זה קרה בנובמבר 1940 / על אסון הספינה 'פאטריה' וסוגיית הקורבן הראוי

זה קרה בנובמבר 1940. מבצע כושל של ארגון 'ההגנה' להצלת מעפילים הביא לאסון נוראי, טביעתה של ספינת המעפילים 'פאטריה' אשר עגנה בנמל חיפה, עם מאות מנוסעיה. האירוע הטרגי והשלכותיו הסעירו את היישוב היהודי לא רק בגלל מימדי האסון כי אם בגלל סוגיית הסמכות. בחברה היישובית, טרם הקמת מוסדות המדינה המסודרים, לא היה ברור מי הגורם אשר נתן את ההוראה לצאת לפעולה והוביל לאובדן.

בתחילת חודש נובמבר הגיעו לנמל חיפה שלושת ספינות המעפילים 'אטלנטיק', 'מילוס' ו-'פאסיפיק' ועל סיפונן כ-3,500 מעפילים אירופאים שהגיעו דרך הים השחור. באותה התקופה מדיניות הבריטים הייתה לאסור ולכלוא את המעפילים במחנה המעצר בעתלית עד לקבלת אישורי כניסה נוספים. הפעם המצב היה שונה. לאור הגעת אלפי פליטים תוך זמן קצר, ולאור הבנת הבריטים כי זרם הפליטים היהודים מאירופה לא עתיד להיפסק בקרוב, שונתה המדיניות.

הבריטים החליטו לגדוע את זרם המעפילים. לצורך כך העמיד הצי הבריטי את אוניית המשא 'פאטריה', והכוונה הייתה לאסוף מעפילים מהספינות שהגיעו לנמל ולגרשם למאוריציוס. לצורך כך הועברו ל-'פאטריה' כ-1,900 מעפילים, אשר כמו הנהגת היישוב היהודי, הופתעו מהשינוי במדיניות הבריטית. מדיניות הגירוש הקונקרטית הובילה את ההנהגה היהודית המופתעת לבצע מעשה בכדי להיטיב את המצב ולהשאיר את המעפילים בארץ.

הנהגת ארגון 'ההגנה' קיבלה הוראה לעכב את יציאת ה-'פאטריה' מנמל חיפה. הפתרון שנבחר להשלמת המשימה היה הטמנת מוקש בגוף הספינה, אשר בהתפוצצותו יפגע בתשתית הספינה בצורה קלה ויגרור עיכובים לצרכי תיקון ושיפוץ. בספרו של איש 'ההגנה' מוניה מרדור 'שליחות עלומה' הוא מתאר לפרטי פרטים כיצד התגלגלה הפעולה. מרדור מתאר איך אנשי ההגנה העלו רעיונות שונים ודרכים יצירתיות לביצוע הפיצוץ המבוקר. אנשיו ניסו ובדקו את צינורות הביוב בנמל במטרה להעביר את המוקש דרכם, לאחר מכן ניסו להכניס את המוקש לחבית שתצוף על פני הים. רעיון נוסף היה להטמין את המוקש באחד מרכבי מנהלי העבודה ולהוציאו לאחר מכן בעזרת חבלנים שיחדרו לנמל ויתחבאו. כלל התוכניות קרסו למול השמירה ההדוקה של הבריטים בנמל.

ההחלטה האחרונה הייתה שמרדור עצמו יחדור לספינה. הוא התחזה לפועל נמל והצטרף לצוות פועלים יהודי-ערבי שהעמיס את הספינה בשקי חול, לבנים וטיט למטרת  שיפוץ תנור האפיה בספינה. באחד השקים הוא הצליח להטמין את המוקש. תוך כדי סחיבת השקים מרדור יצר קשר עם הנס וונדל, נציג הנהגת המעפילים על הספינה והכניס את נציגי המעפילים בסוד העניינים. השיחות בין מרדור לוונדל נעשו תחת עינם הפקוחה של הבריטים, ובמסגרת חילופי הדברים החטופים נקבע מיקום אידאלי להטמנת המוקש ומועד להפעלתו. מרדור הצליח להעביר את המוקש לוונדל וזה האחרון העבירו לנקודת ההטמנה בבטן הספינה.

מועד הפיצוץ נקבע לאותו ערב, אך על כלל המעורבים עבר לילה מורט עצבים שבסופו לא התרחש דבר. המוקש לא פעל והספינה לא ניזוקה. בבוקר שב מרדור לספינה והבין מוונדל כי לא הצליחו להפעיל את המוקש וכי יש בעיה באחד מהרכיבים. מרדור חזר למהנדסי הגנה ואלו דנו בנושא והעבירו לו חלקי מוקש בכדי שיחליפם. לאחר התחמקויות וזיופים שונים הצליחו אנשי ההגנה להעביר את הרכיבים לספינה והמוקש שופץ ותוקן. החובבניות שהתגלתה כבר במקרה זה הייתה סימן מעיד לאסון שעתיד היה להתרחש.

הבעייתיות המרכזית בהטמנת המוקש הייתה הצורך במציאת מיקום המרוחק מהתקהלות אדם. לשם כך נבחרה נקודה בבטן הספינה, והוחלט כי מעט לפני הפעלתו יארגנו המעפילים הפגנה על סיפון הספינה ובכך ירחיקו את המעפילים מהסכנה. גם אם נציגי מעפילים הכירו את הפעולה, רובם המוחלט של המעפילים לא ידע מה הולך להתרחש. בבוקר ה-25 בנובמבר פרצה ההפגנה על סיפון הפאטריה ותוך מספר דקות נשמע פיצוץ עמום ברחבי הנמל. מרדור תיאר בספרו כיצד הביט מהרציף בספינה הנוטה על צידה ומתחילה לשקוע.

הדי האזעקות והסירנות ברציף הזעיקו כוחות צבא בריטים רבים לכיוון הספינה, אשר החלה לטבוע. מאות מהמעפילים החלשים מההפלגות הארוכות והחיים בתנאים קשים על הספינה קפצו למים בניסיונות הצלה. מאות טבעו, מעפילים יהודים כמו גם שוטרים וחיילים בריטים שהיו על הסיפון. בין ההרוגים היה גם הנס וונדל אשר התברר כי בעת שקיעת הטביעה ניסה לשחרר את חבריו שהיו כלואים בתא המעצר בספינה. באסון 'פאטריה' נספו מעל 200 מעפילים וכחמישים בריטים. מסקנות התחקיר שבוצע בארגון ההגנה היו כי מצב הספינה היה כה רעוע עד כי כמות חומר הנפץ המזערית שהייתה במוקש הספיקה להטביעה, בניגוד לתחזיות. מעפילי 'פאטריה' אשר נשארו בחיים הועברו למחנה המעצר בעתלית, ואילו את שאר המעפילים אשר היו על ספינת 'אטלנטיס' העבירו למאוריציוס.

הפעולה ותוצאותיה עוררו גל תגובות נרחב בארץ, אשר נסב בחלקו על אודות ההתאכזרות הבריטית ובחלקו על כבודם וחשיבותם של המעפילים והקרבתם. בדיון במרכז מפא''י ב-15 בדצמבר התייחס לפעולה אליהו גולומב בכיר ההגנה בציינו כי 'יש קורבנות ויש קורבנות', הוא הסביר כי בראייתו יש טעם לקורבנות הפאטריה וכי הללו מתו למען זכות העלייה החופשית. יצחק לופבן, עורך העיתון 'הפועל הצעיר' התנגד נחרצות לדבריו של גולומב ובמאמרו בעיתון התייחס לכך שאין רשות להקריב אנשים ללא ידיעתם ולהחמיא להם על קורבנם החיובי. מאמר נוסף באותו עיתון, בכותרת 'היד הזדונית', מתח ביקורת על ביצוע הפעולה. כתגובה על הפרסום פרצו למערכת העיתון חברי ארגון ההגנה וסטרו לכותב המאמר. בין הפורצים היה גם עמוס, בנו של דוד בן-גוריון. סוגיית ה-'קורבן הראוי', והאם המעפילים הבינו שהם מקריבים את חייהם למען המדינה עמדה במרכז הסערה הציבורית.

ויכוח נוסף סבב סביב קבלת ההוראה. לא היה ברור מי אישר את פיצוץ הספינה, ובכירי הנהגה ביישוב התרעמו על חוסר הסדר וההתייעצויות. היום ברור לנו כי בכירי היישוב היו מעורבים בהחלטה. במכתבו של משה שרת למרדור, לאחר שקרא את הפרק העוסק ב'פאטריה' בספר שצוין לעיל, שרת התייחס לנושא: "קראתי את הפרק בנשימה עצורה וחייתי מחדש את הגבורה והאסון כאחד, כמי שהאחריות לאותם הקורבנות היקרים העיקה ותעיק על מצפונו תמיד וכמי שמעולם לא ניחם על האישור הניתן אז".