יום שבת, 26 במרץ 2016

זה קרה ביוני 1912 / על לימודים באוניברסיטה עות'מאנית והימורים שגויים בדרך להנהגת מדינה

זה קרה ביוני 1912. דוד בן-גוריון ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה בקושטא, בירת האימפריה העות'מאנית. הוא ודמויות ציוניות נוספות מהיישוב היהודי בארץ ישראל, כדוגמת משה שרת, ישראל שוחט ויצחק בן-צבי, הבינו כי כדי להתקדם אישית ובכדי לפתח את היישוב צריך להתחבר לתרבות וללמוד מהמעצמה השלטת. שנים בודדות לפני קריסת האימפריה העות'מאנית הימרו צעירים אלו על הצד שהפסיד לבסוף במלחמת העולם הראשונה כדרך להגיע לצמרת. את ההחלטה השגויה הזו הם הבינו ושינו רק לאחר מספר שנים כאשר כלו כל הקיצין.

בשנת 1911 טענו מספר צעירים ארץ-ישראליים כי הדרך להנהיג את היהודים בארץ ישראל תדרוש קשרים לשלטונות המקומיים. לתפיסתם הארץ עתידה להמשיך ולהישלט בשנים הקרובות על ידי המעצמה העות'מאנית ולכן יש צורך ברור בהבנת השפה, התרבות וביצירת קשרים עם אנשי השלטון. בן-גוריון לדוגמא כתב  כי: "בדעתי היה לנסוע לתורכיה ללמוד משפטים ובכך לרכוש את ההכשרה המקצועית הדרושה כדי להיות מועמד לפרלמנט [...] כדי שאוכל לקדם את התפתחותם והתקדמותם של היהודים בארץ ישראל". ניתן לראות כי הדרך מבחינת בן-גוריון להשפיע על גורל היהודים בארץ ישראל עברה בפרלמנט התורכי ומתוך כך דרשה השכלה תורכית.

הדרך לאוניברסיטה בקושטא, היא איסטנבול, לא הייתה קלה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת תנאי הסף האקדמיים. ראשית היה הצורך ללמוד את השפה התורכית אשר לא הייתה שגורה בפיהם של צעירי הארץ. בן-גוריון לדוגמא שהה כשמונה חודשים בסלוניקי ביוון שם למד ממורה יהודי את השפה התורכית. לאחר מכן היה צריך להגיש גיליונות ציונים מימי התיכון, אשר לבן-גוריון כלל לא היו. בנקודה זו נאלץ האחרון להשיג בעזרת כסף של אביו מפולין ובעזרת קשריו של בן-צבי תעודת בגרות מזוייפת אותה הגיש לאקדמיה העות'מאנית. את מבחני הכניסה כבר עבר בעצמו בצורה מרשימה.

החבר'ה הארץ-ישראליים הצליחו בלימודיהם והתקדמו עד לפרוץ מלחמת העולם בשנת 1914. בעוד בן-גוריון ובן-צבי מפליגים בספינה לעבר חופשה בארץ התבשרו על פרוץ המלחמה ובהגיעם לנמל יפו נתקלו באנדרלמוסיה גדולה. בניגוד לז'בוטינסקי וטרומפלדור אשר דרשו מהיהודים להילחם לצד בריטניה וארצות הברית בלחימה, טענו בתוקף בן-גוריון ובן-צבי כי היהודים צריכים לתמוך בעות'מאנים. השניים אף קיבלו אישור מהמפקד התורכי בירושלים רשות לגייס יהודים ללחימה והגנה על הארץ.

כוח הלחימה שהקימו השניים בירושלים החל לקרום עור וגידים והספיק לגייס עשרות מתנדבים, בינהם הסופר יוסף חיים ברנר, עד להגעתו של השליט התורכי ג'מאל פחה שמונה למפקד העות'מאני באיזור. פחה עסק בניעור וביעור השטח מהתארגנויות לאומיות. הוא התנגד נחרצות לציונות אותה ראה כתהליך אנטי-עות'מאני ולאור תפיסתו זו אסר וגירש דמויות מפתח מקומיות. למרות תמיכתם הגלויה של בן-גוריון ובן-צבי בסולטן העות'מאני הם גורשו בפקודת המושל ונדרשו לצאת מהארץ באופן מיידי. הימורם השגוי של צעירים אלו באימפריה העות'מאנית נתן לבסוף את אותותיו.

בן-גוריון ובן-צבי נשלחו למצרים ומשם הפליגו לארצות הברית. הם המשיכו בפועלם העסקני הציוני ובפיתוח חייהם האישיים ובאמריקה בין היתר הכיר בן-גוריון את אשתו לעתיד פולה איתה הוא התחתן בשנת 1917. באותה השנה, לאחר פרסום האיגרת המפורסמת של שר החוץ הבריטי הנודעה בשם 'הצהרת בלפור', הבינו בן-גוריון ובן-צבי כי הצד הנכון ליהודים אינו של העות'מאנים. השניים סוף סוף קיבלו את ההחלטה לתמוך בבריטים ובאמריקאים ותוך זמן קצר התגייסו לגדודים העבריים של האימפריה הבריטית דרכם חזרו לאיזור המזרח התיכון, לארץ ישראל ובהמשך להנהגת היישוב והמדינה.



בן-צבי ובן-גוריון בלבושם התורכי בשנות לימודיהם:





יום שבת, 19 במרץ 2016

זה קרה בנובמבר 1944 / על רצח השר הבריטי לענייני המזרח התיכון והסכין שננעצה בגב העם היהודי

זה קרה בנובמבר 1944. שניים מלוחמי ארגון הלח''י, אליהו בית צורי ואליהו חכים, חיכו לשר הבריטי לענייני המזרח התיכון וולטר גינס מוין בכניסה לאחוזתו בקהיר. כאשר הגיע עם רכבו לכניסה לאחוזה פתח חכים את הדלת וירה מטווח קצר במוין ובנהגו. רצח הלורד מוין, דמות בכירה בממשלת בריטניה, הסעיר את התקשורת הבינלאומית והשפיע דרמטית על עתידו של היישוב היהודי, לאו דווקא בדרך שהלח''י ביקשו להשיג.

שני חברי הלח''י, חכים ובית צורי, היו צעירים מרשימים. בעת ההתנקשות היה חכים בן 19 ובית צורי בן 22. השניים היו אידיאולוגים חסרי תקנה ושטופי מוח אשר הציבו את יעדי תנועת הלח''י בראש מעייניהם. שניהם מתוארים כאנשי ספר ואינטלקטואלים אשר עתיד העם יהודי בארץ ישראל היה משאת חייהם. במשפטם לאחר הרצח הם לא הביעו חרטה ורק השתמשו במשפט המתוקשר ככלי ראשון במעלה להציג את עמדת הלח''י. בין היתר, טען בית צורי בנאומו במשפט:

"התברר לי שארצי נמצאת בידי ממשלה זרה [...] אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא, הבריטי, דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות [...] ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם. החלטנו להשמיד את השלטון הזר".

המשפט החל בינואר 1945, מספר חודשים לפני כניעתה של גרמניה הנאצית. בריטניה, שהייתה מעצמה חזקה לפני מלחמת העולם, אמנם יצאה כמנצחת אבל הייתה במצב נוראי לאחר המלחמה. מצבה הכלכלי היה רע ביותר, במקומות רבים חיל האוויר הגרמני השאיר הרס וחורבן והחוב הלאומי של בריטניה לארצות הברית היה עצום. המצוקה הייתה גם בפן הכלכלי ויותר מכך בפן המוראלי. הבריטים אמנם הביסו את הגרמנים, אבל במהלך המלחמה עברו שינוי משמעותי ממדינה מעצמתית למדינה הנתמכת על ידי חזקות ממנה.

כאשר בית צורי שפט את הבריטים הוא לא התייחס למאבקם בגרמנים, כי אם למאבק אותו הוא חש כנגד היהודים בישראל. הוא וחבריו מארגון הלח''י היו מיעוט נרדף ורובו המוחלט של היישוב התנגד לדעתם. התגובה היהודית לרצח הלורד מוין הייתה מלווה בזעזוע עמוק והיסטריה. התחושה הייתה שכל מה שהיישוב היהודי הצליח להשיג במאמצים דיפלומטיים מורכבים ואיטיים לאורך תקופה ארוכה עתיד לקרוס. חיים וייצמן לדוגמא אמר בנאומו בועד הפועל הציוני: "הטרוריזם עלול לערער את כל הישגי הציונות במשך שישים השנים שעברו [...] הייתה לי טרגדיה אישית קשה כשבני, טייס חיל האוויר הבריטי נספה בפעולות קרב אבל הזעזוע שנגרם לי כששמעתי על רצח לורד מוין בידי יהודים היה עמוק עוד יותר".

תגובתו הנזעמת של צ'רצ'יל ראש ממשלת בריטניה לא איחרה לבוא. בנאומו ימים מספר לאחר הרצח אמר: "יותר מכל נפגעו אנשים כמוני, שבעבר היו ידידיהם המתמידים של היהודים ובוני עתידם הנאמנים. אם נגזר על חלומותינו למען הציונות להתנדף בעשן אקדחיהם של מרצחים, ואם עמלנו למען עתידה של הציונות סופו להביא להופעת כנופיה חדשה של גנגסטרים הראויים לגרמניה הנאצית – הרי רבים כמוני ייאלצו לעיין מחדש בעמדה שנקטנו בעבר בעקיבות ובהתמדה כה רבות".

אפשרות זו של נטישת הבריטים את המפעל הציוני היא שהטרידה את המנהיגים היהודיים, אשר עמלו רבות לבטל את גזרות הספר הלבן של שנת 1939 שהציב מכסות עלייה מועטות והגבלת רכישת קרקעות. בהתייחסותו של בן-גוריון לרצח הוא אמר: "אני יודע שצ'רצ'יל דיבר בצער רב על רצח לורד מוין. מוין היה ידידו הפרטי של צ'רצ'יל [...] ואף על פי כך לא דיבר צ'רצ'יל בכאב כזה על רצח מוין כאשר דיבר עליו ד"ר וייצמן. רצח מוין לא פגע בעם האנגלי כאשר הוא פגע בעם היהודי. שום אינטרס בריטי לא סוכן על ידי רצח אווילי ומתועב זה [...] מבחינה יהודית היה זה סכין בגב העם היהודי".

המחקר ההיסטורי והארכיוני היום מצביע על התזמון הנורא של הרצח. חודשים לפני חיסולו של מוין היה האחרון מעורב בועדת קבינט בריטית אשר מטרתה הייתה לקבוע את המדיניות החדשה לאחר המלחמה. מוין אשר ללא ספק היה פרו-בריטי ולא דווקא פרו-ציוני או אנטי-יהודי, נקט קו ברור בוועדה אשר תמך בהצעת החלוקה ובהקמת המדינה היהודית, גם אם לא באופן האידיאלי שביקשו אנשי הסוכנות היהודית. הוא נרצח ממש בזמן שהועדה הייתה צריכה לקבוע את המדיניות ולשנות את הגבלות הספר הלבן. יומיים לפני הרצח צ'רצ'יל אף פנה לוייצמן ואמר לו: "לורד מוין השתנה והתפתח בשנתיים האחרונות".

מוין כנראה לא היה חף מהאשמות שהטילו בו אנשי הלח''י, אך המחקר מראה כי לא היה אנטישמי קיצוני כפי שהציגו אותו רוצחיו. הוא הונע מאינטרסים בריטים לפתח ולקדם את איזור המזרח התיכון, ונהרג על ידי קיצונים שהשתמשו בכוח פיזי כאשר הדיפלומטיה לא הייתה בהישג ידם. כיום אין ספק שהרצח פגע בצורה משמעותית ביחסי הבריטים והציונות ועיכב את ביטול הספר הלבן. בתגובה לרצח הצהירו מנהיגי היישוב כי הם יפעלו בכל מאודם למיגור הטרור ובכך נפתחה תקופת ה-'סזון' בה נלחמו יהודי הארץ בינהם ונעצרו רבים מאנשי הלח''י והאצ''ל.


אליהו חכים (למעלה) ואליהו בית צורי:






יום שבת, 12 במרץ 2016

זה קרה ביולי 1976 / על מבצע 'כדור הרעם', יונתן נתניהו והדרך הפתלתלה של מנהיגים לפסגה

זה קרה ביולי 1976. יונתן נתניהו מפקד סיירת מטכ''ל וחייליו פרצו לשדה התעופה בעיר אנטבה שבמדינת אוגנדה במטרה לשחרר את חטופי טיסת 'Air France' מישראל לפריז. החיילים הישראלים הצליחו לשחרר את רובם המוחלט של בני הערובה אך מפקד הכוח נתניהו נהרג. יונתן נתניהו, קצין למופת ואיש רב אשכולות, סיים את חייו בטרם עת ונידון לשמש כסמל גבורה בדברי ימי מדינת ישראל.

נתניהו נולד בשנת 1946 בארצות הברית והגיע עם משפחתו ארצה כשנתיים לאחר מכן. ילדותו ונערותו עברו עליו בירושלים אך בהגיעו לכיתה י"א עבר עם המשפחה שוב לארצות הברית. בשנת 1964 חזר ארצה להתגייס לצה''ל והתנדב לחטיבת הצנחנים, שם שירת עד לשנת 1967 והשתתף בפעולות רבות, בין היתר כמפקד מחלקה במלחמת ששת הימים. נתניהו החל בלימודי פיזיקה באוניברסיטת הרווארד אך לאחר שנה חזר ארצה והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר המלחמה המשיך בלימודיו, הפעם באוניברסיטה העברית בירושלים, אך חזר במהרה לשירותו הצבאי. בשנת 1973 השתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן וזכה בעיטור המופת על חילוצו של סא''ל יוסי בן-חנן, לימים אלוף. נתניהו שירת כמפקד גדוד בחיל השריון לאחר המלחמה ולאחר מכן בשנת 1975 קודם לדרגת סגן אלוף ומונה למפקד סיירת מטכ''ל.

ב-27 ביוני 1976 חטפו מחבלים הקשורים לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מטוס שהיה בדרכו משדה התעופה בלוד לפריז. על המטוס היו 248 נוסעים, מתוכם מעל מאה יהודים וישראלים. לאחר דין ודברים החוטפים הפנו את המטוס לשדה התעופה באנטבה שאוגנדה, שם ריכזו את בני הערובה הישראלים והיהודים בטרמינל הישן. החוטפים דרשו את שחרורם של חמישים ושלושה מחבלים ותשלום כופר ואיימו כי אם לא ייענו בהקדם יוציאו להורג בני ערובה. את דרישותיהם העבירו החוטפים לאידי אמין, שליט אוגנדה, שתיווך ביניהם לבין נציגי ישראל.

לצד המשא ומתן שניהלה ישראל היא תכננה את מבצע 'כדור הרעם' לפעולה משולבת של צה''ל באנטבה. כפי שתיאר תמיר פרדו, לימים ראש המוסד ודאז קצין קשר של נתניהו, היו מעורבים במבצע "נבחרת החלומות" של ישראל: כוחות צנחנים, מטכ''ל, גולני, חיל האוויר ונציגי ארגון המוסד. המודיעין לא היה רב אבל הספיק ליצור תמונה טובה של המצב ולבסוף פסק רבין ראש הממשלה על הוצאת המבצע לפועל. הלוחמים הגיעו לשדה התעופה במספר מטוסים, התחזו לאנשיו של אידי אמין ופעלו בזריזות ובאופן מתואם להגעה לחטופים ושחרורם. כלל המחבלים נהרגו, רובם המוחלט של החטופים שוחררו ולכוחות הישראלים נפצע קשה רק חייל אחד, סורין הרשקו, ונהרג קצין אחד – יוני נתניהו. לאחר מותו שונה שם המבצע לחילוץ החטופים ל-'מבצע יונתן'.

אין ספק כי נתניהו היה אדם מיוחד ומוכשר מאוד. לאחר מותו בפעילות באנטבה הספיד אותו שר הביטחון שמעון פרס ותיאר בצורה תמציתית ומרגשת את דמותו: "הרגע הקשה ביותר שבליל גבורה זה היה כאשר הגיעה הידיעה המרה שכדור קרע את ליבו הצעיר של אחד המעולים שבבני ישראל, אחד האמיצים שבלוחמי ישראל, אחד המבטיחים ביותר שבקרב מפקדי צה''ל – יונתן נתניהו המופלא [...] יונתן היה מפקד מופת. בעוז רוחו יכול היה לאויביו. בתבונת לבו הוא כבש את לב חבריו. מסכנות לא נבהל וניצחונות לא הגביהו את ליבו. הוא הרבה לדרוש מעצמו, ואילו לצה''ל הוא העניק את חריפות שכלו, את כשרון פעולותו, את חריצות-הקרב שלו".

לאחר מותו אספו אחיו של יונתן, עדו ובנימין, מכתבים רבים שכתב במהלך חייו ופרסמו אותם בספר המרתק 'מכתבי יוני'. המכתבים הרבים מעלים דמות מיוחדת, המשלבת בין הספרא לסייפא, בין עולם הרוח והמלחמה. יחד עם זאת, מכתביו של יוני מבטאים גם התלבטויות סטנדרטיות של צעירים ישראלים רבים. ארצה לציין כאן קטע מתוך מכתב שכתב נתניהו למשפחתו באפריל 1964, תריסר שנים לפני נפילתו בקרב:

"אני מתחיל להתלבט בבעיה שבה נתקל כל חייל בגמרו את קורס המכ''ים. לאחר שחייל נעשה רב''ט הוא עומד בפני הברירה אם ללכת לקורס קצינים או לשמש כמפקד כיתה ולגמור את השירות בדרגת סמל. כדי להבהיר קצת את הבעיה עליכם להבין שכל קצין בצה''ל צריך להתחייב לשלושה-ארבעה חודשי שירות נוספים. אם כי בעיית הכסף אינה מטרידה אותי, הרי אפשר להביאה בחשבון. קצין מקבל 400-500 לירות לחודש. לבעיה יש עוד כמה אספקטים [...] תקופת המילואים של קצין היא ארוכה במידה ניכרת מזו של סמל [...] ככל שאני מרבה להרהר בבעיה כן מתקרב אני למסקנה שלא אתחייב ליום נוסף בצה''ל. אגמור את השנתיים וחודשיים ואסיים את העניין. אם כי, למען האמת, עוד יש מקום להרהר בדבר".


מכתבו האנושי ומלא הלבטים של נתניהו מלמד בראייתי כי גם המנהיגים והגיבורים הגדולים הם אנשים נורמטיביים וכי הדרך לפסגה לא טריוויאלית ולאו דווקא ידועה מראש. יונתן נתניהו תמיד יישאר סמל לגבורה ולעוז רוח בהיסטוריה הישראלית, ולדעתי סיפורו גם מסמל את הפוטנציאל הגלום באנשים רבים הסוללים את דרכם בהחלטות ספציפיות לאורך שנים.


לסיפור חייו המפורט של נתניהו ניתן להיכנס לקישור הבא



יום שבת, 5 במרץ 2016

זה קרה בספטמבר 1949 / על הדמוגרפיה היהודית בשנות המנדט ו-'פרס הילודה' של דוד בן-גוריון

זה קרה בספטמבר 1949. משרד ראש הממשלה פרסם הודעה בנושא עידוד הילודה בארץ, לאור הצורך והרצון בגידול דמוגרפי יהודי. כך התחיל סיפורו של 'פרס הילודה', הידוע גם בכינוי 'פרס בן-גוריון', לאישה ישראלית בעלת עשרה ילדים ויותר.

בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים עסקה הנהלת הסוכנות היהודית בצורה משמעותית בנושא הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל. הסוגייה המרכזית הייתה אחוז היהודים המאכלסים את המדינה ובכירי הסוכנות דאגו מפני הגבלות העלייה לאור הצורך ליישב את המדינה ביותר יהודים. לאורך השנים ההנהגה הציונית ניסתה בכל מאודה לעלות את אחוז היהודים במדינה בכדי לשוות למדינה צביון של העם היהודי. בדיוני הנהלת הסוכנות העלו הצעות והשערות על האחוז האידיאלי לאור כמויות עלייה אפשרית, כאשר בשנות השלושים המטרה הייתה להיות לפחות שליש או חצי מתושבי הארץ.

באוקטובר 1922 נערך בארץ ישראל מפקד האוכלוסין הראשון על ידי הבריטים ובו התפקדו 83,800 יהודים אל מול 757,182 מוסלמים ונוצרים. היהודים היוו 11% מבין אזרחי יישוב המנדט הבריטי. המפקד השני נערך בנובמבר 1931 ובשנה זו היהודים מנו 175,606 אל מול 860,148 תושבים אחרים, כלומר 17%. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945 נמנו בארץ 553,400 יהודים לעומת 1,210,920 אחרים, כלומר 31%. רק מלחמת העצמאות שכללה את הבריחה, גירוש, הסתלקות וסילוק של רבים מתושבי הארץ הלא-יהודים שינתה משמעותית את המצב. חסימת השיבה לארץ לאחר הקמת המדינה הבטיחה גם שלשנים רבות המצב החדש יישאר על כנו. ברישום שנערך בנובמבר 1948 היו במדינת ישראל 713,000 יהודים לעומת 69,000 ערבים.

קום המדינה לא הפסיק את הדאגות הדמוגרפיות היהודיות של ההנהגה. השנים הראשונות לוו בעליה יהודית אינטנסיבית ודרמטית אשר הכפילה את האוכלוסייה תוך שנים מעטות. לצד העלייה מבחוץ, דוד בן-גוריון וחברי הכנסת הבינו כי יש לוודא כי גם תושבי המדינה ימשיכו ביישובה והגדלת האוכלוסייה. בעיתון 'קול העם' פורסם באחד-עשר בספטמבר 1949 ידיעה בכותרת "פרס ילודה", בזו הלשון: "משרד ראש הממשלה מודיע בזה שכל אם בישראל אשר ילדה וגידלה עשרה ילדים או יותר רשאית לקבל הענקה חד-פעמית בסך מאה לירות ישראליות". בהמשך ההודעה נכתב כי על האמהות למלא טופס ולהגיש בלשכה במחוז מגוריהן.

האמהות היהודיות, בעיקרן ממדינות צפון אפריקה והמזרח, מילאו את הטפסים הנדרשים ואכן זכו במענקים. בדרך כלל נערך טקס עירוני אליו הגיעו הנשים, הועלו אחר כבוד לבמה ושם הוענקה להם תעודת הוקרה והפרס – מאה לירות ישראליות, סכום מכובד לכל הדעות. שמותיהן של האמהות פורסמו לעיתים בעיתונות וניכר כי מטרתו של המענק הושגה ועודדה ילודה. לצד זאת, התעוררו מספר קשיים.

ביום שישי ה-21 לאוקטובר 1949 נערך טקס חלוקת הפרס בחיפה ובאותו המעמד הגיעו תושבים ערבים ושאלו האם גם להם מגיע הפרס. בארץ היו גם נשים ערביות בעלות יותר מעשרה ילדים ואלו התעניינו האם גם הן זכאיות. לאחר דין ודברים הוחלט שערך השיוויון חל על כלל אזרחי המדינה ולמרות הצורך בעידוד ילודה יהודית גם האמהות הערביות קיבלו את המענק. סוגייה בעייתית נוספת הייתה העמדה הרפואית. מספר דמויות בעולם הרפואה הישראלי התנגדו להתנהלות הפזיזה של ראש הממשלה. אחד מהמתנגדים הבולטים היה ד"ר יוסף מאיר, מנהל קופת חולים כללית במשך עשרות שנים ומנהל משרד הבריאות עד שנת 1950. ד"ר מאיר טען כי עידוד ילודה של משפחות עניות וחסרות השכלה הוא צעד לא טוב הן לילדים והן לכלכלה הישראלית.  

למרות הביקורות, מענקי הילודה, אשר כונו גם 'מענקי בן-גוריון', חולקו החל משנת 1949 ועד לשנת 1959, גם על ידי בן-גוריון וגם על ידי משה שרת. הם החזיקו מעמד עד לתחילת חלוקת קצבאות הילדים המוכרות וכיום נשארו שריד היסטורי לחשיבות הדמוגרפיה בעיני ההנהגה.



להלן תמונתם של לאה חסן ועשרת ילדיה, אחת ממקבלות 'פרס הילודה' אשר עלתה למדינת ישראל מתימן בתחילת שנות החמישים: