זה קרה בספטמבר 1960.
הופעה של האופרה הישראלית הייתה דרמטית במיוחד לחבר קיבוץ אשר ישב בקהל וזיהה את אחד מחברי
האופרה כשוטר יהודי אכזר מתקופתו בפולין בזמן השואה. חבר הקיבוץ מיהר לדווח למשטרה, וזו אכן
עצרה את הירש ברנבלט אשר שימש כמנצח באופרה הישראלית ובעברו היה מפקד המשטרה היהודית
בעיר בנדין שבפולין. משפטו של ברנבלט אשר החל בשנת 1962 הסעיר את הרוחות כאשר על
המוקד עמד לא ברנבלט לבדו, כי אם כלל הארגונים היהודיים אשר שיתפו פעולה עם
השלטונות הנאצים.
הירש צבי ברנבלט, יליד
1916, שהה בזמן מלחמת העולם בבנדין שבפולין. לאור יכולתו המוזיקלית וכישוריו על
הפסנתר הצטרף לתזמורת היהודית של העיר ונטל בה חלק פעיל עד לסגירתה בשנת 1941.
כאשר התזמורת נסגרה הועבר ברנבלט לגוף אחר השייך לקהילה היהודית, המשטרה. במסגרת קשריו
ויכולותיו התמנה ברנבלט לתפקיד סגן ראש המשטרה וזמן מה לאחר מכן נתמנה למפקד
הראשי. תפקידה של המשטרה היהודית, כמו גם של ההנהגה היהודית במקומות רבים באירופה
בזמן המלחמה, היה לשמור על הסדר. ה-'יודנראט', הנהגת הקהילה היהודית, עבדה בדרך
כלל בתיאום עם הגרמנים והשלטונות המקומיים, מתוך תקווה שכך יוטב מצבה של הקהילה.
לצד העזרה והתמיכה של ההנהגה ביהודי קהילתם, עד היום קיימות טענות כי אילולא עזרה
ההנהגה לנהל בצורה מסודרת את הקהילה לא יכלו הגרמנים לבצע את זממם ביעילות כה רבה.
במסגרת שמירה על הסדר,
השוטרים היהודים נאלצו לבצע מעשים אשר יזכרו לדיראון עולם. המציאות הנוראית של
מצוקות השואה והצורך בשליטה וארגון בקהילה הנכחדת הובילו את המשטרה היהודית להיות
בדרך כלל גוף שנוא ולבצע מעשים שבתקופות אחרות ייחשבו לבלתי נורמאליים. אירוע
דרמטי לדוגמא בו השתתף ברנבלט כראש המשטרה התרחש בבנדין ב-12.8.1942. ביום זה
נדרשו כלל 30,000 יהודי העיר להגיע לרישום ברחבת מגרש הספורט. על הסדר באירוע
הופקדה המשטרה היהודית בראשות ברנבלט, כאשר מסביבם עמדו חיילים גרמנים. בסלקציה זו
חולקו היהודים לשלוש קבוצות לאור מצבם הבריאותי, אלו שעתידים לחזור לעבודה בעיר,
אלו שעתידים להישלח למחנות עבודה והאחרונים – לגירוש והשמדה. המשטרה היהודית היא
שהייתה אחראית לארגון ולסדר, וברנבלט הוא שהקפיד בקשיחות על כך שאף יהודי לא יעבור
קבוצה, גם אם ידע מה המשמעות של המעשה לאור סלקציות קודמות בעיירות סמוכות.
בתום המלחמה נשפט ברנבלט
הן על ידי בית משפט פולני והן במשפט פנימי של הקהילה היהודית בוורשה. בשני המקרים
יצא זכאי. בשנת 1953 עלה לישראל והצטרף לתזמורת האופרה הישראלית. עתידו של ברנבלט
עמד לפניו, עד שזוהה בקונצרט שהוזכר לעיל ונעצר להפתעתם הגמורה של מנהלי האופרה
ההמומים. מי יכול היה להאמין שהמנצח הקלאסי היה שוטר אכזר ?
פרשיית ברנבלט מילאה את
דפי העיתונות הציבורית. עוד לפני משפטו של אייכמן בשנת 1961 אשר הגדיל בצורה ניכרת
את העניין הציבורי בתקופת השואה, הוזכר ברנבלט בכותרות העיתונים כ-'חשוד בהתנהגות
אכזרית כלפי יהודים' ומשך ביקורת רבה. משפטו נפתח בבית המשפט המחוזי בתל אביב והוא
הואשם בתריסר סעיפי אישום, כאשר האחרון שבהם היה הדרמטי ביותר – חברות בארגון
עוין, בכוונה למשטרה היהודית ול-'יודנראט'. המשמעות של ארגון עוין לקוחה ממשפטי
נירנברג שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר הוכחת אשמה על הארגון מובילה בצורה ישירה
לאשמתם של כלל החברים בו. כך כלל החברים בארגוני ה-'גסטאפו' וה-'אס.אס' נאשמו
לאחר שהוכחה אשמת הארגון. השוואת ה-'יודנראט' לארגונים נאציים מסעירה את הרוחות גם היום, כל שכן בשנים המעטות שלאחר השואה.
ברנבלט נשפט לאור החוק
לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, חוק ייחודי מבחינות רבות. אציין שתי התבטאויות
מעניינות אודותיו, הראשונה של השופט זלמן חשין והשנייה של שר המשפטים דאז פנחס
רוזן: "העונשים האמורים בחוק לא נועדו לתקן את העבריין או לירא עבריינים בכוח
כי אם לעשות נקמה", "נאצים פושעים [...] לא יעזו לבוא לישראל. אך החוק
חל גם על עושי דברם של הנאצים, ולצערנו לא נוכל להיות בטוחים שכאלו לא ימצאו
במחננו". נראה אם כן כי חוק הענישה והנקמה שיועד לעוזרי
הנאצים תפס במקרה זה קורבן ראוי. האמנם ?
משפטו של ברנבלט ארך
חודשים רבים בהם הוא ניסה לתאר ולהצדיק את מעשיו. עדים רבים תבעו את אשמתו, לצד
אחרים שהציגו תמונה של שוטר שניסה לעשות ככל יכולתו למענם. למרות טענותיו של
ברנבלט על כך שניסה לעשות את הרע במיעוטו, בית המשפט המחוזי הרשיע את ברנבלט וגזר
עליו חמש שנות מאסר. בכתב האישום נכתב כי: "לאור המימדים העצומים של השואה
[...] לא רצה המחוקק הישראלי [...] לסלוח לאותם אנשים קטנים וחביבים, נורמאליים
בתקופות נורמאליות, אשר חטאו כלפי העם מטעמים אנוכיים באותה תקופה בלתי
נורמאלית".
ברנבלט התמוטט לאחר קריאת
גזר הדין. בימים שלאחר המשפט העיתונות שפכה קיתונות של רותחין על השוטר היהודי
שנהיה למנצח בתזמורת. המאבק הציבורי המשיך לסעור שעה שברנבלט פנה בערעור לבית
המשפט העליון. מספר חודשים לאחר גזר הדין של בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון
הפך את ההחלטה וקבע כי ברנבלט זכאי לחלוטין. שופטי העליון קבעו כי שיתוף הפעולה של
ברנבלט נבע מתוך אונס וכפיה ולא מרצון חופשי, וכי טעה בית המשפט המחוזי כאשר ניסה
לגזור דינם של כלל הארגונים היהודים כעוינים. בפירוש המצומצם של החוק על ידי בית
המשפט העליון נטען כי ברנבלט בעצמו היה אדם נורמטיבי שבוי ואינו סאדיסט ומפלצתי.
בכתב הסיכום כתב שופט העליון כי בראייתו חטא בית המשפט המחוזי בעירוב ההיסטוריה
והמשפט.
ברנבלט אשר קיבל את
זיכויו לא נשאר בישראל זמן רב כדי לחגוג. מספר שנים לאחר מכן היגר לארצות הברית ולא חזר.
מורכבות היחס להנהגות היהודיות בזמן השואה בא לידי ביטוי גם במקרה זה, אשר כבמקרים
אחרים ייצר קרב איתנים בין ההיסטוריה לבין מערכת המשפט.
כותרת כתבת עיתון 'דבר' ממאי
1964:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה