתי של כרמייה, אשר לא הקפיד על מנהגים יהודיים דתיים, למשל כשרות המזון. תצורת החיים השונה בתכלית והאופי של אמלי כרמייה ויהודית מונטיפיורי, רעיות המנהיגים, הובילו לכך שהנשים לא הסתדרו וחיכוכים התגלעו בין בני הזוג. לאחר מסע ארוך ולא פשוט הגיעו השניים ומשלחותיהם למצרים.

בהגיעה של המשלחת למצרים החלו המנהיגים במאמציהם השתדלניים אשר לאחר זמן מה הצליחו להעלות פרי. גורלם של היהודים וסבלם בכלא לא כך כך עניין את מחמד עלי, אבל המציאות הפוליטית, חולשת האימפריה העות'מאנית ורצונו של המושל לחזק את הקשר עם המעצמות המערביות עזרו. בספטמבר 1840 התפרסם צו של מחמד עלי בדמשק ובו הורה האחרון לשחרר את היהודים האסורים מהכלא. לאחר ההישג יצאו המנהיגים היהודים ממצרים באופן נפרד, ובדרכו חזרה לבריטניה מונטיפיורי הספיק עוד להיפגש עם הסולטן העות'מאני. מונטיפיורי הצליח לנצל את הסיטואציה הפוליטית כדי להוציא 'פירמן', צו של הסולטן, אשר אישר כי הסיפורים על הפולחן היהודי והשימוש בדם לאפייה בדויים. 

גם לאחר שחרורם של היהודים בדמשק מצבה של הקהילה היה רחוק ממושלם. עם זאת, המצב השתפר בזכותם של מנהיגי היהודים בקהילות המערב, אירוע ראשוני שאין להקל בו ראש. כרמייה ומונטיפיורי התקבלו באירופה המערבית כגיבורים אשר הצליחו להציל ולתמוך בבני עמם המרוחקים. 'עלילת דמשק' מסמנת גם היום מאורע היסטורי מרכזי בתיאור התפתחות הסולידריות היהודית, או לפחות התעצמות הקשר התלותי שבין היהודים החזקים במערב לבין קרוביהם או בני חסותם במזרח.


בספרו 'רומא וירושלים' שפורסם בשנת 1862 התייחס משה הס, ממבשרי הציונות, לעלילת הדם כאירוע משמעותי ביחס שבין יהדות אשכנז לשאר קהילות היהודים. הס טען כי יש להתנגד להתבוללות היהודים ולחזק את החיבור שבין בני ישראל בתפוצות השונות. להלן קטע קצר מהספר בו הס התייחס לעלילת הדם:

זה קרה באוקטובר 1898 / על הרצל, הקיסר וילהלם השני והניסיונות להשיג אישור מדיני למדינה יהודית

זה קרה באוקטובר 1898. קצת יותר משנה לאחר התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הצליח בנימין זאב הרצל להיפגש עם אחד ממנהיגי אירופה הבולטים ביותר, הקיסר הגרמני וילהלם השני. פגישה זו, גם אם לא נחלה הצלחה כבירה מבחינת הרצל, נתפסת כאחת מנקודות השיא של השיח הציוני המדיני ושימשה כעוד שלב בדרך להצלחת התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל.

באוקטובר 1898 קיסר גרמניה וילהלם השני, אשר שלט בגרמניה בין 1888 ועד 1918, יצא למסע לעבר ארץ ישראל. מטרתו המוצהרת הייתה עלייה דתית לעיר הקודש ירושלים, אך המטרה המרכזית הייתה דריסת רגל בארץ ישראל והשפעה קולוניאלית בתחומי האימפריה העות'מאנית. במסעו זה עבר וילהלם בקושטא ונפגש עם הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני, איתו רצה לחזק את היחסים הדיפלומטים. בשלהי המאה ה-19 יש שכינו את האימפריה העות'מאנית 'האיש החולה של אירופה', בכוונה לכך שניתן היה לראות שכוחה של האימפריה דעך משמעותית. קיסר גרמניה זיהה זאת והתעניין גם הוא בהשתלטות והשפעה על איזורים ונכסים של האימפריה. בין היתר הציעו הגרמנים לעות'מאנים פרויקט שאפתני להקמת ציר רכבות בין קושטא לבגדד כדי לחבר את אירופה והמזרח התיכון ולהתקרב למאגרי הנפט. פגישתו של וילהלם עם עבדול חמיד עסקה גם בהיבטי הזיכיון להקמת הרכבות.

כאן נכנס לתמונה המוח היהודי. באותה התקופה ניסה בנימין זאב הרצל להציג את רעיונותיו בדבר המדינה היהודית לשועי העולם, במטרה לבסס את האפשרות להקמתה. בעזרת קשריו של הרצל לשגריר הגרמני בוינה הוא הצליח לקבוע פגישה בפוטסדאם שבגרמניה עם קנצלר גרמניה ועם שר החוץ. הרצל דן עם השניים על רעיונותיו, כאשר יש פער גדול מאוד בין עוצמת ההישג של יצירת השיח עם בכירי המדינה לבין תוכן הפגישות שלא הבטיח גדולות. מטרתו של הרצל הייתה לשכנע כי היהודים מעוניינים להביא למזרח את הטכנולוגיה הגבוהה ביותר וליישב את האיזור באוכלוסיה יהודית אירופאית מתקדמת. בנוסף הרצל רצה לשווק את רעיון הגירת היהודים האירופאים לארץ ישראל כאמצעי לחיזוק ההשפעה הגרמנית באיזור. טענה משמעותית של הרצל הייתה קשורה לפרוייקט הרכבות, כאשר טען כי יוכל להשיג משאבים כספיים גדולים מן היהודים העשירים בכדי לתמוך בפרוייקט.

בפגישותיו של הרצל עם בכירי השלטון הגרמני הזכיר הרצל את שביקש בעבר, לפגוש את הקיסר. לאחר נסיונות לא מעטים לבסוף נענה כי הוא עתיד להיפגש עם הקיסר בקושטא או בירושלים, ולאור כך באמצע אוקטובר יצא הרצל למסע לעבר קושטא. הרצל הנרגש רדף אחר פקידים שונים כדי לתאם את המפגש, ולבסוף הצליח לשוחח עם הקיסר בפגישה שארכה כשעה. בפגישה זו ניסה הרצל לשכנע את הקיסר לבוא בדברים עם הסולטן לגבי מצבם של היהודים והטובות שיצמחו לעות'מאנים ולגרמנים מהכספים הרבים שיעבירו היהודים העשירים לארץ ישראל. גם במקרה זה, כבמקומות אחרים, התפאר הרצל בממון היהודי הרב שעמד לרשותו למרות שלא היה לדבר אחיזה במציאות.

ביומנו של הרצל הוא כתב כי הפגישה נסתיימה בהצלחה וכי הקיסר הנהן בראשו לאות הסכמה וטען כי דרישות התנועה הציונית נראות לו. ההישג הגדול ביותר לדעתו של הרצל היה כפי שכתב ביומנו: "המלה הלא מוכרת 'ציונות' הופכת למטבע עובר לסוחר בחצרות קיסרים ומלכים, הישג שאין לזלזל בו". לאחר הפגישה העלה שר החוץ הגרמני אפשרות לפגישה נוספת עם הקיסר בירושלים, וכאשר הבין הרצל כי הוא יכול לפגוש את הקיסר הגרמני בשנית החליט להגיע לביקורו הראשון והיחיד בארץ ישראל. הרצל, יחד עם ארבעה מאנשי התנועה הציונית ובינהם דוד וולפסון לימים מחליפו של הרצל בתפקיד ראש התנועה הציונית, הפליגו בצפיפות על גבי הספינה 'רוסיה' מאלכסנדריה, דרך פורט סעיד ליפו.

הקיסר וילהלם הגיע באוקטובר 1898 ליפו, ועתיד היה לרכב אל ירושלים. הרצל שהכיר את מסלולו הצפוי של הקיסר, תכנן להפתיעו בפגישה מקרית בדרך. הרצל חיכה בשערי בית הספר החקלאי היהודי 'מקוה ישראל' לאור ידיעתו כי הקיסר עתיד לבקר שם. לאחר המתנה של כמה שעות הקיסר וילהלם אכן הגיע רכוב על סוסו, זיהה את הרצל, הושיט אליו את ידו ואף שוחח איתו קצרות. התגובה היהודית הייתה כמעט היסטרית. בעיתון היהודי 'המליץ' נכתב על אודות האירוע: "כולם נבהלו ממראה עיניהם ויחרדו מאוד. ויפלו איש על צווארי רעהו וישקו איש לרעהו מרוב התפעלות והתלהבות. הקיסר וילהלם עמד לדבר את הד"ר הרצל ! מי יודע מה גדול ערך המקרה הנפלא הזה לעמנו".

ימים ספורים לאחר מכן, בשלישי בנובמבר, הגיעה זמנה של הפגישה המיוחלת בירושלים. הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני ונשא נאום נלהב על אודות יתרונותיה של ההגירה היהודית לארץ ישראל בראיית הגרמנים. בתגובה הגיב הקיסר באיפוק וענה: "הדברים שהבאת לתשומת ליבי עניינו אותי מאוד, מכל מקום העניין עדיין טעון לימוד מדוקדק ועוד דיונים". לאחר שיח נוסף על מקורות המים בארץ ועוצמת הכסף היהודי, נסתיימה הפגישה. האכזבה הייתה גדולה וברור היה כי מטרתו המוצהרת של הרצל מהפגישה לא הושגה. בצאתו של הרצל מהפגישה הוא אמר לחבריו: "הוא לא אמר הן ולא לאו". עם זאת, הרצל וחבריו הבינו כי לא ניתן להתעלם מכך שאחד ממנהיגי אירופה נפגש עם מנהיג התנועה הציונית ושקל את הצעותיו. עצם קיום הפגישה היה הישג משמעותי לתנועה הציונית, כאשר לראשונה עלה הפתרון של המדינה היהודית לשולחנם של הדרג הבכיר ביותר באירופה.

ניסיון זה של הרצל לשכנע את בכירי אירופה בצדקת רעיון המדינה היהודית היה מן הבולטים שעשה בחייו, עד למותו בטרם עת בשנת 1904. פרשייה זו היא דוגמא מובהקת לגישת הציונות המדינית של הרצל, אשר דגלה בהשגת הצ'רטר, הזיכיון, ממעצמה אירופאית בכדי לקדם את מטרות התנועה הציונית. הצהרת בלפור, אשר פורסמה בשנת 1917 בעזרתו של המנהיג הציוני הגדול הבא, חיים וייצמן, היא דוגמא מוחשית לתמיכה המדינית שלסוף קיבלה התנועה הציונית.

דוד וולפסון הוא שצילם את פגישתו של הרצל עם הקיסר הגרמני בשערי בית הספר 'מקוה ישראל'. לצערו של וולפסון, התרגשותו הרבה גרמה לכך שבתמונה הוא אמנם תפס את הקיסר, אך לא את הרצל. לאור כך צולם הרצל לבדו בשנית והתמונות עובדו לתמונה מזויפת אחת שהתפרסמה ברבים. להלן שתי התמונות שצולמו בנפרד (משמאל) והתמונה המזוייפת (מימין):

זה קרה בשנת 1949 / על 'חסמב''ה' ותפיסת האויב הערבי בשנות החמישים

 זה קרה בשנת 1949. יגאל מוסינזון, סופר מוכשר וחבר קיבוץ נען, החל לפרסם בעיתון 'משמר לילדים' סיפורים על חבורת ילדים סודית והרפתקנית אשר התמודדה בימי המנדט עם אויבי מדינת ישראל, בראשם הבריטים והערבים. בשנת 1950 הסיפורים נקבצו והחלו לצאת כסדרת הספרים 'חסמב''ה', אשר התפשטה כאש בשדה קוצים ובמהרה נתפסה כתופעה תרבותית בקרב ילדי מדינת ישראל הצעירה. סדרת הספרים לא רק עניינה והעבירה את זמנם הפנוי של ילדי הדור, אלא גם השפיעה ועיצבה את תפיסת עולמם. בראייתי אין ספק כי ל-'חסמב''ה', בין היתר, היה חלק בהפיכת החברה הישראלית בשנות החמישים לחברה מיליטנטית וכוחנית.

יגאל מוסינזון נולד במושב 'עין גנים' בדצמבר 1917. הוא למד בבית הספר החקלאי בבן-שמן ולאחר מכן בשנת 1938 עבר להתגורר בקיבוץ 'נען'. בשנת 1943 הצטרף לכוחות הפלמ''ח וביוני 1946 נעצר במסגרת פעולות ה-'שבת השחורה'. במהלך מלחמת העצמאות שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי. עד למותו בשנת 1994 עסק רבות בכתיבה והמצאת פטנטים. מוסינזון זכה במספר פרסים לאור יכולותיו ומעלותיו כסופר, בין היתר פרס אוסישקין בשנת 1953 על הספר 'דרך גבר' ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת 1983. בשנת 1973 נהרג בנו עידו במלחמת יום הכיפורים.

הספר הראשון בסדרת הספרים 'חסמב''ה' נכתב בשנת 1950, ועד שנת 1953 פורסמו כבר עשרה ספרים אשר מיצבו את הסדרה כשם דבר וכתופעה תרבותית במדינת ישראל הצעירה. עד שנת 1994 הסדרה עתידה הייתה לכלול ארבעים וארבעה ספרים, אשר לאורך השנים היו חלק בלתי נפרד מחיי הילדים במדינת ישראל. בספרי הסדרה מתוארים בצורה קיצונית ילדי ואזרחי ישראל מחד, ואויבי ישראל - הבריטים והערבים - מאידך. אזרחי ישראל מתוארים כצברים חסונים, בוגרי תנועות הנוער ברוח תנועות הפועלים והפלמ''ח, יפי הבלורית והתואר. השוטרים והחיילים הבריטים מתוארים בצורה מגוחת ונלעגת ונתפסים כטיפשים ועצלים אשר נופלים כל פעם בתחבולות בנאליות שילדי החבורה טומנים להם. לעומתם, בספריו של מוסינזון האויבים הערבים אינם נתפסים כבריטים הנלעגים, כי אם כמאיימים, אכזריים ורשעיים.

הופעתם הראשונה של הערבים בסדרת הספרים הייתה בספר השלישי בסדרה, שם התגלו כעבריינים רודפי בצע ועיקר הסכסוך בינם לבין החבורה לא נבע סביב רקע לאומי כי אם פלילי. בספרים הבאים, לאחר שמיצה מוסינזון את העיסוק באויב הבריטי, התקדמו הערבים למרכז הבמה הספרותית של מוסינזון והתקבע מעמדם כאויב המרכזי של מדינת ישראל וכתוצאה מכך של חבורת 'חסמב''ה'. הערבים מתוארים כמפלצות, לעיתים לא אנושיות, אכזריים וקשוחים, פרועים ומפחידים. להלן כמה דוגמאות:

"פני השודד היו מחרידים כמסכה קפואה, עיניו היו ריקות מכל מבע, שפתיו הדקות היו מעוותות ברוע לב ואכזריות, כמה צלקות נוספות השלימו את דמותו המפלצתית"

"הם היו נערים עבריים בודדים בלב הרובע הערבי, ממש בלוע האויב האכזרי אשר הרס ושרף את גוש עציון והפגיז בתותחיו יומם ולילה את עיר הקודש ירושלים"

"היה זה קרב בכוחות בלתי שקולים: מהער אחד קומץ נערים נלהבים, ומן העבר השני שודדים פרועים ואכזריים שאינם יודעים כל מעצור ורחמים"

"השיבו אש! אש! אהוד ועוזי לחצו על המקלעים. הרביצו במנוולים! צעק אהוד השמן בכעס ובהתלהבות הקרב. אש בלבם של בכורי השטן !"

לצד התיאורים המילוליים, דמויות הערבים בסדרת הספרים אוירו לאורך השנים בשני מצבים, כאשר הם חופשיים או לאחר שנלכדו על ידי חבורת 'חסמב''ה'. בהיותם חופשיים איוריו וציוריו של שמואל כץ המאייר ביטאו בצורה ברורה דמות מאיימת ומפחידה אשר כולה משדרת רוע, כעס ופראיות. הערבים נושאי נשק, אקדח, רובה, סכין או שוט בעלי מדים וכאפיות. במצבם השני, לאחר שהפסידו במאבקם לילדים הישראלים, הערבים אמנם נושאי נשק, אך הפעם מתוארים ככנועים הנתונים לחסדי ילדי החבורה:

שנות החמישים היו קשות ומתוחות במדינת ישראל, החל מהקשיים הכלכליים הכבדים וכלה במצב הביטחוני הנפיץ לאור ההסתננויות בגבולות ופעולות התגמול, בעיקר של יחידת הצנחנים 101 שראויה להתייחסות בבלוג נפרד. התגובות הישראליות לתקיפות החוזרות ונשנות של הערבים התבטאו ברצון עז לנקמה ובהתחזקות הזרם הניצי והמיליטני במדינה. תקופה זו הייתה כר פורה למיצוב הערבים כאויב מפלצתי, וכפי שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, לדעתי סדרת הספרים 'חסמב''ה', כמשפיעה ומושפעת, יכולה לשמש כעוד מאפיין של החברה הישראלית בשנים אלו.