זה קרה בנובמבר 1940 / על אסון הספינה 'פאטריה' וסוגיית הקורבן הראוי

זה קרה בנובמבר 1940. מבצע כושל של ארגון 'ההגנה' להצלת מעפילים הביא לאסון נוראי, טביעתה של ספינת המעפילים 'פאטריה' אשר עגנה בנמל חיפה, עם מאות מנוסעיה. האירוע הטרגי והשלכותיו הסעירו את היישוב היהודי לא רק בגלל מימדי האסון כי אם בגלל סוגיית הסמכות. בחברה היישובית, טרם הקמת מוסדות המדינה המסודרים, לא היה ברור מי הגורם אשר נתן את ההוראה לצאת לפעולה והוביל לאובדן.

בתחילת חודש נובמבר הגיעו לנמל חיפה שלושת ספינות המעפילים 'אטלנטיק', 'מילוס' ו-'פאסיפיק' ועל סיפונן כ-3,500 מעפילים אירופאים שהגיעו דרך הים השחור. באותה התקופה מדיניות הבריטים הייתה לאסור ולכלוא את המעפילים במחנה המעצר בעתלית עד לקבלת אישורי כניסה נוספים. הפעם המצב היה שונה. לאור הגעת אלפי פליטים תוך זמן קצר, ולאור הבנת הבריטים כי זרם הפליטים היהודים מאירופה לא עתיד להיפסק בקרוב, שונתה המדיניות.

הבריטים החליטו לגדוע את זרם המעפילים. לצורך כך העמיד הצי הבריטי את אוניית המשא 'פאטריה', והכוונה הייתה לאסוף מעפילים מהספינות שהגיעו לנמל ולגרשם למאוריציוס. לצורך כך הועברו ל-'פאטריה' כ-1,900 מעפילים, אשר כמו הנהגת היישוב היהודי, הופתעו מהשינוי במדיניות הבריטית. מדיניות הגירוש הקונקרטית הובילה את ההנהגה היהודית המופתעת לבצע מעשה בכדי להיטיב את המצב ולהשאיר את המעפילים בארץ.

הנהגת ארגון 'ההגנה' קיבלה הוראה לעכב את יציאת ה-'פאטריה' מנמל חיפה. הפתרון שנבחר להשלמת המשימה היה הטמנת מוקש בגוף הספינה, אשר בהתפוצצותו יפגע בתשתית הספינה בצורה קלה ויגרור עיכובים לצרכי תיקון ושיפוץ. בספרו של איש 'ההגנה' מוניה מרדור 'שליחות עלומה' הוא מתאר לפרטי פרטים כיצד התגלגלה הפעולה. מרדור מתאר איך אנשי ההגנה העלו רעיונות שונים ודרכים יצירתיות לביצוע הפיצוץ המבוקר. אנשיו ניסו ובדקו את צינורות הביוב בנמל במטרה להעביר את המוקש דרכם, לאחר מכן ניסו להכניס את המוקש לחבית שתצוף על פני הים. רעיון נוסף היה להטמין את המוקש באחד מרכבי מנהלי העבודה ולהוציאו לאחר מכן בעזרת חבלנים שיחדרו לנמל ויתחבאו. כלל התוכניות קרסו למול השמירה ההדוקה של הבריטים בנמל.

ההחלטה האחרונה הייתה שמרדור עצמו יחדור לספינה. הוא התחזה לפועל נמל והצטרף לצוות פועלים יהודי-ערבי שהעמיס את הספינה בשקי חול, לבנים וטיט למטרת  שיפוץ תנור האפיה בספינה. באחד השקים הוא הצליח להטמין את המוקש. תוך כדי סחיבת השקים מרדור יצר קשר עם הנס וונדל, נציג הנהגת המעפילים על הספינה והכניס את נציגי המעפילים בסוד העניינים. השיחות בין מרדור לוונדל נעשו תחת עינם הפקוחה של הבריטים, ובמסגרת חילופי הדברים החטופים נקבע מיקום אידאלי להטמנת המוקש ומועד להפעלתו. מרדור הצליח להעביר את המוקש לוונדל וזה האחרון העבירו לנקודת ההטמנה בבטן הספינה.

מועד הפיצוץ נקבע לאותו ערב, אך על כלל המעורבים עבר לילה מורט עצבים שבסופו לא התרחש דבר. המוקש לא פעל והספינה לא ניזוקה. בבוקר שב מרדור לספינה והבין מוונדל כי לא הצליחו להפעיל את המוקש וכי יש בעיה באחד מהרכיבים. מרדור חזר למהנדסי הגנה ואלו דנו בנושא והעבירו לו חלקי מוקש בכדי שיחליפם. לאחר התחמקויות וזיופים שונים הצליחו אנשי ההגנה להעביר את הרכיבים לספינה והמוקש שופץ ותוקן. החובבניות שהתגלתה כבר במקרה זה הייתה סימן מעיד לאסון שעתיד היה להתרחש.

הבעייתיות המרכזית בהטמנת המוקש הייתה הצורך במציאת מיקום המרוחק מהתקהלות אדם. לשם כך נבחרה נקודה בבטן הספינה, והוחלט כי מעט לפני הפעלתו יארגנו המעפילים הפגנה על סיפון הספינה ובכך ירחיקו את המעפילים מהסכנה. גם אם נציגי מעפילים הכירו את הפעולה, רובם המוחלט של המעפילים לא ידע מה הולך להתרחש. בבוקר ה-25 בנובמבר פרצה ההפגנה על סיפון הפאטריה ותוך מספר דקות נשמע פיצוץ עמום ברחבי הנמל. מרדור תיאר בספרו כיצד הביט מהרציף בספינה הנוטה על צידה ומתחילה לשקוע.

הדי האזעקות והסירנות ברציף הזעיקו כוחות צבא בריטים רבים לכיוון הספינה, אשר החלה לטבוע. מאות מהמעפילים החלשים מההפלגות הארוכות והחיים בתנאים קשים על הספינה קפצו למים בניסיונות הצלה. מאות טבעו, מעפילים יהודים כמו גם שוטרים וחיילים בריטים שהיו על הסיפון. בין ההרוגים היה גם הנס וונדל אשר התברר כי בעת שקיעת הטביעה ניסה לשחרר את חבריו שהיו כלואים בתא המעצר בספינה. באסון 'פאטריה' נספו מעל 200 מעפילים וכחמישים בריטים. מסקנות התחקיר שבוצע בארגון ההגנה היו כי מצב הספינה היה כה רעוע עד כי כמות חומר הנפץ המזערית שהייתה במוקש הספיקה להטביעה, בניגוד לתחזיות. מעפילי 'פאטריה' אשר נשארו בחיים הועברו למחנה המעצר בעתלית, ואילו את שאר המעפילים אשר היו על ספינת 'אטלנטיס' העבירו למאוריציוס.

הפעולה ותוצאותיה עוררו גל תגובות נרחב בארץ, אשר נסב בחלקו על אודות ההתאכזרות הבריטית ובחלקו על כבודם וחשיבותם של המעפילים והקרבתם. בדיון במרכז מפא''י ב-15 בדצמבר התייחס לפעולה אליהו גולומב בכיר ההגנה בציינו כי 'יש קורבנות ויש קורבנות', הוא הסביר כי בראייתו יש טעם לקורבנות הפאטריה וכי הללו מתו למען זכות העלייה החופשית. יצחק לופבן, עורך העיתון 'הפועל הצעיר' התנגד נחרצות לדבריו של גולומב ובמאמרו בעיתון התייחס לכך שאין רשות להקריב אנשים ללא ידיעתם ולהחמיא להם על קורבנם החיובי. מאמר נוסף באותו עיתון, בכותרת 'היד הזדונית', מתח ביקורת על ביצוע הפעולה. כתגובה על הפרסום פרצו למערכת העיתון חברי ארגון ההגנה וסטרו לכותב המאמר. בין הפורצים היה גם עמוס, בנו של דוד בן-גוריון. סוגיית ה-'קורבן הראוי', והאם המעפילים הבינו שהם מקריבים את חייהם למען המדינה עמדה במרכז הסערה הציבורית.

ויכוח נוסף סבב סביב קבלת ההוראה. לא היה ברור מי אישר את פיצוץ הספינה, ובכירי הנהגה ביישוב התרעמו על חוסר הסדר וההתייעצויות. היום ברור לנו כי בכירי היישוב היו מעורבים בהחלטה. במכתבו של משה שרת למרדור, לאחר שקרא את הפרק העוסק ב'פאטריה' בספר שצוין לעיל, שרת התייחס לנושא: "קראתי את הפרק בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקורבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור הניתן אז".

זה קרה בינואר 1953 / על ריגול פוליטי ומטה 1

זה קרה בינואר 1953. נתן פלד, מזכיר תנועת הקיבוץ הארצי, כינס מסיבת עיתונאים והצהיר כי נתגלה מכשיר האזנה סודי במשרדו של מאיר יערי, מראשי 'מפלגת הפועלים המאוחדת'. יערי, חבר כנסת וממובילי האופוזיציה בממשלת ישראל, היה בשנים אלו אחד מיעדי ההאזנה של שירות הבטחון הכללי ושיחותיו במשרדו הסגור הוקלטו והועברו להנהגת המדינה הצעירה.

במסיבת העיתונאים ציין פלד כי נעצרו שני אלמונים אשר חדרו באישון לילה לחדרו של יערי במטרה להחליף את סוללות המכשיר שהוטמן בחדר ישיבות מרכזי של מפ''ם. מפלגה זו הייתה בשנים הראשונות לעצמאות המדינה בעלת מספר המנדטים הגבוה ביותר לאחר מפלגת השלטון ההגמונית מפא''י, כאשר הבדל מרכזי בין המפלגות היה הזיקה למעצמה הסובייטית ברית המועצות. מפ''ם, ובעיקר אנשי תנועת 'הקיבוץ הארצי' שבתוכה, תמכו בברית המועצות לעומת אנשי מפא''י שהביטו לעבר מדינות הגוש המערבי, כדוגמת צרפת, בריטניה וארצות הברית כמעצמות בנות ברית רלוונטיות. התמיכה בברית המועצות היא הסיבה המרכזית שהחשידה את מנהיגי האופוזיציה בעיני הנהגת המדינה וראשי שירות הבטחון.

 כיום ידוע כי שני הצעירים האלמונים היו אברהם ברד, בן 32 מיפו ושלמה זהבי, בן 24 מתל-אביב. לאור האירוע השניים נעצרו, נשפטו ונקנסו בסכום של חמישים לירות באשמת הפשע: 'כניסה למשרד בכוונה להרגיז את המחזיקים בו'. העונש היה קל לאור הכחשת המעורבים כי הריגול היה פוליטי, וטענת ההגנה כי השניים רצו לנקום את נקמת קרוביהם שנהרגו בברית המועצות.

עשרות שנים לאחר מכן, היום כבר ידוע מה ארע באותו לילה. כבר אז עמד לרשות הממשלה כוחו של שירות הבטחון הכללי, ובמסגרתו 'מטה 1'. האחריות והמטרה המוצהרת של 'מטה 1' הוגדרה אז כ-'ריגול פוליטי'. מטה זה פעל ברציפות מהיווסדות הארגון ועד לראשית שנות השישים אז קיבל בן-גוריון את עמדתו של ראש השירות דאז, עמוס מנור, לסגור את המטה הייחודי. המטה אכן נסגר ופורק והחומר הארכיוני שנאגר בו הועלה באש.

בזיכרונותיו הזכיר איסר הראל, מראשי המוסד ושירות הביטחון, את הפרשייה. הוא ציין כי מכשיר ההאזנה היה בגודל קופסת גפרורים ומתוצרת ארה"ב. המכשיר הכיל מיקרופון זעיר והיה יכול לשדר את הנאמר בחדר למרחק של מאות מטרים. הראל הסביר כי בתקופה המדוברת היה חשש רב מקשר של האופוזיציה לברית המועצות ולצורך כך היה צורך באמצעי ריגול ובטחון. מקרה זה של האזנה פוליטית בארץ לא היה היחיד שנתגלה. אירוע נוסף התרחש בשנת 1959, אז נחשף מכשיר האזנה במשרדו של תופיק טובי, חבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית. טובי מצא בנוסף מיקרופון בגג ביתו, ולאחר שנתיים עוד מיקרופון שהוסתר בתוך מכשיר רדיו. אלו הם המקרים שנתגלו. בסבירות גבוהה ניתן להניח כי היו מקרים מוצלחים יותר שלא נתגלו.

בשנת 1960 הוגשה לראשונה הצעה חוק בפני כנסת ישראל שעניינה מניעת האזנות סתר. ההצעה הועלתה ע"י צבי צימרמן, ח"כ מטעם מפלגת הציונים הכלליים, אשר חשש כי מאזינים לראש המפלגה. ההצעה לא נתקבלה, והדיונים בנושא המשיכו לאורך שנות השישים. החוק הסופי להאזנות סתר, בו קיים איסור מפורש להאזנות לצרכים פוליטיים אושר רק בשנת 1978 בממשלתו של מנחם בגין. 

זה קרה באוקטובר 1913 / על 'מלחמת השפות' ומהנדסים עבריים

זה קרה באוקטובר 1913. בישיבת חבר המנהלים של ה-'טכניקום', לימים 'הטכניון', נתקבלה ההחלטה ששפת הלימודים במוסד תהא גרמנית ולא עברית. החלטה זו היא שהביאה לשיאה את 'מלחמת השפות', המאבק בין הגרמנית לעברית, אשר במשך מספר שבועות הסעירה את היישוב היהודי בארץ ישראל כמו גם את חלק מקהילות היהודים באירופה.

בשנת 1901 ייסדו יהודים אמידים בגרמניה את חברת 'אגודת העזרה של יהודי גרמניה'. חברה זו ראתה לנגד עיניה בין היתר את חשיבות החינוך בארץ ישראל, לאו דווקא מהיבטים ציוניים כי אם לאור רצונם להשפיע ולהרחיב את התרבות הגרמנית הראויה בעיניהם. החברה השקיעה משאבים רבים כדי לקדם ולשפר את מוסדות החינוך בארץ ותוך קצת יותר מעשור חברי האגודה עתידים היו להקים בארץ שמונה-עשר בתי ספר, בהם למדו מעל ל-2,200 תלמידים. בשנת 1910 החליטו נציגי החברה לבנות בית ספר גבוה למדעים וטכנולוגיה בשם ה-'טכניקום', והשמחה ביישוב הייתה רבה. מוסד זה, אשר לימים יקרא 'הטכניון', נועד לשמש כמוסד הראשון בארץ להשכלה גבוהה. עבודות התשתית אשר החלו בשנת 1910 נסתיימו בשנת 1913, ותושבי הארץ התרגשו לקראת הפתיחה – שנתעכבה בנסיבות לא צפויות.

בישיבת חבר המנהלים של המוסד, ב-26 באוקטובר 1913, נדונה סוגיית שפת הלימוד. בישיבה זו, אשר נערכה בברלין, נתברר סופית כי אנשי ארגון הנדבנים הגרמני מתעקשים כי שפת הלימוד תהא גרמנית. התעקשותם של התורמים הייתה לא רק מפאת כבודם וחשיבות ערכיהם הגרמניים אלא גם לאור טענות כי העברית הארכאית לא תאפשר לימוד של מושגים טכנולוגיים חדישים. הסוגייה המרכזית שעמדה לנגד עיני התורמים הגרמנים הייתה כיצד תוכל שפת היהודים העתיקה לשמש כלי עזר לעולם החדשני אותו הם רצו להנחיל לתושבי הארץ, הרי כלל הספרות המקצועית אינה כתובה בעברית אלא בגרמנית. בראיית אנשי הארגון התורם, מהנדסים דוברי עברית לא יהיו מסוגלים לבצע את תפקידם בצורה ראויה, בניגוד למהנדסים דוברי גרמנית. מספר מנציגי חבר המנהלים אשר היו ציוניים, כדוגמת שמריהו לוין ואחד העם, התנגדו נחרצות ובהמשך גם התפטרו מתפקידם לאור קביעה זו של נציגי החברה.

אפשרות הלימוד בגרמנית לא הייתה זרה ליישוב ולמורים אשר עתידים היו ללמד בטכניקום. כבר במאי 1913 נערכה פגישה בין מנהל הטכניקום המיועד אלפונס פינקלשטיין, גרמני שאינו דובר עברית, לחברי סמינר המורים הארצישראלי של ארגון אגודת העזרה. אלו התלוננו על רצון החברה ללמד בגרמנית ולא בעברית. לאורך שנת 1913 הם שלחו מספר מכתבים להנהלת האגודה הגרמנית במטרה לשנות את החלטתם הצפויה, וכפי שניתן להבין – ללא הצלחה יתרה. לאורך מאבקם  פנו הסמינריסטים לאושיות יהודית גדולות בכדי שיתמכו בהם, כמו אחד העם ואליעזר בן-יהודה. לאחד העם כתבו: "הוכחנו לכל העולם [...] שרק השפה העברית היא היכולה והצריכה לשמש שפת הדיבור והלימוד בארצנו [...] שפת הטכניקום יכולה וצריכה להיות השפה העברית !".

לאור ההחלטה הסופית ללמד בגרמנית, החליטו המורים המיועדים אשר למדו בסמינר המורים בירושלים לפרוץ בשביתה ולסרב ללמד בטכניקום. מספר ימים לאחר מכן הצטרפו אל המורים האלו תלמידי הסמינרים הנוספים ברחבי הארץ כמו גם ארגוני מורים נוספים ונציגי התנועה הציונית. לאור המאבק המתפתח הגיע לארץ בכיר ארגון העזרה הגרמני – ד"ר נתן פאול. פאול לא התרגש מקריאות המחאה והניח כי המשאבים הגדולים של ארגון העזרה חשובים מספיק ליישוב הארצישראלי כדי שהמפגינים יכנעו וירדו מהעץ עליו טיפסו. פאול טעה. מתוך 56 המורים של ארגון עזרה התפטרו 41, ולאחר עזיבת המורים גם התלמידים בבתי הספר החלו עוזבים בהמוניהם. המורים והתלמידים המעטים שנשארו המשיכו ללמד וללמוד במוסדות הארגון ואילו השאר החלו בהקמת מוסדות חינוך חלופיים בהם לימדו בשפה העברית. באחד ממכתביו לראשי ארגון העזרה כתב אליעזר בן-יהודה, אשר תמך לחלוטין במאבק לקידום השפה העברית: "כבר יש תינוקות בגנים ובנים ובנות בבתי הספר שהם עבריים ! וזה הדור הצעיר מדבר בלשוננו, בו נוכל לבטוח שיעשה חובתו וישיב את לשוננו על כסא מלכותה – גם בטכניקום".

חרף חוסר יכולתם הראשוני של יושבי הארץ לשנות את ההחלטה ללמד בעברית במוסדות ארגון העזרה הגרמני, לאחר מספר שבועות הם נחלו את ניצחונם. המאבק המקומי התעצם והתגבש למאבק רחב בכל הארץ וגם בקהילות יהודיות בחו''ל. אספות מחאה הומות אדם, לצד עיתונות זעקנית ונדבנים שונים חיזקו את כוחם של הדוגלים בעברית וניסו להשפיע וללחוץ על מייסדי הטכניקום לשנות החלטתם. בפברואר 1914 נתקבלה לבסוף ההחלטה כי שפת הלימוד בטכניקום תהא עברית, ומורים אשר ירצו ללמד במוסד יאלצו ללמוד את השפה. מאבקם האינטנסיבי של תלמידי הסמינר למורים, לצד התגייסות רחבה של יושבי הארץ כמו גם תומכים מחו''ל, הביאו לשינוי המיוחל. השפה העברית, אשר נחשבה בעיני התורמים הגרמנים לשפה מתה, המשיכה להתחדש, להתפתח ולהצעיד קדימה את היישוב היהודי הארצישאלי במסלול הציוני.

זה קרה במאי 1948 / על שבועת צה''ל והיסטוריה של מנצחים

זה קרה במאי 1948. ב-15 לחודש, ה' באייר, הוכרזה עצמאות המדינה. אחד עשר יום לאחר ההכרזה חתם ראש הממשלה הראשון ב-26.5 על הפקודה להקמת צבא ההגנה לישראל. מספר ימים לאחר מכן פרסם ראש הממשלה את שבועת צה''ל. בן-גוריון, אשר היה מודע לחשיבות ההיסטורית של שבועת צה''ל הראשונה, יצר מסמך היסטורי שנוי במחלוקת אשר עד היום נתפס כניסיון ברור ובולט לכתיבת 'היסטוריה של מנצחים'.

הפקודה להקמת צה''ל, שנתפרסמה ב-31.5 מתארת את ייעוד הצבא ובניינו כראות עיני המנהיג, כאשר לדבריו של בן-גוריון היא הייתה מבוססת על נוסח שבועת ארגון 'ההגנה'. את תחילת המסמך הקדיש בן-גוריון לתיאור היסטורי כרונולוגי של המאבק לכיבוש ארץ ישראל מבחינה צבאית [ההדגשות אינן במקור]:

"עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר [...] עצום ורב החוב שחייב היישוב והעם היהודי להגנה בכל שלבי קיומה והתפתחותה, מהניצנים הבודדים בימי היסוד הראשונים – בפ"ת, ראשון לציון, גדרה, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, מתולה, דרך השומר של חלוצי העלייה השנייה, הלגיון העברי במלחמת העולם הראשונה, מגיני תל-חי, והגידול המתמיד של ארגון הגנה ארצי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הקמת חיל הנוטרים במאורעות 36-39, יסוד הפלמ"ח וגדודי חי"ש, ההתנדבות ההמונית במלחמת העולם השנייה והקמת הבריגדה העברית הראשונה, ועד מאבקה האדיר של ההגנה במחצית הראשונה של המלחמה נגדנו [...] בלי כושר הפעולה [...] של ההגנה לא היה היישוב עומד במבחן הדמים ולא היינו מגיעים למדינת ישראל [...] כל אלה אשר שרתו עד 1 ביוני בחטיבות ובענפים שונים והשתתפו בהגנת הישוב ובמלחמתו על חירות ישראל, וכל אלה אשר יגויסו עכשיו מחדש לפי פקודת ממשלת ישראל – יהוו את צבא הגנה לישראל".

מפקודת יום זו של בן-גוריון עולה בבירור תפיסתו כי צה''ל הוא המשך ישיר של ארגון 'ההגנה', כפי שמובע גם בשמו של צבא ההגנה לישראל. בן-גוריון מעוניין להציג בדבריו את התהליכים אשר קדמו להקמת צבא מדינת ישראל ולהשריש אותם בתודעה ההיסטורית הישראלית. בולטת בהיעדרה התייחסות כלשהי לפעילותם הצבאית של הארגונים הפורשים אצ''ל ו-לח''י. קשה לתאר את המאבק הצבאי במלחמת העצמאות ולפניה ללא אזכור ולו חלקי של מעורבות האצ''ל ולח''י. אין ספק כי היו חילוקי דעות רבים ועמוקים בין בן-גוריון והסוכנות היהודית לבין הארגונים הפורשים, אך גם אם ההשמטה המלאה והמחיקה ההיסטורית של פעילות האצ''ל והלח''י לא מפתיעה, היא צורמת. 

תגובת אנשי האצ''ל והלח''י הייתה נזעמת. לצד מאמרי ביקורת ותסכול בעיתונות, נערכו ניסיונות להשפיע ולשנות את הפקודה על ידי הנציגים במועצת המדינה. הן המאמץ התקשורתי והן הפוליטי היו לשווא ולא צלחו. יום למחרת פרסום הפקודה גויסו לצה''ל חיילי האצ''ל, למעט חיילי הארגון בירושלים. מנחם בגין, מפקד האצ''ל, אשר חתם על הסכם גיוסם לצה''ל של אנשיו הקפיד לכנות את כוח הביטחון של היישוב 'הצבא העברי' ולא צבא ההגנה לישראל. בפקודת היום שלו הוא כתב [ההדגשות אינן במקור]:

"מתוך נאמנות לעם ולמולדת [...] החלטנו לנטוש את המחתרת בחלק המשוחרר של המולדת. ומתוך אותה נאמנות החלטנו להצטרף לצבא העברי העומד יחד עם פלוגות הקרב של המעמד במערכה שתכריע את גורל עמנו לדורות [...] ובצבא שלנו – ויהיה שמו הזמני אשר יהיה ויהיו הממונים עליו אשר יהיו – נשרת, כפי שרגילים חיילי המעמד לשרת [...] במדינה עצמאית וחפשית אין צורך במחתרת עברית. לא נקיימה. ליד צבא עברי, צבא של מדינה ריבונית, אין צורך בארגון מזוין אחר. לא נקיימו [...]"

בצוק העיתים, בעת מלחמת העצמאות ופלישות מדינות ערב, התבצע שילוב כוחות צבא היישוב. בן-גוריון המנהיג החזק הצליח לבנות את הצבא בדמותו ועד היום שארית מארגון ה-'הגנה' שגורה בפינו ובאה לידי ביטוי באות ה' במסגרת הביטוי "צה"ל". שבועת צה''ל היא אחת הדוגמאות הברורות לכתיבת 'היסטוריה של מנצחים' ויצירת אתוס לאומי מסויים.

והקשר לל"ג בעומר ?

אין זה מקרה שהתאריך העברי של חתימת פקודת צה''ל הוא י"ח באייר – ערב ל"ג בעומר. לחג זה, אשר התנועה הציונית אימצה ובנתה אותו כיום עוצמה יהודית, מקום חשוב בהיסטוריה הציונית. י"ח באייר שימש לתנועה הציונית כיום חג עיקרי של תנועות הנוער ובין היתר נקבע למועד הקמת תנועות 'השומר הצעיר' ו-'בני עקיבא'. בשנת 1941 נוסד בערב ל"ג בעומר הכוח הצבאי הסדור של ההגנה, פלוגות המחץ – הפלמ"ח. צה''ל, מאז ועד היום, משמש כסמל לארגון עוצמתי יהודי ועולה בקנה אחד עם הערכים שהתנועה הציונית ניסתה לצקת בל"ג בעומר.

מסדר צבאי בתל אביב ביום השבעת צה''ל:

זה קרה בדצמבר 1910 / על 'עליית יבניאלי' ואפליית חלוצים

זה קרה בדצמבר 1910. שמואל יבניאלי, מחלוצי העלייה השנייה, הגיע לתימן במסגרת שליחות מטעם המשרד הארצישראלי לעלייה והתיישבות. יבניאלי נשלח במטרה לקדם עליית יהודים תימנים לארץ, כאשר לצד רעיונות להיטיב ולשפר את מצבם של התימנים מטרה מרכזית בשליחותו הייתה להביא עובדי אדמה מוכשרים ובעלי סיבולת אשר יצליחו להתמודד עם התנאים הקשים ששררו בארץ. מתחת למשימה הציונית הזו מסתתר קושי חלוצי להמשיך לעבוד בתנאים קשים ותפיסה בסיסית של מעמדות יהודיים עד כדי אפליה וניצול.

בשנת 1909, לאחר מספר שנים של עבודת אדמה מפרכת בארץ ישראל, מספר חלוצים לא מבוטל החל להרהר בכך שאין הם מתאימים לעבודה אליה ייחלו. יוצאי מזרח אירופה, הגם שהיו אידאליסטים נחושים, פשוט לא הצליחו להתחרות בעובדים הערבים המקומיים שהיו מנוסים יותר ומוצלחים יותר בעבודת האדמה. הפועלים הערבים החסונים לא רק שהיו יעילים בעבודתם ומבחינת תפוקה היו עדיפים בצורה ברורה מהחלוצים היהודים, הם גם הסכימו לעבוד תמורת שכר נמוך. היתרון הכלכלי המובהק של העסקת פועלים ערבים יצר מצוקה אמיתית אצל החלוצים היהודים שחיפשו פתרונות. שמואל יבניאלי, אשר הגיע לארץ ממזרח אירופה ב-1905 והכיר מקרוב את המצוקה, הציע פתרון.

יבניאלי חיפש עובדים יהודים יעילים, אשר יהיה להם קל להסתגל לעבודת האדמה הפיזית ולתנאי מזג האוויר באיזור. בעולם היהודי של תחילת המאה ה-20 ברור היה ליבניאלי כי היהודים המתאימים לעבודה זו לא יגיעו מאירופה כי אם מקרב יהדות המזרח. לאחר שחכך בדעתו זמן מה, פרסם יבניאלי בעיתון מאמר על סכנת ההתבוללות האורבת ליהודי המזרח ועל חשיבות הבאתם לארץ. יבניאלי במחשבתו שילב את רעיונות ההצלה של יהדות תימן עם הצורך הברור לידיים יהודיות עובדות שבראייתו יוכלו להתמודד עם הקשיים הצפויים. הרעיון של יבניאלי נתפס באותה התקופה כרעיון לאומי-ציוני והתאים למערכת הערכים של חלוצי העלייה השנייה.

לאחר פרסום רעיונותיו נבחר יבניאלי להישלח לתימן לבדיקת היתכנות. יבניאלי התחזה לרב יהודי בשם אליעזר בן יוסף והחל במסע לעבר תימן, בתואנה כי הוא שליח הרב אברהם יצחק קוק המבקש ללמוד על מנהגי יהדות תימן. סיפור כיסוי זה התאים גם לשלטונות העות'מאנים אשר לא היו מאשרים שליחות למטרת התיישבות. יבניאלי הצליח להגיע לעיר עדן בתימן בתחילת שנת 1911, שם נפגש עם ההנהגה היהודית של תימן. הוא פגש בראש הקהילה, יהודי אמיד בשם בנין בן מנחם משה, שלא היה מעוניין כלל בהצעות יבניאלי למעבר לארץ ישראל. יבניאלי המשיך לתור אחר גורמי כוח יהודים במקום ואכן מצא אוזן קשבת אצל הרב הדתי הגדול מארי יצחק בן יצחק הכהן ואצל יהודי משכיל ציוני בשם סלים אהרון. במהלך שהייתו של יבניאלי בתימן השניים הללו, בין יתר תומכיו של יבניאלי, עזרו לקדם את רעיונות המעבר לארץ ישראל.

לאחר שהגיע לעדן המשיך יבניאלי לתור בתימן ועבר בין כפרים ויישובים שונים. הוא נפעם מהיהדות המסורתית הייחודית ובספרו המתאר את המסע (מסע לתימן: בשליחות המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית בשנות תרע"א-תרע"ב, הוצאת עיינות, 1952) הוא תיאר לפרטים את השוני בין מה שחשב לבין מה שמצא. יבניאלי תיאר את החיים קשי היום של התימנים לצד הדתיות העמוקה, האושר והשמחה שלהם. במכתביו ארצה יבניאלי אף העלה חשש ותהיות לגבי רצונם לעבור לארץ ישראל. לאור ההבדלים שהוא מצא בין יהדות תימן הכפרית והעירונית, יבניאלי הציע לאנשי העלייה השנייה בארץ להתחיל בניסיונות לפעול מול יהודי תימן העירוניים, בעדן ובצנעא. יחד עם מכריו בעדן והתמיכה מהארץ יבניאלי הצליח לקדם את רעיונות הבאת יהודי תימן ואכן בשנת 1911-1912 היגרו לישראל מאות יהודים תימנים, בעלייה שכונתה 'עליית יבניאלי'.

סיפורם של יהודי תימן ודאי לא תם בעלייתם ארצה. אין היריעה הנוכחית מאפשרת לפרט על סיפורי התימנים הרבים שעלו ארצה לפני 'עליית יבניאלי' או לאחריה. אציין רק כי ישנן פרשיות מעניינות ביותר ואנסה בפרסומים הבאים לפרט על חלקן. חרף האמור לעיל, ארצה להוסיף לפני סיום שתי נקודות חשובות. ראשית, בשונה מהזיכרון הקולקטיבי, התימנים לא היו פאסיביים בכל הנוגע לעלייתם ארצה. הזכרתי מספר מיהודי תימן אשר היו חלק מהפרשייה בארץ מוצאם, ובנוסף אני רוצה לציין כי כבר בשנת 1903 הקימו יהודים תימנים אשר שהו ביפו אגודת פועלים בשם 'פעולת שכיר' אשר ריכזה וארגנה עבודה לתימנים. בשנה הראשונה להקמת האגודה היא מנתה כמאה פועלים וקישרה בין פועלים תימנים אשר חיפשו עבודה לבין מעסיקים רלוונטים. לא מן הנמנע כי ארגון זה והפועלים התימנים הללו הם שהוכיחו כי הם יכולים לעבוד בתנאים קשים והובילו את אנשי העלייה השנייה לנסות ולהביא עוד יהודים מתימן. בכל מקרה ברור כי התימנים שכבר היו בארץ לא נחו וניסו לפעול ולהתקדם.

הנקודה השנייה אליה אני רוצה להתייחס היא סוגיית האפליה. רבות דובר וידובר על היחס המפלה והאוריינטליזם הפנימי של החלוצים בארץ. בהקשר לעדה התימנית לא חסרות פרשות שכאלו, ולמתעניינים דוגמא בולטת היא פרשיית האפלייה במושבה כנרת. ארצה לסיים דווקא עם התבטאות מעניינת הפוכה. בשנת 1912, עת הגיעו יהודים מתימן, הוחלט על ידי המשרד הארצישראלי להתיישבות ליישב ליד ראשון לציון מושב חדש. השטח שנבחר חולק בין פועלים אשכנזים ותימנים, כאשר נבחרו 50 משפחות אשכנזיות להתיישב בשטח של 350 דונם ו-20 משפחות תימניות בשטח של 60 דונם. בנוסף לאפליה הבוטה בשטח, גם השכר שקיבלו התימנים והאשכנזים במושבה היה שונה, לרעת התימנים. התגובות לאפליה היו מגוונות, הייתי רוצה לציין את תגובתו של בן-גוריון, אשר אז היה דמות מוכרת בקרב חלוצי העלייה השנייה, גם אם עדיין לא ממנהיגי היישוב. בן-גוריון פרסם בעיתון 'האחדות' מאמר בשם 'חוקה אחת', ובו כתב בין היתר: "ילמדוני חברי הועדה [...] פירושה של המלה 'חבר' מהו? האם זה תואר נכבד המיוחד רק למיוחסים שיש להם פספורט רוסי ? או כל פועל יכול להתעטר בעמדה זו ? מאיזה טעם צריך להפריד תחום מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן ? משום מה נחוץ ל-'חבר' 7 דונמים בשעה של-'תימני' מספיקים 3 דונמים ?". לצד האפליה הברורה, אני רואה בהתבטאות זו של מי שלימים יקבע את מדיניות העלייה לארץ, את חוסר ההרמוניה ביחס ליהודים התימנים והמציאות המורכבת של התקופה.


שמואל יבניאלי החלוץ ובתלבושת הרב: