זה קרה במרץ 1978 / על רחל כהן-כגן ושוויון זכויות האישה בישראל

זה קרה במרץ 1978. נשיא המדינה אפרים קציר אירח בביתו את רחל כהן-כגן לרגל יום הולדתה התשעים. בהתייחס לכגן אמר נשיא המדינה: "ישנם אלו אשר מתכבדים להגיע לבית הנשיא וישנם אלו אשר מכבדים את בית הנשיא בנוכחותם". רחל כגן הייתה דמות נשית ייחודית בנוף הפוליטי הישראלי. לאורך חייה פעלה במסגרות רבות ושונות בעיקר לקידום השוויון בין המינים ומעמד האישה, אך גם בתחומים נוספים כמו פתרון בעיות חברתיות ושיפור תנאי הבריאות של הילדים והמשפחה. בין היתר חתמה כגן על מגילת העצמאות של מדינת ישראל ושימשה כחברת כנסת מטעם 'מפלגת הנשים'.

רחל כגן נולדה בפברואר 1888 בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית. משפחתה הייתה מראשוני הציונות, כאשר אביה, יעקב לוברסקי, היה ממייסדי תנועת 'חיבת ציון'. רחל הצעירה הייתה תלמידה מוכשרת והתקדמה בלימודי המתמטיקה בגימנסיה באודסה ולאחר מכן גם באוניברסיטה. בשנת 1913 נישאה לרופא ד"ר נח כהן.

כבר בתקופתה כסטודנטית הייתה פעילה בארגונים חברתיים יהודיים. כגן עלתה לארץ בשנת 1919 והצטרפה לבעלה שהגיע כמה שנים לפניה. בני הזוג התגוררו בתחילה ביבנאל ובירושלים שם הצטרפה כגן בשנת 1921 לפעילות הסתדרות הנשים העבריות לצד הנרייטה סאלד. בשנת 1925 השתקעו בני הזוג בחיפה שם המשיכה כגן לפעול ולקדם את ארגוני הנשים בעיר, כאשר בשנת 1933 אוחדה הסתדרות הנשים עם הזרוע הישראלית של ארגון ויצ''ו העולמי וכגן התקדמה בהנהלת ארגון ויצ''ו. באותה שנה כגן גם הצטרפה לועד הקהילה בעיר חיפה והוכרה כדמות מרכזית בפוליטיקה העירונית. כגן המשיכה בפעילותה הענפה במסגרת הועדות לעזרה סוציאלית וארגוני הנשים ובין היתר הייתה מעורבת בהקמתם הראשונה של בתי 'טיפת חלב'. בשנת 1946, לאחר פטירתה של הנרייטה סאלד, נבחרה כגן לאר ניסיונה רב השנים לכהן כיושב ראש ויצ''ו ישראל.

במסגרת תפקידה זה של כגן היא התבלטה והתקדמה למרכז הבמה הפוליטית הישראלית. כגן הצטרפה למועצת המדינה הזמנית בשנת 1947 ולצד גולדה מאיר היא אחת משתי הנשים הבודדות החתומות על מגילת העצמאות. בנוסף, בבחירות לכנסת הראשונה נבחרה כגן לשמש כחברת כנסת מטעם מפלגת ארגון ויצ'ו, כחברה יחידה ב-'מפלגת הנשים'.

המשימה המרכזית שעמדה למול עיניה של כגן בכנסת הייתה חקיקת חוק להסדרת השוויון שבין הגבר והאישה. למרות מפלגתה הקטנה בעלת המנדט הבודד היא הייתה פעילה מרכזית ביוזמת החוק, אשר טורפד בידי המפלגות הדתיות. בהצעתה בשם 'חוק המשפחה ושוויון האישה' בשנת 1951 הציעה כגן הצעה מפורטת ומלאה לגבי סוגיות שוויון במשפחה. בין היתר כלל החוק היבטים מרעישים של שוויון כפי שהובן אז, כמו הכרה ברכוש בני הזוג כמשותף והכרה בעבודות משק הבית כשוות לעבודה מחוץ לבית. במסגרת ויכוחיה של כגן עם נציגי המפלגות הדתיות היא ניסתה להבהיר את ההבדל בין החשיבה הגברית ונשית בכנסת: "הגברים אינם יכולים להבין את הלך רוחה של האשה – זה קשה גם בכנסת. אחרת מרגישות אנחנו. אחרת מנמקות אנחנו ואחרת רואות אנחנו את העניינים, ולאו דווקא בענייני האישה, אלא במערכת כל החוקים ללא יוצא מן הכלל".

נציגי החוגים הדתיים פסלו את הצעת החוק של כגן, אך לאור הצעתה שנפסלה הממשלה הציעה לכנסת חוק שונה בשם 'חוק שווי זכויות לאישה' אשר התקבל. כגן טענה כי בחוק זה שהתקבל אין זכר להצעתה והתריעה כי חקיקת חוק בשם שווי זכויות לאישה לא אומר שאכן יש שיוויון: "חשוב שנעשה ניסיון לנגוע בבעיות העדינות הללו [...] אלא שיחד עם זה מתעוררת בקרב נשים החרדה שמא התיקונים הקלים הללו ירגיעו את הלבבות".

כגן, לצד נשים מרכזיות נוספות בכנסת כמו עדה מימון, חברת הפועל המזרחי ומפא''י, המשיכה במאבקה ארוך השנים לקידום השיוויון. בין היתר נבחרה שוב לכנסת בין השנים 1961-1965 במסגרת המפלגה הליברלית. לאורך עשרות השנים הבאות נחקקו בישראל מספר חוקים אשר מתייחסים לשיוויון מעמד האישה, בין היתר חוקי שוויון זכויות בעבודה, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד וחוקי הקניין אשר מתייחסים לקניין המשותף. כגן עד היום נתפסת כחלוצה ציונית פמינסטית אשר בזכותה קודם משמעותית מעמדם של הנשים בישראל. באוקטובר 1982 נפטרה כגן. שר המשפטים לשעבר פנחס רוזן אמר בהספדה: "הדור הצעיר שואל היום פעמים רבות: מהי ציונות? מי הוא ציוני? להם אני אומר: רחל כגן – הנה לכם ציונות !".

:רחל כגן חותמת על מגילת העצמאות

זה קרה באפריל 1912 / על פרעות ה-'תריתל' ויהודים המתחבאים בכלוב אריות

זה קרה באפריל 1912. 'הסכם פֶס' הדרמטי אשר העביר את סמכויות השלטון במרוקו מהמלך המרוקאי למעצמה הצרפתית נכנס לתוקף וגרר תגובות נזעמות מן ההמונים המרוקאים. המרי והפרעות נמשכו שלושה ימים, גררו פגיעה חריפה מאוד בקהילה היהודית בעיר ונצרבו בזיכרון היהודי כפרעות ה-'תְרִיתֶל' הגדול.

בסוף מרץ 1912, לאחר עשרות שנים של מאבק במעצמה הצרפתית, נחתם בעיר פֶס בין מלך מרוקו ונציג ממשלת צרפת הסכם דרמטי ובו הוחלט כי מרוקו תוגדר כמדינת חסות צרפתית. במסגרת ההסכם העביר מלך מרוקו מולא עבד אלחפיד את סמכויות השלטון לנציב העליון הצרפתי במדינה ופקידים צרפתים רבים הגיעו בכדי למלא את תפקידי הפקידות הבכירה. רבים מן התושבים המרוקאים התנגדו נחרצות לשליטה הקולוניאלית הזו ושבועיים לאחר פרסום ההסכם פרצו המהומות בעיר.

זעם ההמונים הופנה בעיקר למלך מרוקו ולצרפתים, שני הצדדים אשר חתמו על ההסכם. אלפי אזרחים וחיילים מרוקאים מרדו בקצינים הצרפתים שהגיעו בכדי להדריך את כוחות הצבא ותקפו אותם. לאחר שהרגו עשרות קצינים ואזרחים מערביים שהיו בעיר, נתקלו הפורעים בהתנגדות על ידי המתגוננים אשר הצליחו תוך כמה שעות להתבצר ולהגן על עצמם באש חיה. הרצח של האירופאים לא סיפק את יצרי הנקמה והזעם של המרוקאים המוסלמים ואלו פנו לחפש קורבנות נוספים, יהודי העיר אשר נתפסו בעיני ההמון כ-'משרתי הצרפתים'.

פרעות הדמים הללו, אשר כונו מאז פרעות ה-'תריתל' מלשון 'ביזה', התרחשו ברובע היהודי בעיר פס בין ה-17 וה-19 באפריל, ימים בודדים לאחר סיום חגיגות המימונה בהם אירחו וכיבדו היהודים את שכניהם המוסלמים. באותו זמן מנתה העיר פס כמאה אלף איש, מתוכם כ-12,000 יהודים אשר התגוררו מאות בשנים ברובע היהודי של העיר, ה-'מָלַאח'. כך תיאר את הפרעות שלמה כהן אשר שימש באותה תקופה כגזבר הקהילה:

"היה זה בסביבות השעה שתים-עשרה כאשר הגיעה למלאח אות האזעקה. מיד נסגרו כל השערים ותקוותם היחידה של היהודים הייתה שהשערים יחזיקו מעמד נגד ההתקפות הצפויות. בעקבות הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאת מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה. האוכלוסייה האומללה נשארה ללא כל הגנה מול אכזריותם הפראית של התוקפים [...] במשך שעות נענו בתוך עיר רפאים, שדודה ובזוזה עד היסוד וכמעט הרוסה בחציה, הרחוב הראשי של המלאח אינו אלא עיי חורבות ממנו עולה עדיין עשן ובו מבצבצים שאריות בני אדם".

החיילים המרוקאים בזזו ושדדו את בתי היהודים, הרסו ספרי תורה, חיללו בתי כנסת וגבו קורבנות בנפש. אחד מרבני העיר תיאר את הפרעות בכתב: "בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם [...] גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי אורח דורכים עליהם". עד שהצבא הצרפתי הצליח להשתלט על המהומות עברו על הרובע היהודי שלושה ימי קרב חד-צדדי. בשוך הזעם ניתן היה להתחיל ולתפוס את גודל הזוועה. שלושת ימי הפרעות גבו את חייהם של 51 יהודים ומעל ל-70 נפצעו. בנוסף נהרגו 66 חיילים ואזרחים צרפתים והצבא הצרפתי הצליח להשתלט על הפורעים רק לאחר שרג כ-600 מוסלמים מקרבם.

אלפי היהודים תושבי ה-'מלאח' נאלצו לברוח מבתיהם במהלך ימי הפרעות ולהתחבא אצל שכנים או במקומות מסתור אחרים. רבים ברחו לארמון המלך המרוקאי אשר היה גם הוא מטרה לפורעים, אך אלו לא יכלו לפרוץ אליו לאור החומות הגבוהות וכוחות המשמר שהגנו על המלך. לארמון הגדול זרמו היהודים בהמוניהם. כך תיאר את הבריחה שלמה כהן: "הפליטים מצאו מקלט באולמות שונים בארמון המלך. הם שורצים במאות אחד על השני בחצרות, בפרוזדורים, במחסנים, באורוות-הסוסים, מאחורי דלתות ובכל מקום שניתן להניח את הראש. אבל המראה המקורי והבלתי צפוי ביותר היה לפגוש מאות נשים, בחורות וילדים בתוך כלובי גן החיות המלכותי. כך אפשר לראות בכלוב אחד שני אריות גאים ובכלוב שלידו כחמישים נשים עם תינוקות יונקות משדיהן. רחוק יותר ראינו דוב רוקד ולידו נשים מכינות אוכל והילדים משחקים ומוציאים את ראשם בין הסורגים. המסכנות מצאו כאן מקלט נגד הקור והגשם."

הפרופ' הצרפתי יוסף ינון פנטון אשר חקר את הנושא התייחס לתוצאות ה-'תריתל' באחד ממחקריו: "התקווה לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא הגלידו [...] הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף".

באופן יוצא דופן לעומת ההתפרעויות הקודמות במדינה, העוצמה של מאורעות ה-'תריתל' הובילה לפרסומם הנרחב ברחבי העולם היהודי. הפרסום והבקשות לעזרה הובילו לבסוף למתן תרומות לקהילה היהודית בפס ששיקמה את הרובע היהודי. יחד עם זאת, כפי שטען הפרופ' פנטון, היחסים בין היהודים והמוסלמים בעיר כבר לא חזרו למה שהיה לפני הפרעות. אין ספק כי מאורעות התריתל עמדו במחשבתם של יהודי העיר כאשר היגרו אלו למדינת ישראל בעשרות השנים הבאות.

בארמון המלך שהה בעת הפרעות פרדריק וייסגרבר, רופא וחוקר צרפתי אשר תיעד את האירועים בכתב ובמצלמתו. להלן התמונה המפורסמת של היהודים המתחבאים בכלוב האריות:

זה קרה ביוני 1948 / על דוד מרכוס ורוח ההתנדבות היהודית

זה קרה ביוני 1948. מפקד חזית ירושלים בצה''ל, הקולונל האמריקאי דוד מרכוס, התעורר לאחר השעה שלוש לפנות בוקר במחנה הצבאי שבקרבת אבו-גוש. מרכוס שיצא לבוש רק בתחתונים בכדי להטיל את מימיו לא שיער שיתחלפו השומרים עד שיחזור. בשובו למחנה ענה באנגלית לבקשת השומר להזדהות והשומר שלא הבין את השפה ירה בו כאשר זה ניסה להיכנס למחנה בחושבו שהוא אויב. כך הגיע סיום מביש לחייו המופלאים של קולונל מרכוס, אשר נלחם באירופה כנגד הנאצים והתנדב לצה''ל לאור בקשתו האישית של דוד בן-גוריון.

דוד מרכוס נולד בפברואר 1901 למשפחה יהודית בת שמונה נפשות שהיגרה לארה"ב מרומניה. מרכוס סיים את לימודיו בתיכון בשנת 1919, והחל את לימודיו בקולג' בניו-יורק אך תוך שנה וחצי עזב לאקדמיה הצבאית 'ווסט-פוינט'. כבר בצעירותו נודע כאדם מוכשר, הן בפן הלימודי לאור ציוניו והן בצד הפיזי, כאשר היה מתאבק מוכשר בקרבות אגרוף. ב-1924 סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית כחניך מצטיין ושירת שנתיים בחיל הארטילריה עד שחרורו בדרגת סרן. בתפקידיו אלו וגם בהמשך עסק רבות בתכנון והדרכה צבאית. בשנים הבאות שלאחר שחרורו למד מרכוס משפטים במסגרת לימודי ערב, ועבד כעורך דין וכנציב בשרות בתי הסוהר, תחומים בהם התקדם והתפתח בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1940 התנדב מרכוס לצבא האמריקאי. לאור רוחות המלחמה הנושבות מרכוס לא הצליח להתרכז ולהמשיך בתפקידיו המשפטים. עד לשנת 1946 עת חזר לאזרחות הוא הספיק לעשות רבות בתחומים שונים בצבא האמריקאי, החל מפועלו בפרקליטות הצבאית ובמנהל האזרחי שעתיד לקום באירופה ועד ללחימה פעילה באדמת אירופה, צניחה בצרפת והרג חיילים גרמנים. על פעולותיו זכה במספר רב של עיטורים ואותות גבורה. מאורע משמעותי שהשפיע עליו וינחה אותו בעתיד היה פגישתו עם הניצולים היהודים שהדהימו וזעזעו אותו במצבם הנוראי.

לאחר המלחמה חזר מרכוס לעבודתו האזרחית אך לא לזמן רב מדי. באותה תקופה ביישוב הארץ הישראלי תחת החסות הבריטית ערך בן-גוריון את הסמינר המפורסם שלו לבחינת מצב הביטחון בארץ. במסגרת קבלת תיק הביטחון מידי הסוכנות היהודית בן-גוריון סקר ובחן את המצב הביטחוני והגיע למסקנה שכוחות הביטחון היהודי זקוקים בדחיפות לניסיון ולידע של מפקדים בכירים בצבאות מערביים. בן-גוריון שלח שליחים בכדי לאתר דמויות רלוונטיות ואכן אחד השליחים הגיע לדוד מרכוס בארה"ב וביקש ממנו להגיע לארץ ישראל ולתרום מניסיונו.

מרכוס בחן את הבקשה, התייעץ עם אשתו והחליט להתנדב ולהגיע. בראשית פברואר 1948 הגיע קולונל מרכוס לארץ והצטרף למאמצים לשיפור מצב הביטחון. מרכוס בחר את השם הבדוי 'מיקי סטון' והחל לבקשת בן-גוריון בסקירה מקיפה של כוחות הביטחון היהודים הישראלים. בכתביו של בן-גוריון ניתן לראות את ההערכה הרבה לעבודתו היסודית ולמסקנותיו. מרכוס התרשם מהאופי והרוח של הלוחמים הישראלים, אך הבין כי יש הבדל משמעותי בין הרצוי, גוף צבאי סדיר ואחוד, לבין המצוי, כוחות לוחמים ספורדיים. בן-גוריון התייחס לכך בכותבו כי לפי מרכוס יש לצה''ל חלקי גוף אבל אין גוף שלם, יש לצה''ל מפקדי כיתות ומחלקות, אבל אין מפקדי פלוגות וגדודים. השניים הסכימו כי צה''ל עדיין לא ידע כיצד להתנהל כמו גוף שלם וגדול. מרכוס בנוסף הצביע על הניגוד הגדול שבין בוגרי הבריגדה היהודית והצבא הבריטי, אשר האמינו בחשיבות הסדר והארגון, לבין לוחמי ההגנה שהאמינו כי עוז הלחימה הוא המאפיין החשוב ביותר.

בן-גוריון היה מרוצה ביותר מהתנהלותו של מרכוס ואף רצה למנותו לסגן הרמטכ''ל. במכתבו למשה שרת וגולדה מאיר אשר שהו בארה"ב כתב המנהיג היהודי כי מרכוס הוא 'ברכה רבה' וכי יש לנסות ולחפש באמריקה עוד שדומים לו. בן-גוריון תמך בהצעותיו של מרכוס לארגן תוכנית הדרכה כוללת אשר תקדם את צה''ל לכיוון אסכולת הלחימה הצבאית המערבית והמסודרת. לצד עבודת המטה הרחבה מרכוס ניהל גם פעולות נקודתיות, והיה אחראי על תכנון מערכות הלחימה בירושלים ובנגב, כאשר בכל פעם שהמצב התדרדר בן-גוריון שלח את הקולונל האמריקאי לנסות ולהציל את המצב. כך מונה מרכוס למפקד חזית ירושלים בתקופה הגורלית של סוף מאי 1948.

בתפקידו זה נגדעו חייו של המצביא האמריקאי על ידי ירי בשוגג. דוד מרכוס נהרג ב-11 ליוני 1948, ולאחר מותו ניתנה לו דרגת אלוף, ובכך היה לאלוף הראשון שנהרג בצה''ל. במכתב הניחומים שכתב בן-גוריון לאשתו של מרכוס הוא התייחס למעלותיו: "כולנו הכרנוהו זמן קצר בלבד, אך הוא נמנה על אותם אנשים נדירים שטוהר ליבם מפיק מזולתם מן הרגע הראשון את מיטב מה שיש בהם [...] יום מותו יהיה לנו יום אבל למשך כל ימי חיינו, ואת ילדינו ונכדינו נחנך לאהוב ולהעריץ את החייל האמריקאי שבא לעזרתנו במאבק הזה הקשה והנואש [...] רבים יכלו לבוא, אך הוא היה היחיד שבא ולעולם לא נשכח זאת".

דוד מרכוס מונצח בדרכים רבות ובמקומות שונים, בין היתר ברחובות רבים ברחבי המדינה, באנדרטה בקריית יערים ליד המקום בו נהרג, ביישוב משמר דוד ובשכונת נווה דוד בעיר תל-אביב. בשנת 1963 יצא לאור ספרו הביוגרפי של טד ברקמן 'האלוף' המתאר את סיפור חייו הייחודי של מרכוס. בעקבות הספר הוסרט בשנת 1966 הסרט 'Cast a Giant Shadow' בהשתתפות כוכבי הוליווד רבים, כאשר קירק דאגלס משחק את מרכוס.

זה קרה בספטמבר 1960 / על הירש ברנבלט והתנגשות ההיסטוריה והמשפט

זה קרה בספטמבר 1960. הופעה של האופרה הישראלית הייתה דרמטית במיוחד לחבר קיבוץ אשר ישב בקהל וזיהה את אחד מחברי האופרה כשוטר יהודי אכזר מתקופתו בפולין בזמן השואה. חבר הקיבוץ מיהר לדווח למשטרה, וזו אכן עצרה את הירש ברנבלט אשר שימש כמנצח באופרה הישראלית ובעברו היה מפקד המשטרה היהודית בעיר בנדין שבפולין. משפטו של ברנבלט אשר החל בשנת 1962 הסעיר את הרוחות כאשר על המוקד עמד לא ברנבלט לבדו, כי אם כלל הארגונים היהודיים אשר שיתפו פעולה עם השלטונות הנאצים.

הירש צבי ברנבלט, יליד 1916, שהה בזמן מלחמת העולם בבנדין שבפולין. לאור יכולתו המוזיקלית וכישוריו על הפסנתר הצטרף לתזמורת היהודית של העיר ונטל בה חלק פעיל עד לסגירתה בשנת 1941. כאשר התזמורת נסגרה הועבר ברנבלט לגוף אחר השייך לקהילה היהודית, המשטרה. במסגרת קשריו ויכולותיו התמנה ברנבלט לתפקיד סגן ראש המשטרה וזמן מה לאחר מכן נתמנה למפקד הראשי. תפקידה של המשטרה היהודית, כמו גם של ההנהגה היהודית במקומות רבים באירופה בזמן המלחמה, היה לשמור על הסדר. ה-'יודנראט', הנהגת הקהילה היהודית, עבדה בדרך כלל בתיאום עם הגרמנים והשלטונות המקומיים, מתוך תקווה שכך יוטב מצבה של הקהילה. לצד העזרה והתמיכה של ההנהגה ביהודי קהילתם, עד היום קיימות טענות כי אילולא עזרה ההנהגה לנהל בצורה מסודרת את הקהילה לא יכלו הגרמנים לבצע את זממם ביעילות כה רבה.

במסגרת שמירה על הסדר, השוטרים היהודים נאלצו לבצע מעשים אשר יזכרו לדיראון עולם. המציאות הנוראית של מצוקות השואה והצורך בשליטה וארגון בקהילה הנכחדת הובילו את המשטרה היהודית להיות בדרך כלל גוף שנוא ולבצע מעשים שבתקופות אחרות ייחשבו לבלתי נורמאליים. אירוע דרמטי לדוגמא בו השתתף ברנבלט כראש המשטרה התרחש בבנדין ב-12.8.1942. ביום זה נדרשו כלל 30,000 יהודי העיר להגיע לרישום ברחבת מגרש הספורט. על הסדר באירוע הופקדה המשטרה היהודית בראשות ברנבלט, כאשר מסביבם עמדו חיילים גרמנים. בסלקציה זו חולקו היהודים לשלוש קבוצות לאור מצבם הבריאותי, אלו שעתידים לחזור לעבודה בעיר, אלו שעתידים להישלח למחנות עבודה והאחרונים – לגירוש והשמדה. המשטרה היהודית היא שהייתה אחראית לארגון ולסדר, וברנבלט הוא שהקפיד בקשיחות על כך שאף יהודי לא יעבור קבוצה, גם אם ידע מה המשמעות של המעשה לאור סלקציות קודמות בעיירות סמוכות.

בתום המלחמה נשפט ברנבלט הן על ידי בית משפט פולני והן במשפט פנימי של הקהילה היהודית בוורשה. בשני המקרים יצא זכאי. בשנת 1953 עלה לישראל והצטרף לתזמורת האופרה הישראלית. עתידו של ברנבלט עמד לפניו, עד שזוהה בקונצרט שהוזכר לעיל ונעצר להפתעתם הגמורה של מנהלי האופרה ההמומים. מי יכול היה להאמין שהמנצח הקלאסי היה שוטר אכזר ?

פרשיית ברנבלט מילאה את דפי העיתונות הציבורית. עוד לפני משפטו של אייכמן בשנת 1961 אשר הגדיל בצורה ניכרת את העניין הציבורי בתקופת השואה, הוזכר ברנבלט בכותרות העיתונים כ-'חשוד בהתנהגות אכזרית כלפי יהודים' ומשך ביקורת רבה. משפטו נפתח בבית המשפט המחוזי בתל אביב והוא הואשם בתריסר סעיפי אישום, כאשר האחרון שבהם היה הדרמטי ביותר – חברות בארגון עוין, בכוונה למשטרה היהודית ול-'יודנראט'. המשמעות של ארגון עוין לקוחה ממשפטי נירנברג שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הוכחת אשמה על הארגון מובילה בצורה ישירה לאשמתם של כלל החברים בו. כך כלל החברים בארגוני ה-'גסטאפו' וה-'אס.אס' נאשמו לאחר שהוכחה אשמת הארגון. השוואת ה-'יודנראט' לארגונים נאציים מסעירה את הרוחות גם היום, כל שכן בשנים המעטות שלאחר השואה.

ברנבלט נשפט לאור החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק ייחודי מבחינות רבות. אציין שתי התבטאויות מעניינות אודותיו, הראשונה של השופט זלמן חשין והשנייה של שר המשפטים דאז פנחס רוזן: "העונשים האמורים בחוק לא נועדו לתקן את העבריין או לירא עבריינים בכוח כי אם לעשות נקמה", "נאצים פושעים [...] לא יעזו לבוא לישראל. אך החוק חל גם על עושי דברם של הנאצים, ולצערנו לא נוכל להיות בטוחים שכאלו לא ימצאו במחננו". נראה אם כן כי חוק הענישה והנקמה שיועד לעוזרי הנאצים תפס במקרה זה קורבן ראוי. האמנם ?

משפטו של ברנבלט ארך חודשים רבים בהם הוא ניסה לתאר ולהצדיק את מעשיו. עדים רבים תבעו את אשמתו, לצד אחרים שהציגו תמונה של שוטר שניסה לעשות ככל יכולתו למענם. למרות טענותיו של ברנבלט על כך שניסה לעשות את הרע במיעוטו, בית המשפט המחוזי הרשיע את ברנבלט וגזר עליו חמש שנות מאסר. בכתב האישום נכתב כי: "לאור המימדים העצומים של השואה [...] לא רצה המחוקק הישראלי [...] לסלוח לאותם אנשים קטנים וחביבים, נורמאליים בתקופות נורמאליות, אשר חטאו כלפי העם מטעמים אנוכיים באותה תקופה בלתי נורמאלית".

ברנבלט התמוטט לאחר קריאת גזר הדין. בימים שלאחר המשפט העיתונות שפכה קיתונות של רותחין על השוטר היהודי שנהיה למנצח בתזמורת. המאבק הציבורי המשיך לסעור שעה שברנבלט פנה בערעור לבית המשפט העליון. מספר חודשים לאחר גזר הדין של בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקבע כי ברנבלט זכאי לחלוטין. שופטי העליון קבעו כי שיתוף הפעולה של ברנבלט נבע מתוך אונס וכפיה ולא מרצון חופשי, וכי טעה בית המשפט המחוזי כאשר ניסה לגזור דינם של כלל הארגונים היהודים כעוינים. בפירוש המצומצם של החוק על ידי בית המשפט העליון נטען כי ברנבלט בעצמו היה אדם נורמטיבי שבוי ואינו סאדיסט ומפלצתי. בכתב הסיכום כתב שופט העליון כי בראייתו חטא בית המשפט המחוזי בעירוב ההיסטוריה והמשפט.

ברנבלט אשר קיבל את זיכויו לא נשאר בישראל זמן רב כדי לחגוג. מספר שנים לאחר מכן היגר לארצות הברית ולא חזר. מורכבות היחס להנהגות היהודיות בזמן השואה בא לידי ביטוי גם במקרה זה, אשר כבמקרים אחרים ייצר קרב איתנים בין ההיסטוריה לבין מערכת המשפט.

כותרת כתבת עיתון 'דבר' ממאי 1964: