זה קרה
באוקטובר 1934. בכתב העת של הקיבוץ המאוחד 'מבפנים' פורסם טקסט בשם 'השלישי', אשר
נחתם בשם הבדוי 'רחל'. הטקסט, אשר נכתב על ידי ליליה בסביץ' בעילום שם, תיאר בצורה
מרגשת וקורעת לב את קשיי החלוצים והחלוצות לאור הצפיפות הקשה בקיבוצים. הטקסט
הנפלא עורר הדים רבים בקיבוצים השונים וגרר התייחסויות רבות, הן לחיוב והן לשלילה.
בשנות
השלושים הקיבוצים פעלו ללא לאות לקליטת עלייה ופיתוח הארץ. התנאים במקומות רבים
היו קשים, כאשר הצפיפות והדוחק אפיינו קיבוצים רבים. בין היתר נאלצו זוגות
שהתגוררו באוהלים להכניס לאוהלם הקטן דייר נוסף, שלישי. בז'רגון ההוא כינו את הדייר
הנוסף 'פרימוס', על שם כלי החימום בעל שלוש הרגליים. את מצוקת הזוג שנאלץ להתגורר
עם דייר נוסף בתוך האוהל ניתן להבין ולהרגיש לאור מאמרה של בסביץ', חברת עין חרוד,
אשר היטיבה לתאר את הסיטואציה:
"מדי
פעם בפעם אנו קולטים עליה. הצפיפות בדירות גדלה. הביאו אוהלים, הגדילו את מספר
האנשים בכל חדר. זה כבר הכניסו 'שלישי' למשפחה [...] אנו גרים בחדר שלושה: אני, הוא
- החבר שלי, והיא - שכנתי, 'שלישי' במשפחה. רק מחיצת בד דקה חוצה בינינו ובינה.
כבר שנתיים אנו גרים כך. אני עוד לא התרגלתי לכך ולא אתרגל לעולם [...] שש שנים
עברו מאז התקשרנו ואני אוהבת אותו כמו קודם. האהבה התעמקה, הילד קשר, הידק יותר את
קשרי הגוף והנפש. לו ידעתי להתפלל הייתי מודה לגורל שהעניק לי מתת חיים זו: את
האהבה הגדולה שלי שבאורה אני חיה וצומחת. גם עתה אני כמהה עוד, כבשנה הראשונה של
חיינו המשותפים לרגע זה שבייחודנו המקרב והמרחק כאחד. ואולי אני כה מצפה לו, כי
אין הוא ניתן לי בקלות [...] אני חיה במועקה תמידית, לבי מתכווץ בקרבי. הכבלים
מענים אותי. יש ואינני נרדמת בלילה. אני שוכבת ערה ומתוחה שעות רצופות. נדמה לי שאני
חדלה לנשום. אני כולי הקשבה לנשימתה של השכנה. בחצות הלילה כשאני נוכחת שהיא, השכנה,
ישנה, אני מתקרבת על בהונות רגלי אל מיטתו. חרש מנשקת אני את עיניו. הוא מתעורר,
נפחד מהמגע הפתאומי בדמי ליל. הוא מתאושש וידו החזקה מחבקת את גופי. אני נלחצת
אליו מניחה את ראשי על חזהו ונרגעת. אני שקטה, שוכבת כקפואה [...] ואני מהרהרת
לעיתים: היודע מי שהוא הנתון בדפוסי חיים אחרים לאילו מאמצים מחייבת קליטת העלייה
את החבר בקיבוץ ? [...] רבים הרהורים ובנפש צעקת מחאה – מה עשו לי! האם אשלים ?
מצוות קליטת העלייה, המצווה הקדושה ביותר בארץ ישראל מלווה בחילול אהבתי. כן, אין
מילה אחרת: חילול. האומנם נדרש ממני הקרבן הגדול הזה? האומנם ?!"
חברי
הקיבוץ סערו לאור הטקסט האינטימי. מחד, בסביץ' היטיבה לתאר את קשיי הצפיפות. מאידך, איזו ברירה אחרת ניתנה לבני התקופה ? משה בילינסון, דמות מוכרת וידועה ביישוב מעורכי
עיתון דבר, תמך לחלוטין בבסביץ' והגיב במאמר ארוך משלו אשר התפרסם
בנובמבר. במאמר כתב בילינסון בין היתר: "חובת עיתונות הפועלים להעתיק את הרשימה הזו
במלואה ולחזור ולהעתיק עד שיתוקן הדבר, עד שיתעלם מחיינו העוול הזה, עד שזכר לא
יישאר ממנו". לעומת בילינסון, ישנם שהגיבו וטענו כי בפרסום הופגנה חולשה שאין
לה מקום בחיי הקיבוץ הדורשים כוח סיבולת ואיתנות.
בסביץ'
עצמה, אשר לאורך שנים ביססה עצמה כדמות מוכרת ומשפיעה בחיי הקיבוץ המאוחד, גם
בענייני קידום נשים, הודתה כי היא כתבה את המאמר רק כחמישים שנה לאחר פרסומו
הראשון. בתקופת קליטת העלייה וקשיי החלוצים אילו הייתה מודיעה כי היא שכתבה את המאמר
ניתן להניח כי אות קין היה מוצמד אליה וחייה היו מורכבים אף יותר. הטקסט האנושי
שהיא כתבה מאפשר לנו, גם היום, להתחבר ולהבין קצת יותר את עולמם המורכב של החלוצים
בתקופת היישוב.
בני הזוג ברכה וליפק לבנה מקיבוץ עין השופט עם סימה, דיירת ה'פרימוס' השלישית באוהל, מתוך ארכיון אתר עין השופט:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה