זה קרה בדצמבר 1936. קיבוץ תל-עמל עלה על הקרקע, במהלך שכלל בניית
חומת עץ ומגדל שמירה ושימש כניצן לפרשייה המפורסמת. מתחת למעטפת החשאיות והנוסטלגיה אשר רווחת בציבור הישראלי בהקשרי
פרשיית 'חומה ומגדל' נמצא הישג מדיני מרשים של
משה שרת, אשר קידם מהלך יהודי-בריטי משותף והוביל לשינוי המציאות בתקופה
המדוברת.
באפריל 1936, בין היתר לאור עליות היהודים לארץ והשינויים הדמוגרפיים
הדרמטיים, פרץ המרד הערבי הגדול. לצד פעולות רצח ופגיעה ביהודים בכל הארץ, בסוף
אפריל הכריזו נציגי הועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל-חסיני על שביתה רחבה של
כלל הערבים בארץ ישראל. מטרות השביתה היו הפסקת העלייה היהודית, איסור העברת
קרקעות ליהודים ודרישה להקמת ממשלה ייצוגית לערביי הארץ. למרות הפגיעות בנפש,
תחושת המצוקה והחששות שהיו מנת חלקם של אנשי הישוב היהודי, השביתה הערבית לאו
דווקא הובילה לתוצאות שרצו נציגי הועד הערבי העליון.
במקרים מסויימים ההתנהלות הערבית דווקא היטיבה וקידמה את היישוב
היהודי. דוגמאות בולטות הן אישורם של הבריטים להקמתו של נמל יהודי בתל-אביב לאור
השבתת נמל יפו ופיתוח פרוייקט הנוטרים. בשנת 1936 היו ביישוב כמה מאות נוטרים,
צעירים עבריים שנשאו נשק והוכשרו לתפקידי שיטור וביטחון, ובשנת 1939 הנוטרים כבר
מנו כ-15 אלף איש. צעירים אלו הם שיצטרפו לכוחות הביטחון של היישוב בשנים הבאות וישמשו
כבסיס איתן ובעל ניסיון לצה''ל לכשיקום. המדיניות הרשמית של היישוב לאור המרד
הערבי הייתה מדיניות ה-'הבלגה', ובעוד הבריטים נוקטים יד חזקה כנגד הערבים ההנהגה
המדינית של היישוב העלתה רעיונות שונים כיצד לנצל את המצב שנוצר בארץ לטובת
היהודים.
בספטמבר 1936 הושגה רגיעה יחסית לאור משא ומתן בין הבריטים לערבים.
רגיעה זו תופר על ידי הערבים בהמשך, אך בנובמבר 1936 השקט היחסי אפשר את הגעתם לארץ
של חברי ועדת פִּיל. מטרתה של ועדה מלכותית זו הייתה לבחון את הסיבות לפרוץ המרד
ולהמליץ על דרכי פעולה בכדי שלא יחזרו אירועים שכאלו בעתיד. ועדה זו עתידה הייתה
להמליץ ביולי 1937 על 'רעיון החלוקה', יצירת מובלעת בחסות בריטית ושתי מדינות בשטח
הארץ, כאשר המדינה הערבית תהיה גדולה פי ארבע מהמדינה היהודית ותהא תחת שליטת
עבדאללה בעבר-הירדן.
מספר חודשים לקראת פרסום מסקנות הועדה פרץ והתפשט פרוייקט 'חומה
ומגדל'. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הבין כבר בסוף 1936 לאן הרוחות
נושבות, בעיקר לאור רמיזות מחברי הועידה לחיים וייצמן. שרת פיתח אסטרטגיה התיישבותית,
אשר מטרתה הייתה לבסס אחיזה בנקודות חשובות מבחינת מפת החלוקה העתידית ותרומתן
הכלכלית ליישוב. ביומנו כתב שרת ביוני 1937: "את גבולות הארץ לא קבעו
תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא לחטוף
וליישב".
הצורך והרצון המשותף של הבריטים והיהודים בדיכוי המרד הוביל לפעילות
משותפת רחבה בין הבריטים ליהודים, גם בתחום ההתיישבות. משה שרת הצליח לשכנע את
השלטון הבריטי בחשיבות פריסת היישובים היהודים וביתרונות ההתיישבות לצרכי הבריטים.
טענתו הייתה כי יישוב יהודי ישמש כמוקד לאבטחת איזור מועד לפורענות. בניגוד לסברה
הרווחת, על אודות הקמת חפוזה בלילה כנגד רצון שלטון המנדט, רבים מהיישובים הוקמו
לא רק בידיעת הבריטים ובתיאום מראש על איזורי ההקמה, אלא גם בתמיכתם המעשית. במאמרו
של פרופסור מוטי גולני הוא טוען כי היישובים עלו לקרקע בדרך כלל בהסכמת הבריטים,
לעיתים בתמיכתם ותמיד בידיעתם. הבריטים בין היתר שלחו נוטרים וסיפקו נשק לאבטחת
שיירות האספקה והעבירו כספים לסלילת כבישים ודרכי גישה ליישובים החדשים שאכן ייצרו
מוקדי שקט והובילו לפיתוחו של היישוב. ארתור ווקופ הנציב העליון הבריטי אף השתתף
בטקס חנוכת היישוב כפר-שמריהו שהוקם ב-1937.
כך כתב לימים יהושע לוריא, ממקימי תל-עמל: "עלה הרעיון להקים
חומת עץ כפולה, ממולאה בחצץ, שתקיף חצר שלמה, שיוקמו בה צריפי מגורים וחדר אוכל ומטבח,
ובמרכזה יתנשא מגדל תצפית [...] התוכנית הובאה לידיעת ארגון ההגנה, ויוחנן רטנר,
אדריכל במקצועו, אישר אותה [...] ההמצאה של יישוב מבוצר נייד המוקם ביום אחד –
זוהי בלא ספק המצאה מקורית בתולדות עם-ישראל".
אופן הבנייה של יישובי 'חומה ומגדל' נבע מהמציאות בימי המרד הערבי. הערבים
נמנעו מתקיפות היישובים היהודים באור יום, וכאשר תקפו בלילה הפעילו בדרך כלל רובים
ומקלעים וזרקו רימוני יד. גדר התיל אשר הקיפה את היישוב מנעה את האפשרות להתקרב
ולהטיל רימונים, וגדר העץ שימשה כמחסה מפני ירי המקלעים. בניגוד לתפיסה הרווחת,
השיירות אשר נעו וסיפקו את הציוד הלוגיסטי לבניית הישובים נעו באור יום, גלויים
וחשופים ללא צורך בחשאיות, בעיקר לאור התמיכה והאישורים של השלטון הבריטי אשר היה
אחראי לאבטחת הפעילות. עם זאת, לאור התפתחויות פוליטיות עולמיות, בעיקר בשנת 1939,
הבריטים התלהבו פחות מההתיישבות היהודית.
ד"ר אלחנן אורן מזכיר באחד ממאמריו את אירועי העלייה ליישובים דן
ודפנה בתחילת מאי 1939, שבועיים לפני פרסום הספר הלבן הדרקוני אשר הגביל את העלייה
היהודית ואת רכישת הקרקעות באופן משמעותי. אורן מציין בדבריו הצעה של ארגון ההגנה כי
אם הנציב הבריטי יעכב את האישור להתיישבות יפעלו החלוצים בניגוד להוראתו. זמן קצר
לאחר שהועלתה ההצעה היא התבטלה, לאור הסתייגותם של בכירי ההגנה אליהו גולומב ודב
יוסף אשר טענו כי אמנם פעולה שכזו תהא טובה לצרכי הפגנת כוח והתנגדות להוראות
הבריטים אך אין סיכוי ריאלי שהיהודים יצליחו להתמודד עם כוחות הבריטים אשר יגיעו
לפרק את היישוב. במקרה הספציפי הנ''ל פנו בכירי ההגנה למפקדי הצבא הבריטי באיזור
ואלו שכנעו את הנציב העליון לאפשר את ההתיישבות.
כפי שהוזכר, תמיכת הבריטים בהתיישבות היהודית השתנתה מקצה לקצה לאחר
פרסום הספר הלבן במאי 1939. מהלך זה הוא שהוביל לתקופת 'הציונות הלוחמת' עליה
הכריז דוד בן-גוריון וגרר תנופה רחבה למאבק מדיני ולתנועת ההעפלה הבלתי-לגאלית. אי התמיכה של
הבריטים הוביל ברוב המקרים לקשיי התיישבות. אמנם מספר ימים לאחר פרסום הספר הלבן
הוקמו שבעה יישובים ביום אחד, אך היה זה כבר סופו של הפרוייקט המשותף ובשבועות
ובחודשים הבאים מספרם של היישובים החדשים ירד דרמטית. בתקופה זו רוחות מלחמה
התקדרו באירופה וכאשר בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם היהודים כמו הבריטים היו
מוטרדים מעניינים דחופים יותר.
תצלום הרמת מגדל והתוכניות להקמת תל-עמל:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה