יום שבת, 29 באוגוסט 2015

זה קרה באוקטובר 1934 / על תופעת ה-'פרימוס' וקשיי הצפיפות בקיבוצים

זה קרה באוקטובר 1934. בכתב העת של הקיבוץ המאוחד 'מבפנים' פורסם טקסט בשם 'השלישי', אשר נחתם בשם הבדוי 'רחל'. הטקסט, אשר נכתב על ידי ליליה בסביץ' בעילום שם, תיאר בצורה מרגשת וקורעת לב את קשיי החלוצים והחלוצות לאור הצפיפות הקשה בקיבוצים. הטקסט הנפלא עורר הדים רבים בקיבוצים השונים וגרר התייחסויות רבות, הן לחיוב והן לשלילה.

בשנות השלושים הקיבוצים פעלו ללא לאות לקליטת עלייה ופיתוח הארץ. התנאים במקומות רבים היו קשים, כאשר הצפיפות והדוחק אפיינו קיבוצים רבים. בין היתר נאלצו זוגות שהתגוררו באוהלים להכניס לאוהלם הקטן דייר נוסף, שלישי. בז'רגון ההוא כינו את הדייר הנוסף 'פרימוס', על שם כלי החימום בעל שלוש הרגליים. את מצוקת הזוג שנאלץ להתגורר עם דייר נוסף בתוך האוהל ניתן להבין ולהרגיש לאור מאמרה של בסביץ', חברת עין חרוד, אשר היטיבה לתאר את הסיטואציה:

"מדי פעם בפעם אנו קולטים עליה. הצפיפות בדירות גדלה. הביאו אוהלים, הגדילו את מספר האנשים בכל חדר. זה כבר הכניסו 'שלישי' למשפחה [...] אנו גרים בחדר שלושה: אני, הוא - החבר שלי, והיא - שכנתי, 'שלישי' במשפחה. רק מחיצת בד דקה חוצה בינינו ובינה. כבר שנתיים אנו גרים כך. אני עוד לא התרגלתי לכך ולא אתרגל לעולם [...] שש שנים עברו מאז התקשרנו ואני אוהבת אותו כמו קודם. האהבה התעמקה, הילד קשר, הידק יותר את קשרי הגוף והנפש. לו ידעתי להתפלל הייתי מודה לגורל שהעניק לי מתת חיים זו: את האהבה הגדולה שלי שבאורה אני חיה וצומחת. גם עתה אני כמהה עוד, כבשנה הראשונה של חיינו המשותפים לרגע זה שבייחודנו המקרב והמרחק כאחד. ואולי אני כה מצפה לו, כי אין הוא ניתן לי בקלות [...] אני חיה במועקה תמידית, לבי מתכווץ בקרבי. הכבלים מענים אותי. יש ואינני נרדמת בלילה. אני שוכבת ערה ומתוחה שעות רצופות. נדמה לי שאני חדלה לנשום. אני כולי הקשבה לנשימתה של השכנה. בחצות הלילה כשאני נוכחת שהיא, השכנה, ישנה, אני מתקרבת על בהונות רגלי אל מיטתו. חרש מנשקת אני את עיניו. הוא מתעורר, נפחד מהמגע הפתאומי בדמי ליל. הוא מתאושש וידו החזקה מחבקת את גופי. אני נלחצת אליו מניחה את ראשי על חזהו ונרגעת. אני שקטה, שוכבת כקפואה [...] ואני מהרהרת לעיתים: היודע מי שהוא הנתון בדפוסי חיים אחרים לאילו מאמצים מחייבת קליטת העלייה את החבר בקיבוץ ? [...] רבים הרהורים ובנפש צעקת מחאה – מה עשו לי! האם אשלים ? מצוות קליטת העלייה, המצווה הקדושה ביותר בארץ ישראל מלווה בחילול אהבתי. כן, אין מילה אחרת: חילול. האומנם נדרש ממני הקרבן הגדול הזה? האומנם ?!"

חברי הקיבוץ סערו לאור הטקסט האינטימי. מחד, בסביץ' היטיבה לתאר את קשיי הצפיפות. מאידך, איזו ברירה אחרת ניתנה לבני התקופה ? משה בילינסון, דמות מוכרת וידועה ביישוב מעורכי עיתון דבר, תמך לחלוטין בבסביץ' והגיב במאמר ארוך משלו אשר התפרסם בנובמבר. במאמר כתב בילינסון בין היתר: "חובת עיתונות הפועלים להעתיק את הרשימה הזו במלואה ולחזור ולהעתיק עד שיתוקן הדבר, עד שיתעלם מחיינו העוול הזה, עד שזכר לא יישאר ממנו". לעומת בילינסון, ישנם שהגיבו וטענו כי בפרסום הופגנה חולשה שאין לה מקום בחיי הקיבוץ הדורשים כוח סיבולת ואיתנות.

בסביץ' עצמה, אשר לאורך שנים ביססה עצמה כדמות מוכרת ומשפיעה בחיי הקיבוץ המאוחד, גם בענייני קידום נשים, הודתה כי היא כתבה את המאמר רק כחמישים שנה לאחר פרסומו הראשון. בתקופת קליטת העלייה וקשיי החלוצים אילו הייתה מודיעה כי היא שכתבה את המאמר ניתן להניח כי אות קין היה מוצמד אליה וחייה היו מורכבים אף יותר. הטקסט האנושי שהיא כתבה מאפשר לנו, גם היום, להתחבר ולהבין קצת יותר את עולמם המורכב של החלוצים בתקופת היישוב.


בני הזוג ברכה וליפק לבנה מקיבוץ עין השופט עם סימה, דיירת ה'פרימוס' השלישית באוהל, מתוך ארכיון אתר עין השופט:





יום שבת, 22 באוגוסט 2015

זה קרה בפברואר 1896 / על 'מדינת היהודים' ואפשרות ההשתקעות היהודית בארגנטינה

זה קרה בפברואר 1896. במבוא לספרו המפורסם 'מדינת היהודים' כתב בנימין זאב הרצל: "אישיות העם של היהודים איננה יכולה, איננה רוצה ואיננה מוכרחה לכלות. איננה יכולה מפני שאויבים חיצוניים מלכדים אותה. איננה רוצה, זאת הוכיחה במשך אלפיים שנה של ייסורים נוראים. איננה מוכרחה – זאת אנסה [...] להסביר בחיבורי זה". הסברו של הרצל לכך שהיהדות איננה מוכרחה לכלות נבע מרעיונו הנבואי קמעה – הקמת מדינה יהודית. אך היכן הייתה עתידה לקום מדינה זו ?

אחד הפרקים המעניינים בספר 'מדינת היהודים' קיבל את הכותרת "פלשתינה או ארגנטינה ?". בפרק זה כתב הרצל: "היש להעדיף את פלשתינה או ארגנטינה ? [...] הרפובליקה הארגנטינאית עשויה למצוא עניין רב ביותר בהקצאת חלק משטחה לנו". גם במכתבו של הרצל למשפחת רוטשילד, ברצונו לחפש תורמים לקידום רעיונותיו הוא התייחס לרעיון ההתיישבות בארגנטינה: "דרושה לשגשוגנו מנוחה מאירופה ומסיבוכיה המלחמתיים והחברתיים [...] אני מניח כי אנו נבחר בארגנטינה". למה התכוון הרצל ? ומה קרה לאפשרות השתקעות העם היהודי בדרום אמריקה ?

האדם המרכזי שקידם את ארגנטינה כיעד לעם היהודי היה הברון הנדבן מוריס הירש. בשנת 1891 הקים את 'החברה היהודית להתיישבות' והעמיד כספים רבים למטרת העברתם של יהודי רוסיה ומזרח אירופה מערבה. שלטונה של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל היה לצנינים בעיני הברון והוא העדיף לקדם קולוניות יהודיות באמריקה ובעיקר בארגנטינה. הברון הירש מימן בשנים אלו את מעברם של אלפי יהודים אשר הוכשרו לעבודות חקלאיות ועבדו בארגנטינה למחייתם. הקולוניות היהודיות התפתחו, אך לא לאורך זמן רב. למתיישבים היו קשיים רבים ולאחר מותו של הירש בשנת 1896 מנהל הקרן החדש התרחק מהרעיון הארגנטינאי והחל להפנות כספים לפיתוח ההתיישבות בארץ ישראל. התעמקות בהתפתחות הקהילות היהודיות בארגנטינה ניתן למצוא בספרו של פרופסור חיים אבני "ארגנטינה הארץ היעודה' שמתאר את מפעל ההתיישבות של הברון הירש ויצא לאור בשנת 1973.

הרצל בניסיונותיו לקדם את רעיון מדינת היהודים ניסה בתחילה לפעול אל מול גורמי כוח ונדבנים יהודים. בין היתר פנה אל הברון הירש בשנת 1895, והאחרון סירב לרעיון המדינה בארץ ישראל ואמר להרצל כי רעיונותיו מנותקים מן המציאות. גם הברון רוטשילד לא תמך בהרצל וסירב לקבלו לפגישה. או אז החליט הרצל כי ייעזר בכישוריו העיתונאיים ויכתוב את רעיונותיו כספר להמונים היהודים. באחת מהתבטאויותיו טען הרצל כי לו קרא אז את ספרו של יהודה לייב פינסקר 'אוטואמנציפציה' משנת 1882 אשר  קרא לשחרור עצמי של היהודים ולהקמת מדינה יהודית יתכן ולא היה כותב את ספרו.

הרצל כתב את 'מדינת היהודים', ותוך זמן קצר נמכר הספר כאש בשדה קוצים, בעיקר במזרח אירופה. היהודים המזרח אירופאים התבוללו פחות והיו יותר קרובים לדת מהיהודים המערב אירופאים. רבים מהם המליכו עליהם את הרצל כנביא וראו את רעיון החזרה לארץ ישראל כרעיון משיחי בר-קיימא. יהודים אלו, אשר היוו את מרכז כוחו של הרצל בדרישותיו החוזרות כלפי הנדבנים היהודים, התחברו לחלוטין לארץ ישראל ההיסטורית ופסלו את ארגנטינה כיעד ליהודים. רעיונותיו הפרגמאטיים והלאו דווקא מחוברים לדת של הרצל המערב-אירופאי נדחקו כדי לקדם את תמיכת ההמונים המזרח אירופאים.

בהוצאה העברית הראשונה של 'מדינת היהודים' הוסיף המתרגם מיכאל ברקוביץ' הקדמה, בהתייעצות עם הרצל, בה כתב בין היתר: "שינה המחבר את דעתו [...] ארצנו הקדושה היא הארץ, שעיני כל בני העם אליה נשואות ורק בה נצפנו כל הסגולות היקרות שעל ידן ישוב עמנו לתחייה. ועל כן חזר מדעתו אשר חיוה בפרק: פלשתינה או ארגנטינה" [...] לא זכר עוד את ארגנטינה וישם פניו רק אל אדמת אבותינו אשר כלתה נפשנו אחריה". דרישות ההמון היהודי המזרח-אירופאי והזיקה המשמעותית וההיסטורית עשו את שלהן. הרצל במעשיותו הבין כי תמיכת העם היהודי תהא חזקה יותר לפלשתינה ולכן זנח את רעיונו הראשוני.

הישגו הגדול של הרצל יגיע באוגוסט 1897, עת התקיים ביוזמתו הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבאזל שבשוויץ. קיום הקונגרס התאפשר בעיקר הודות לתמיכה הרחבה בהרצל בקרב יהודי מזרח אירופה. התבססותו של הקונגרס כמאורע חוזר ותשתיתי הובילה לחיזוק העם היהודי, אפשרה את המשא ומתן בין הפלגים השונים בציונות והיוותה גורם מרכזי לכך שחמישים שנה לאחר הקונגרס הראשון תתאפשר הקמתה של מדינת ישראל. נבואתו של הרצל בכותבו לאחר הקונגרס ביומנו 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים' התגשמה.









יום שבת, 15 באוגוסט 2015

זה קרה בדצמבר 1936 / על פרשיית 'חומה ומגדל' ומהלך יהודי-בריטי לשינוי המציאות

זה קרה בדצמבר 1936. קיבוץ תל-עמל עלה על הקרקע, במהלך שכלל בניית חומת עץ ומגדל שמירה ושימש כניצן לפרשייה המפורסמת. מתחת למעטפת החשאיות והנוסטלגיה אשר רווחת בציבור הישראלי בהקשרי פרשיית 'חומה ומגדל' נמצא הישג מדיני מרשים של משה שרת, אשר קידם מהלך יהודי-בריטי משותף והוביל לשינוי המציאות בתקופה המדוברת.

באפריל 1936, בין היתר לאור עליות היהודים לארץ והשינויים הדמוגרפיים הדרמטיים, פרץ המרד הערבי הגדול. לצד פעולות רצח ופגיעה ביהודים בכל הארץ, בסוף אפריל הכריזו נציגי הועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל-חסיני על שביתה רחבה של כלל הערבים בארץ ישראל. מטרות השביתה היו הפסקת העלייה היהודית, איסור העברת קרקעות ליהודים ודרישה להקמת ממשלה ייצוגית לערביי הארץ. למרות הפגיעות בנפש, תחושת המצוקה והחששות שהיו מנת חלקם של אנשי הישוב היהודי, השביתה הערבית לאו דווקא הובילה לתוצאות שרצו נציגי הועד הערבי העליון.

במקרים מסויימים ההתנהלות הערבית דווקא היטיבה וקידמה את היישוב היהודי. דוגמאות בולטות הן אישורם של הבריטים להקמתו של נמל יהודי בתל-אביב לאור השבתת נמל יפו ופיתוח פרוייקט הנוטרים. בשנת 1936 היו ביישוב כמה מאות נוטרים, צעירים עבריים שנשאו נשק והוכשרו לתפקידי שיטור וביטחון, ובשנת 1939 הנוטרים כבר מנו כ-15 אלף איש. צעירים אלו הם שיצטרפו לכוחות הביטחון של היישוב בשנים הבאות וישמשו כבסיס איתן ובעל ניסיון לצה''ל לכשיקום. המדיניות הרשמית של היישוב לאור המרד הערבי הייתה מדיניות ה-'הבלגה', ובעוד הבריטים נוקטים יד חזקה כנגד הערבים ההנהגה המדינית של היישוב העלתה רעיונות שונים כיצד לנצל את המצב שנוצר בארץ לטובת היהודים.

בספטמבר 1936 הושגה רגיעה יחסית לאור משא ומתן בין הבריטים לערבים. רגיעה זו תופר על ידי הערבים בהמשך, אך בנובמבר 1936 השקט היחסי אפשר את הגעתם לארץ של חברי ועדת פִּיל. מטרתה של ועדה מלכותית זו הייתה לבחון את הסיבות לפרוץ המרד ולהמליץ על דרכי פעולה בכדי שלא יחזרו אירועים שכאלו בעתיד. ועדה זו עתידה הייתה להמליץ ביולי 1937 על 'רעיון החלוקה', יצירת מובלעת בחסות בריטית ושתי מדינות בשטח הארץ, כאשר המדינה הערבית תהיה גדולה פי ארבע מהמדינה היהודית ותהא תחת שליטת עבדאללה בעבר-הירדן.

מספר חודשים לקראת פרסום מסקנות הועדה פרץ והתפשט פרוייקט 'חומה ומגדל'. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הבין כבר בסוף 1936 לאן הרוחות נושבות, בעיקר לאור רמיזות מחברי הועידה לחיים וייצמן. שרת פיתח אסטרטגיה התיישבותית, אשר מטרתה הייתה לבסס אחיזה בנקודות חשובות מבחינת מפת החלוקה העתידית ותרומתן הכלכלית ליישוב. ביומנו כתב שרת ביוני 1937: "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא לחטוף וליישב".

הצורך והרצון המשותף של הבריטים והיהודים בדיכוי המרד הוביל לפעילות משותפת רחבה בין הבריטים ליהודים, גם בתחום ההתיישבות. משה שרת הצליח לשכנע את השלטון הבריטי בחשיבות פריסת היישובים היהודים וביתרונות ההתיישבות לצרכי הבריטים. טענתו הייתה כי יישוב יהודי ישמש כמוקד לאבטחת איזור מועד לפורענות. בניגוד לסברה הרווחת, על אודות הקמת חפוזה בלילה כנגד רצון שלטון המנדט, רבים מהיישובים הוקמו לא רק בידיעת הבריטים ובתיאום מראש על איזורי ההקמה, אלא גם בתמיכתם המעשית. במאמרו של פרופסור מוטי גולני הוא טוען כי היישובים עלו לקרקע בדרך כלל בהסכמת הבריטים, לעיתים בתמיכתם ותמיד בידיעתם. הבריטים בין היתר שלחו נוטרים וסיפקו נשק לאבטחת שיירות האספקה והעבירו כספים לסלילת כבישים ודרכי גישה ליישובים החדשים שאכן ייצרו מוקדי שקט והובילו לפיתוחו של היישוב. ארתור ווקופ הנציב העליון הבריטי אף השתתף בטקס חנוכת היישוב כפר-שמריהו שהוקם ב-1937.

כך כתב לימים יהושע לוריא, ממקימי תל-עמל: "עלה הרעיון להקים חומת עץ כפולה, ממולאה בחצץ, שתקיף חצר שלמה, שיוקמו בה צריפי מגורים וחדר אוכל ומטבח, ובמרכזה יתנשא מגדל תצפית [...] התוכנית הובאה לידיעת ארגון ההגנה, ויוחנן רטנר, אדריכל במקצועו, אישר אותה [...] ההמצאה של יישוב מבוצר נייד המוקם ביום אחד – זוהי בלא ספק המצאה מקורית בתולדות עם-ישראל".

אופן הבנייה של יישובי 'חומה ומגדל' נבע מהמציאות בימי המרד הערבי. הערבים נמנעו מתקיפות היישובים היהודים באור יום, וכאשר תקפו בלילה הפעילו בדרך כלל רובים ומקלעים וזרקו רימוני יד. גדר התיל אשר הקיפה את היישוב מנעה את האפשרות להתקרב ולהטיל רימונים, וגדר העץ שימשה כמחסה מפני ירי המקלעים. בניגוד לתפיסה הרווחת, השיירות אשר נעו וסיפקו את הציוד הלוגיסטי לבניית הישובים נעו באור יום, גלויים וחשופים ללא צורך בחשאיות, בעיקר לאור התמיכה והאישורים של השלטון הבריטי אשר היה אחראי לאבטחת הפעילות. עם זאת, לאור התפתחויות פוליטיות עולמיות, בעיקר בשנת 1939, הבריטים התלהבו פחות מההתיישבות היהודית.

ד"ר אלחנן אורן מזכיר באחד ממאמריו את אירועי העלייה ליישובים דן ודפנה בתחילת מאי 1939, שבועיים לפני פרסום הספר הלבן הדרקוני אשר הגביל את העלייה היהודית ואת רכישת הקרקעות באופן משמעותי. אורן מציין בדבריו הצעה של ארגון ההגנה כי אם הנציב הבריטי יעכב את האישור להתיישבות יפעלו החלוצים בניגוד להוראתו. זמן קצר לאחר שהועלתה ההצעה היא התבטלה, לאור הסתייגותם של בכירי ההגנה אליהו גולומב ודב יוסף אשר טענו כי אמנם פעולה שכזו תהא טובה לצרכי הפגנת כוח והתנגדות להוראות הבריטים אך אין סיכוי ריאלי שהיהודים יצליחו להתמודד עם כוחות הבריטים אשר יגיעו לפרק את היישוב. במקרה הספציפי הנ''ל פנו בכירי ההגנה למפקדי הצבא הבריטי באיזור ואלו שכנעו את הנציב העליון לאפשר את ההתיישבות.

כפי שהוזכר, תמיכת הבריטים בהתיישבות היהודית השתנתה מקצה לקצה לאחר פרסום הספר הלבן במאי 1939. מהלך זה הוא שהוביל לתקופת 'הציונות הלוחמת' עליה הכריז דוד בן-גוריון וגרר תנופה רחבה למאבק מדיני ולתנועת ההעפלה הבלתי-לגאלית. אי התמיכה של הבריטים הוביל ברוב המקרים לקשיי התיישבות. אמנם מספר ימים לאחר פרסום הספר הלבן הוקמו שבעה יישובים ביום אחד, אך היה זה כבר סופו של הפרוייקט המשותף ובשבועות ובחודשים הבאים מספרם של היישובים החדשים ירד דרמטית. בתקופה זו רוחות מלחמה התקדרו באירופה וכאשר בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם היהודים כמו הבריטים היו מוטרדים מעניינים דחופים יותר.



תצלום הרמת מגדל והתוכניות להקמת תל-עמל:








יום שבת, 8 באוגוסט 2015

זה קרה ביולי 1945 / על 'מכון סונבורן' ותרומה יהודית אמריקאית

זה קרה ביולי 1945. לבקשתו של ראש הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון נאספו בביתו של הנדבן היהודי רודולף סונבורן בעיר ניו-יורק שבארה"ב שבעה עשר יהודים אמריקאים עשירים. היהודים הללו, אשר לאו דווקא היו מוכרים כתומכים ציוניים, הוזמנו בצורה אישית וחשאית למפגש הסודי עם המנהיג היהודי הארצישראלי. לימים יגדיר בן-גוריון את המפגש בביתו של סונבורן כאחד משלושת האירועים החשובים ביותר בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והכרזת עצמאות המדינה.

המפגש נקבע לראשון ביולי בשעה 9:30, כאשר היהודים העשירים נתקבצו למפגש הסודי בדירתו של סונבורן ברחוב 57 במנהטן ניו-יורק, והם אינם יודעים לפרטי פרטים מה עתיד להתרחש. בנוסף נמצאו בפגישה הנציגים הישראלים, ראובן שילוח ואליעזר קפלן לצד הנרי מונטור אשר עזר בגיוס האמריקאים ומאיר וייסגל נציגו של חיים וייצמן. כאשר הגיעו כלל המוזמנים, בן-גוריון התייצב מול אילי ההון האמריקאים ובמשך שמונה שעות ברציפות תיאר בפניהם את העתיד הצפוי בארץ ישראל בראייתו וענה על שאלותיהם הרבות. בן-גוריון פירט על ההתקדמות וההתפתחות היהודית בארץ ואת אופי החיים ביישוב תחת המנדט הבריטי. בשיא דבריו התייחס בן-גוריון לעימות המתקרב עם המדינות הערביות, כאשר לדבריו תוך זמן לא רב עתידים לעמוד היהודים בארץ ישראל בשדה הקרב בפני כלל הצבאות הערביים.

בן-גוריון היה בין הראשונים להבין כי האויב המרכזי של היהודים בשדה הקרב אינו המופתי ואנשיו הפלסטינים המוסלמים כי אם המדינות הערביות השכנות. למרות מאורעות הדמים לאורך שנות המנדט, בן-גוריון נשא עיניו לצבאות הסובבים והיה מוטרד מהם הרבה יותר מאשר מהפורעים המקומיים. בדבריו לעשירים האמריקאים טען בן-גוריון כי הבעיה היהודית בארץ אינה נובעת מהכמות המועטה של הלוחמים היהודים ביחס לערבים, כי אלו חלוצים וחיילים מוכשרים וילחמו בעוז. הבעיה אשר חייבת להיפתר בראייתו נבעה מחוסר הנשק. בדבריו ניסה לשכנע ראש הסוכנות היהודית את האמריקאים העשירים כי אם יהיה מספיק נשק היהודים יצליחו להגן על עצמם ולנצח במאבק מול הערבים.

בן-גוריון היה בשיאו בפגישה והיא נחשבה למוצלחת ביותר. לאורך שמונה שעות אף אחד מהמוזמנים לא עזב, האמריקאים המיליונרים היו נלהבים, שאלו שאלות רבות וצמאו בשקיקה את דבריו. כבר לאחר הפגישה התייחס לכך בן-גוריון ביומנו וכתב כי: "כל הנאספים הבטיחו ברצון ובהתלהבות את עזרתם המלאה". הנדבנים האמריקאים הסכימו באותה פגישה לעבוד יחדיו ולהקים ארגון התנדבות רחב, 'מכון סנובורן', אשר לימים יפעל בכל ארצות הברית ויעביר מיליוני דולרים ליהודים בארץ ישראל.

אלו לא היו הכספים היחידים שהגיעו ארצה מאמריקה. ההבדל המשמעותי בין כספי 'מכון סונבורן' לכספים המקובלים שזרמו בצינורות המוסדות היה אופי השימוש בכסף. הכספים הרגילים לא יכלו לשמש למשימות חשאיות, ואילו במקרה הנוכחי הסודיות הייתה הכרחית. הכספים שזרמו מארצות הברית לאחר הפגישה הם שהובילו לכך שבשנות 1946-1947 הועברו בחשאי ארצה כאלפיים מכונות תעשייתיות לייצור נשק במשקל של שש מאות טון. כלל המכונות הוסתרו בארץ עד לתחילת בניית והפעלת התעשייה הצבאית הישראלית. בשונה מבעבר, הכספים לא נוצלו לצורך העברת נשק לארץ, כי אם אמצעים לייצור נשק בצורה עצמאית. התהליך המורכב של העברת המכונות הוא סיפור בפני עצמו, כאשר חיים סלבין ויעקב דורי ניהלו תהליך מורכב אשר כלל פירוק המכונות לרכיביהן הקטנים, הסתרה, העברה והרכבה מחודשת בארץ. בין פברואר 1946 וינואר 1947 הועברו על ידי סלבין 950 ארגזים עליהם נרשם 'מכונות חקלאיות' או 'מכונות טקסטיל'.

פרוייקט 'מכון סנובורן' הוא דוגמא לתרומתם האדירה של יהודי ארצות הברית למדינת ישראל. אין ספק כי הראשון ליולי 1945 היה יום גורלי לבניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל, וניתן להניח כי ללא התרומה הכספית והאמצעים לייצור הנשק מלחמת העצמאות לאו דווקא הייתה מסתיימת בניצחון היהודים על מדינות ערב.

רודולף סונבורן ובן-גוריון:


יום שבת, 1 באוגוסט 2015

זה קרה ביוני 1924 / על יעקב ישראל דה-האן ורצח פוליטי לאור אנטי-ציונות

זה קרה ביוני 1924. יעקב ישראל דה-האן, יהודי הולנדי ואנטי-ציוני מובהק, נורה ונהרג בסמטה ירושלמית. במשך שנים היה דה-האן גורם משמעותי שהפריע ופגע בשאיפות הציוניות וסופו שנרצח עקב כך. הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל, לפחות בעת החדשה, כמו גם הרעיון שיהודי נרצח על ידי יהודים, הדהימו וזעזעו את האוכלוסייה הציונית בארץ כמו את האנטי-ציונית. ככל שעוברות השנים נחשפים עוד ועוד פרטים על הפרשייה.

יעקב ישראל דה-האן נולד בשנת 1881 בכפר הולנדי. אביו היה החזן של הכפר, אך בבגרותו של דה-האן במהלך לימודי המשפטים בגימנסיה התרחק מאמונתו היהודית והחליפה בפעילות פוליטית אנרכיסטית וסוציאליסטית במסגרות מפלגתיות. דה-האן התחתן במהלך לימודיו עם רופאה נוצרייה המבוגרת ממנו בתשע שנים אשר תמכה בו כלכלית במהלך הלימודים. דה-האן נודע לאורך לימודיו כאינטלקטואל מוכשר בעל יכולת כתיבה מרשימה, והוא אכן יפרסם לאורך חייו ספרים רבים. לצד זאת, היותו בן למשפחה בעלת מקרים רבים של אי-שפיות ונטייתו ההומוסקסואלית אשר באה לידי ביטוי בכתביו פגעו במעמדו. למרות ניסיונות רבים, הקריירה המקצועית שלו ככותב לא התפתחה והמריאה בתקופה זו. בגין ספריו הבוטים בהם ביטא את מצוקותיו פוטר ממשרתו והודח מהמפלגה הסוציאליסטית בה היה חבר.

בשנת 1919 עלה דה-האן לארץ ישראל, לאחר שכבר בשנת 1913 חזר ליהדותו והצטרף למפלגת 'המזרחי', לאחר נטישת רבים מרעיונותיו הסוציאליסטיים בהם תמך בשנותיו המוקדמות. בארץ ישראל נחשב דה-האן לנואם בולט בזכותו הדתית של העם היהודי על ארץ ישראל. דה-האן ניסה להתקבל למוסדות היישוב הרשמיים אך לא הצליח בכך והתסכול המתגבר, הכשלונות המקצועיים ויתכן גם מצבו הנפשי המעורער הובילו אותו למסלולים קיצוניים. בשנת 1920 כבר התרחק מאנשי 'המזרחי' והתקבל, חרף נטיותיו המיניות, לחוגי היהדות האורתודוקסית הקיצונית בירושלים. היותו מערבי משכיל בקרב חבורת הקיצונים החרדים הייתה ייחודית וחיזקה מאוד את מאבקם של החרדים כמו גם את מקומו ומעמדו של דה-האן בקרבם.

החל משנת 1920 פעל דה-האן בצורה נמרצת בעזרת כלל יכולותיו כנגד התנועה הציונית. הוא הציג את החרדים כמיעוט הנרדף על ידי הציבור הציוני, התבטא בחריפות כנגד נישול הערבים ונפגש עם גורמים ערבים ובריטיים בכדי לבסס טענותיו. דה-האן הטיף כנגד פעילות החוגים הציונים, פרסם כתבות עוינות בעיתונים מקומיים ומערביים והציג תמונת עולם אנטי-ציונית רחבה ומובהקת. התנגדותו הנחרצת למפעל הציוני ופעולותיו הענפות מיצבו אותו כגורם אנטי-ציוני ארץ-ישראלי ראשון במעלה.

פעילותו זו של דה-האן אשר קצרה פירות הייתה לצנינים בעיני החלוצים בארץ. באביב 1924 נתקבלה ההחלטה שיש לחסל את האיום. השערות רבות עלו לאורך השנים לגבי האופן שבו התקבלה ובוצעה ההחלטה. בעבודתו המחקרית של עודד ארצי הוא מתאר את הארגון המחתרתי 'המפעל', אשר חבריו הם אלו אשר קיבלו את ההחלטה להרוג את דה-האן. לטענת ארצי מובילי התוכנית היו לימים פעילים מוכרים ביישוב, בין היתר אברהם תהומי, זאב משי ואליהו בן-חורין. ארגון 'המפעל', אשר חרט על דגלו את הסיסמא 'הקדשת הכל למען הלאום', מנה כשלושה-עשר חברים אשר התגוררו בקיבוצים בעמק יזרעאל. דעות רווחות נוספות לפתרון התעלומה מניחות כי בכירי ארגון 'ההגנה' הם שהורו על הביצוע, ובראשם ישראל שוחט, יעקב פת ויצחק בן-צבי.

גם אם אין אנו יכולים לקבוע בוודאות מי לחץ על ההדק, רציחתו של דה-האן עודנה עומדת במרכז הפרשייה. השימוש בכוח וברצח כאמצעי פוליטי היה מפתיע ומזעזע, ועד היום נחשב כסלע מחלוקת מרכזי בין החילונים והחרדים בישראל. חייו הקצרים והסוערים של דה-האן מיצבו אותו בזיכרון ההיסטורי כמשורר מוערך בהולנד, כדמות הומוסקסואלית בולטת בהיסטוריה של היישוב בארץ ישראל וכדמות קדושה למגזר החרדי, אשר בימי השנה לרציחתו עדיין מובילה חרדים רבים להר זיתים שם הוא נקבר.