זה קרה
במרץ 1978. נשיא המדינה אפרים קציר אירח בביתו את רחל כהן-כגן לרגל יום הולדתה
התשעים. בהתייחס לכגן אמר נשיא המדינה: "ישנם אלו אשר מתכבדים להגיע לבית
הנשיא וישנם אלו אשר מכבדים את בית הנשיא בנוכחותם". רחל כגן הייתה דמות נשית
ייחודית בנוף הפוליטי הישראלי. לאורך חייה פעלה במסגרות רבות ושונות בעיקר לקידום
השוויון בין המינים ומעמד האישה, אך גם בתחומים נוספים כמו פתרון בעיות חברתיות ושיפור
תנאי הבריאות של הילדים והמשפחה. בין היתר חתמה כגן על מגילת העצמאות של מדינת
ישראל ושימשה כחברת כנסת מטעם 'מפלגת הנשים'.
רחל כגן
נולדה בפברואר 1888 בעיר אודסה שבאימפריה הרוסית. משפחתה הייתה מראשוני הציונות,
כאשר אביה, יעקב לוברסקי, היה ממייסדי תנועת 'חיבת ציון'. רחל הצעירה הייתה תלמידה
מוכשרת והתקדמה בלימודי המתמטיקה בגימנסיה באודסה ולאחר מכן גם באוניברסיטה. בשנת
1913 נישאה לרופא ד"ר נח כהן.
כבר בתקופתה
כסטודנטית הייתה פעילה בארגונים חברתיים יהודיים. כגן עלתה לארץ בשנת 1919 והצטרפה
לבעלה שהגיע כמה שנים לפניה. בני הזוג התגוררו בתחילה ביבנאל ובירושלים שם הצטרפה
כגן בשנת 1921 לפעילות הסתדרות הנשים העבריות לצד הנרייטה סאלד. בשנת 1925 השתקעו
בני הזוג בחיפה שם המשיכה כגן לפעול ולקדם את ארגוני הנשים בעיר, כאשר בשנת 1933
אוחדה הסתדרות הנשים עם הזרוע הישראלית של ארגון ויצ''ו העולמי וכגן התקדמה בהנהלת
ארגון ויצ''ו. באותה שנה כגן גם הצטרפה לועד הקהילה בעיר חיפה והוכרה כדמות מרכזית
בפוליטיקה העירונית. כגן המשיכה בפעילותה הענפה במסגרת הועדות לעזרה סוציאלית וארגוני
הנשים ובין היתר הייתה מעורבת בהקמתם הראשונה של בתי 'טיפת חלב'. בשנת 1946, לאחר
פטירתה של הנרייטה סאלד, נבחרה כגן לאר ניסיונה רב השנים לכהן כיושב ראש ויצ''ו
ישראל.
במסגרת
תפקידה זה של כגן היא התבלטה והתקדמה למרכז הבמה הפוליטית הישראלית. כגן הצטרפה
למועצת המדינה הזמנית בשנת 1947 ולצד גולדה מאיר היא אחת משתי הנשים הבודדות
החתומות על מגילת העצמאות. בנוסף, בבחירות לכנסת הראשונה נבחרה כגן לשמש כחברת
כנסת מטעם מפלגת ארגון ויצ'ו, כחברה יחידה ב-'מפלגת הנשים'.
המשימה
המרכזית שעמדה למול עיניה של כגן בכנסת הייתה חקיקת חוק להסדרת השוויון שבין הגבר
והאישה. למרות מפלגתה הקטנה בעלת המנדט הבודד היא הייתה פעילה מרכזית ביוזמת החוק,
אשר טורפד בידי המפלגות הדתיות. בהצעתה בשם 'חוק המשפחה ושוויון האישה' בשנת 1951 הציעה
כגן הצעה מפורטת ומלאה לגבי סוגיות שוויון במשפחה. בין היתר כלל החוק היבטים
מרעישים של שוויון כפי שהובן אז, כמו הכרה ברכוש בני הזוג כמשותף והכרה בעבודות
משק הבית כשוות לעבודה מחוץ לבית. במסגרת ויכוחיה של כגן עם נציגי המפלגות הדתיות
היא ניסתה להבהיר את ההבדל בין החשיבה הגברית ונשית בכנסת: "הגברים אינם יכולים
להבין את הלך רוחה של האשה – זה קשה גם בכנסת. אחרת מרגישות אנחנו. אחרת מנמקות
אנחנו ואחרת רואות אנחנו את העניינים, ולאו דווקא בענייני האישה, אלא במערכת כל
החוקים ללא יוצא מן הכלל".
נציגי
החוגים הדתיים פסלו את הצעת החוק של כגן, אך לאור הצעתה שנפסלה הממשלה הציעה לכנסת
חוק שונה בשם 'חוק שווי זכויות לאישה' אשר התקבל. כגן טענה כי בחוק זה שהתקבל אין
זכר להצעתה והתריעה כי חקיקת חוק בשם שווי זכויות לאישה לא אומר שאכן יש שיוויון:
"חשוב שנעשה ניסיון לנגוע בבעיות העדינות הללו [...] אלא שיחד עם זה מתעוררת
בקרב נשים החרדה שמא התיקונים הקלים הללו ירגיעו את הלבבות".
כגן, לצד
נשים מרכזיות נוספות בכנסת כמו עדה מימון, חברת הפועל המזרחי ומפא''י, המשיכה במאבקה
ארוך השנים לקידום השיוויון. בין היתר נבחרה שוב לכנסת בין השנים 1961-1965 במסגרת
המפלגה הליברלית. לאורך עשרות השנים הבאות נחקקו בישראל מספר חוקים אשר מתייחסים
לשיוויון מעמד האישה, בין היתר חוקי שוויון זכויות בעבודה, חוק שכר שווה לעובדת
ולעובד וחוקי הקניין אשר מתייחסים לקניין המשותף. כגן עד היום נתפסת כחלוצה ציונית
פמינסטית אשר בזכותה קודם משמעותית מעמדם של הנשים בישראל. באוקטובר 1982 נפטרה
כגן. שר המשפטים לשעבר פנחס רוזן אמר בהספדה: "הדור הצעיר שואל היום פעמים
רבות: מהי ציונות? מי הוא ציוני? להם אני אומר: רחל כגן – הנה לכם ציונות !".
:רחל כגן חותמת על מגילת העצמאות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה