זה קרה
באפריל 1912. 'הסכם פֶס' הדרמטי אשר העביר את סמכויות השלטון במרוקו מהמלך המרוקאי
למעצמה הצרפתית נכנס לתוקף וגרר תגובות נזעמות מן ההמונים המרוקאים. המרי והפרעות נמשכו
שלושה ימים, גררו פגיעה חריפה מאוד בקהילה היהודית בעיר ונצרבו בזיכרון היהודי כפרעות
ה-'תְרִיתֶל' הגדול.
בסוף מרץ
1912, לאחר עשרות שנים של מאבק במעצמה הצרפתית, נחתם בעיר פֶס בין מלך מרוקו ונציג
ממשלת צרפת הסכם דרמטי ובו הוחלט כי מרוקו תוגדר כמדינת חסות צרפתית. במסגרת ההסכם
העביר מלך מרוקו מולא עבד אלחפיד את סמכויות השלטון לנציב העליון הצרפתי במדינה
ופקידים צרפתים רבים הגיעו בכדי למלא את תפקידי הפקידות הבכירה. רבים מן התושבים
המרוקאים התנגדו נחרצות לשליטה הקולוניאלית הזו ושבועיים לאחר פרסום ההסכם פרצו המהומות
בעיר.
זעם
ההמונים הופנה בעיקר למלך מרוקו ולצרפתים, שני הצדדים אשר חתמו על ההסכם. אלפי אזרחים
וחיילים מרוקאים מרדו בקצינים הצרפתים שהגיעו בכדי להדריך את כוחות הצבא ותקפו
אותם. לאחר שהרגו עשרות קצינים ואזרחים מערביים שהיו בעיר, נתקלו הפורעים בהתנגדות
על ידי המתגוננים אשר הצליחו תוך כמה שעות להתבצר ולהגן על עצמם באש חיה. הרצח של
האירופאים לא סיפק את יצרי הנקמה והזעם של המרוקאים המוסלמים ואלו פנו לחפש
קורבנות נוספים, יהודי העיר אשר נתפסו בעיני ההמון כ-'משרתי הצרפתים'.
פרעות
הדמים הללו, אשר כונו מאז פרעות ה-'תריתל' מלשון 'ביזה', התרחשו ברובע היהודי בעיר
פס בין ה-17 וה-19 באפריל, ימים בודדים לאחר סיום חגיגות המימונה בהם אירחו וכיבדו
היהודים את שכניהם המוסלמים. באותו זמן מנתה העיר פס כמאה אלף איש, מתוכם כ-12,000
יהודים אשר התגוררו מאות בשנים ברובע היהודי של העיר, ה-'מָלַאח'. כך תיאר את
הפרעות שלמה כהן אשר שימש באותה תקופה כגזבר הקהילה:
"היה
זה בסביבות השעה שתים-עשרה כאשר הגיעה למלאח אות האזעקה. מיד נסגרו כל השערים
ותקוותם היחידה של היהודים הייתה שהשערים יחזיקו מעמד נגד ההתקפות הצפויות. בעקבות
הברחות נשק ותחמושת שנתגלו במלאת מספר ימים קודם, השלטונות הצבאיים הצרפתיים
החרימו את כל הנשק שהיה בשכונה. האוכלוסייה האומללה נשארה ללא כל הגנה מול
אכזריותם הפראית של התוקפים [...] במשך שעות נענו בתוך עיר רפאים, שדודה ובזוזה עד
היסוד וכמעט הרוסה בחציה, הרחוב הראשי של המלאח אינו אלא עיי חורבות ממנו עולה
עדיין עשן ובו מבצבצים שאריות בני אדם".
החיילים המרוקאים
בזזו ושדדו את בתי היהודים, הרסו ספרי תורה, חיללו בתי כנסת וגבו קורבנות בנפש. אחד
מרבני העיר תיאר את הפרעות בכתב: "בתי כנסת נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים
מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם [...] גופות יהודים הרוגים מושלכות
בטיט, ועוברי אורח דורכים עליהם". עד שהצבא הצרפתי הצליח להשתלט על המהומות
עברו על הרובע היהודי שלושה ימי קרב חד-צדדי. בשוך הזעם ניתן היה להתחיל ולתפוס את
גודל הזוועה. שלושת ימי הפרעות גבו את חייהם של 51 יהודים ומעל ל-70 נפצעו. בנוסף
נהרגו 66 חיילים ואזרחים צרפתים והצבא הצרפתי הצליח להשתלט על הפורעים רק לאחר שרג
כ-600 מוסלמים מקרבם.
אלפי
היהודים תושבי ה-'מלאח' נאלצו לברוח מבתיהם במהלך ימי הפרעות ולהתחבא אצל שכנים או
במקומות מסתור אחרים. רבים ברחו לארמון המלך המרוקאי אשר היה גם הוא מטרה לפורעים,
אך אלו לא יכלו לפרוץ אליו לאור החומות הגבוהות וכוחות המשמר שהגנו על המלך. לארמון
הגדול זרמו היהודים בהמוניהם. כך תיאר את הבריחה שלמה כהן: "הפליטים מצאו
מקלט באולמות שונים בארמון המלך. הם שורצים במאות אחד על השני בחצרות, בפרוזדורים,
במחסנים, באורוות-הסוסים, מאחורי דלתות ובכל מקום שניתן להניח את הראש. אבל המראה
המקורי והבלתי צפוי ביותר היה לפגוש מאות נשים, בחורות וילדים בתוך כלובי גן החיות
המלכותי. כך אפשר לראות בכלוב אחד שני אריות גאים ובכלוב שלידו כחמישים נשים עם
תינוקות יונקות משדיהן. רחוק יותר ראינו דוב רוקד ולידו נשים מכינות אוכל והילדים
משחקים ומוציאים את ראשם בין הסורגים. המסכנות מצאו כאן מקלט נגד הקור והגשם."
הפרופ' הצרפתי
יוסף ינון פנטון אשר חקר את הנושא התייחס לתוצאות ה-'תריתל' באחד ממחקריו: "התקווה
לעתיד טוב יותר תחת דגל צרפת השביתה ברבות הימים את התרעומת של יהודי מרוקו כלפי
צרפת, אך כלפי האוכלוסייה המרוקנית הפצעים שנפערו בתקיפה הכוללת הזאת מעולם לא
הגלידו [...] הם התפכחו מכל אשליה של קיום יהודי-ערבי אזרחי משותף".
באופן
יוצא דופן לעומת ההתפרעויות הקודמות במדינה, העוצמה של מאורעות ה-'תריתל' הובילה
לפרסומם הנרחב ברחבי העולם היהודי. הפרסום והבקשות לעזרה הובילו לבסוף למתן תרומות
לקהילה היהודית בפס ששיקמה את הרובע היהודי. יחד עם זאת, כפי שטען הפרופ' פנטון,
היחסים בין היהודים והמוסלמים בעיר כבר לא חזרו למה שהיה לפני הפרעות. אין ספק כי מאורעות
התריתל עמדו במחשבתם של יהודי העיר כאשר היגרו אלו למדינת ישראל בעשרות השנים
הבאות.
בארמון
המלך שהה בעת הפרעות פרדריק וייסגרבר, רופא וחוקר צרפתי אשר תיעד את האירועים בכתב
ובמצלמתו. להלן התמונה המפורסמת של היהודים המתחבאים בכלוב האריות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה