זה קרה באוקטובר 1953 / על פעולת 'קיביה' והשקר שסיפר ראש הממשלה ברדיו

זה קרה באוקטובר 1953. חולייה של לוחמי פדאיון חדרה לשטח מדינת ישראל דרך אחד מכפרי הגדה המערבית, אז בשליטה ירדנית. החולייה הגיעה עד להתיישבות היהודית ביהוד וזרקה רימון לתוך ביתם של משפחת קניאס. פיצוץ הרימון הרג את אם המשפחה סוזן ואת שני ילדיה הצעירים, בנימין בן השנה וחצי ושושנה בת הארבע. בתגובה לאירוע צה''ל יצא לפעולת תגמול בכפר קיביה, פעולה משמעותית ודרמטית במסגרת מלחמות הגבול, אשר הובילה לעשרות הרוגים, שינתה את דפוסי הפעולה של צה''ל ואף גררה בעקיפין את שינוי שם משפחתו של אריאל שרון, דאז שיינרמן.

פעולת הטרור ביהוד הייתה אחת מני רבות בשנים שלאחר קום המדינה, כאשר מדינת ישראל ניסתה לבסס את ריבונותה, במקרה הזה בעניין מעברי הגבול. בקום המדינה הגבולות אמנם נקבעו, אך במקומות רבים לא נמצאו פיזית גדרות בשטח וכל דכפין יכל בנקל לחצות את הגבול. לאור החלטת ממשלת ישראל על 'חסימת השיבה', כלומר איסור על הפליטים ממלחמת העצמאות לחזור לשטחי המדינה, נותרו מחוץ למדינה פליטים רבים אשר ניסו לחדור. הפליטים, אשר בתחילה ניסו להיכנס לישראל בעיקר כדי לאסוף חפצים ויבול שנשארו מאחור, התעמתו עם התושבים היהודים וחיילי צה''ל וככל שהחודשים חלפו העימותים החריפו.

לאחר שבמקרים רבים הפליטים לא הצליחו לאסוף את רכושם לשעבר, הם העדיפו להגיע ולהרוס את השדות והבתים כדי שלפחות אחרים לא יהנו מרכושם. במקרים בהם גם דרך זו לא צלחה הגיעו במטרה לגנוב ולאיים ולבסוף גם לפגוע פיזית ביהודים. לאורך המחצית הראשונה של העשור הראשון למדינה החדירות של הערבים הפליטים נהיו אלימות ומסוכנות יותר, גם לאור העובדה ששני הצדדים הצטיידו בנשק חם והקצינו את האלימות. חיילי צה''ל ששמרו בגבולות קיבלו הוראה לפתוח באש במטרה להרוג כל מסתנן שחוצה את הגבול וחלק מהמסתננים אכן נהרגו בעת שניסו לחדור.

האירוע שהתרחש ב-12 לאוקטובר בבית משפחת קניאס היה עוד אחד מפעולות הטרור המוצלחות של המסתננים, אשר במקרה זה חדרו במטרה לחבל ולרצוח. הרצח המזעזע נגע בנימי נפשם של מנהיגי ישראל. פנחס לבון שר הביטחון, מרדכי מקלף הרמטכ''ל ומשה דיין ראש אג''ם החליטו על פעולה צבאית גדולה כנגד הכפר קיביה בגדה. ההנהגה הביטחונית חשדה כי מן הכפר יצאו לוחמי פדאיון מעת לעת, גם אם לאו דווקא בפעולה הספציפית. 

למבצע ניתן השם 'מבצע שושנה' לזכר הילדה שנהרגה. בפקודת המבצע שהועברה ליחידה 101 וגדוד 890 של הצנחנים נכתב כי המטרה היא "ביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם". בליל ה-14 לאוקטובר יצאה הפעולה לפועל. החיילים, בפיקודו של רס"ן אריאל שיינרמן, חדרו לכפר, ירו, הטילו רימונים והבריחו את בעלי הנשק המעטים שהיו באיזור, תוך כדי פגיעה במי שניסה להתנגד. לאחר שהשתלטו על הכפר פוצצו הכוחות כ-45 בתים, לאחר שלפי עדויות החיילים עשו סריקה בכל בית לפני שפוצץ וקראו בקול לתושבים להתפנות לפני שהבית יקרוס. למרות האזהרות, הסתבר כי בבתים רבים הסתררו תושבי הכפר במרתפים. לצה''ל לא היה אף נפגע בפעולה, אך לתושבי הכפר היו כשישים הרוגים, בעיקר נשים וילדים. עד היום סוגיית האזהרה והאשמה בדבר התושבים ההרוגים הרבים לוטה בערפל.

מה שאינו מעורפל כלל הוא התגובה הנדהמת והזועמת של גורמים רבים בעולם. החל מהממשלה הירדנית ועד לארגון האומות המאוחדות, ובעיקר מדינות מובילות כבריטניה וארצות הברית. המדינות הגיבו באופנים שונים, החל מחיזוק כוחות הצבא הירדנים ועד הצעות להטלת סנקציות והגבלים על ישראל. התגובה הייתה כה דרמטית עד כי דוד בן-גוריון בנאומו ב-19 באוקטובר ברדיו 'קול ישראל' ציין כי הוא מצטער על ההרוגים, הוא בטוח שהפעולה בוצעה על ידי אזרחים זועמים מיישובי הספר בתגובה על פעולות הטרור של המסתננים והבטיח כי לא הייתה יחידה של צה''ל אשר יצאה מבסיסה בליל הפעולה. בזיכרונותיו של אריאל שיינרמן מפקד הפעולה הוא תיאר ברגשנות כיצד האזין לרדיו ונחרד מהשקר הגס. שיינרמן לאחר מכן זומן למשרדו של בן-גוריון, שם האחרון שוחח איתו והסביר כי לא הייתה ברירה והיה צורך להכחיש. באותה פגישה בן-גוריון גם הציע לאריאל לשנות את שם משפחתו הגלותי 'שיינרמן' לשם המשפחה איתו הוא יזוהה מאז ואילך - 'שרון'.

פעולת קיביה סימנה את קצן של ההתקפות הצה''ליות על יעדים אזרחיים כתגובה לפעולת טרור של המסתננים. התגובה העולמית הנזעמת, לצד האיומים והחשש מחזרה על פגיעה בכמות של אזרחים הובילה למדיניות של תקיפת יעדים צבאיים של המדינות השכנות, בעיקר ירדן ומצרים, בתגובה לפעולת מסתננים. פעולה קיביה ומסקנותיה הם ללא ספק נקודה משמעותית בתהליך ההקצנה של העימות בין ישראל לשכנותיה, עימות שהגיע לשיאו בשנת 1956 עת יצאה ישראל למלחמת סיני. 

זה קרה בפברואר 1931 / על אגרת מקדונלד ועוצמתו הפוליטית של חיים וייצמן

זה קרה בפברואר 1931. ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, שלח אגרת הממוענת באופן אישי למנהיג התנועה הציונית חיים וייצמן ובה נסוג מהעמדה הרשמית של השלטון הבריטי כפי שהופיעה בספר הלבן של פאספילד. אגרת זו מסמלת באופן בולט את כוחו ועוצמתו של וייצמן בקרב ההנהגה הבריטית בשנות העשרים ותחילת השלושים של המאה ה-20. יחד עם זאת, מעמדו האישי של וייצמן בממלכה הבריטית לא עזר לו כאשר החל לדעוך כוחו הפוליטי אל מול התפתחות המפלגות היהודיות.

באוגוסט 1929 פרצו מאורעות תרפ''ט, סדרת פרעות אלימות בכל רחבי היישוב היהודי אשר בסופם נמנו 133 הרוגים יהודים ו-110 ערבים. הפרעות פרצו לאור הנוכחות היהודית בכותל המערבי שעוררה מתיחות, בעיקר לאחר הכנסת האלמנט הדתי לסכסוך היהודי-ערבי על ידי המופתי חאג' אמין אל חוסיני. גורמים נוספים לפרוץ המאורעות נבעו מההתפתחות המהירה של החברה היהודית מאז קום המנדט, המצב הכלכלי ביישוב ונסיבות שונות אשר הובילו לתסכול ערבי שהמופתי היטיב לנצל.

בתגובה למאורעות פעלו הבריטים במספר מישורים. ראשית שלחו לארץ ישראל ועדה שהייתה מורכבת מחברי פרלמנט בריטי ובראשה השופט וולטר שאו. מסקנות הועדה, שהתפרסמו במרץ 1930, התייחסו לבעיית תצורת השלטון הערבית, להגירה המופרזת של היהודים לארץ ולבעיית רכישת הקרקעות היהודית המאסיבית. מסקנות הועדה הובילו לשליחתו לארץ של ג'ון הופ-סימפסון, חבר פרלמנט בריטי שהגיע לחקור את השטח ולהמליץ על מדיניות בריטית. לאחר שלושה חודשי חקירה פרסם הופ-סימפסון את מסקנותיו וטען כי קיים  צורך במניעת עלייה יהודית לארץ. בין היתר הסביר כי הבעייתיות נובעת מההתיישבות היהודית הצפופה על הקרקע והצורך הדחוף בפיתוח רמת החקלאות לפני הגעת מתיישבים נוספים. לגבי יהודים שירצו להגיע לארץ ולעסוק בתעשייה ולא בחקלאות טען הופ-סימפסון כי "אין זה מן הצדק שיהודי מפולניה, מליטא או מתימן יורשה להיכנס לארץ למלא מקום עבודה בה בשעה שבפלשתינה גופא כבר ישנם פועלים המוכשרים למלא את העבודה ואין ביכולתם למצוא עבודה". מירב הפועלים המוכשרים אליהם התכוון היו תושביה הערבים של הארץ.

באוקטובר 1930, לאור מסקנות ועדת שאו והופ-סימפסון הגיב הממשל הבריטי בדמות 'ספר לבן', צו מדיני, של שר המושבות דאז, סידני ווב פאספילד. בספר הלבן נכתב כי ההתחייבות של הבריטים היא כפולה, גם ליהודים וגם לערבים תושבי ארץ ישראל. הצהרת בלפור שהייתה חלק בלתי נפרד מהגדרות המנדט הבריטי הושמטה מהספר הנזכר לעיל. הצו המדיני שהוציא פספילד הפתיע בחומרתו ופגע קשות ביישוב היהודי. לצד הקביעה כי יש להקים באופן מיידי מועצה מחוקקת ערבית, נטען כי אסור ליהודים לרכוש קרקעות חדשות וכי יש להגביל את העלייה על פי קריטריונים כלכליים נוקשים. בין היתר נטען כי כל עוד יש אבטלה ערבית לא יוכלו להגיע ארצה יהודים שעתידים לתפוס מקומות עבודה פוטנציאלים לערבים.

הספר נתפס כאסון בעיני ההנהגה היהודית. בתגובה ישירה התפטר חיים ויצמן, אז נשיא התנועה התנועה הציונית וראש הסוכנות היהודית מתפקידו בסוכנות. חיים וייצמן היה בתקופה זו דמות מוכרת ובולטת באליטה הבריטית. במשך שנים קשר וייצמן קשרים אישיים חמים עם ההנהגה הבריטית, החל מתרומתו המדעית ותמיכתו בממשל במהלך מלחמת העולם הראשונה, דרך הצהרת בלפור שחיברה בין האימפריה הבריטית לעם היהודי וכלה בתמיכה הפוליטית היהודית שהעניק לשלטון לאורך השנים. עוצמת ההשפעה של וייצמן כאדם פרטי בשנים אלו בבריטניה הייתה משמעותית ביותר והוא לא היסס להשתמש בה.

כבר לאחר פרסום מסקנות ועידת שאו טען וייצמן בפני ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, כי המסקנות שגויות וכי יש לשלוח לארץ נציג ציוני שיחקור שוב. ימים לאחר מכן, כאשר לאור מסקנות הועדה ביטל משרד המושבות הבריטי מעל אלפיים היתרי עלייה לארץ, ניתק וייצמן את קשריו עם משרד המושבות ושלח את בנו מלקולם לראש ממשלת בריטניה כדי שיאמר לו שאם תאמץ הממשלה את מסקנות הועדה וייצמן יתפטר מתפקידו. כשבוע לפני פרסום הספר הלבן של פאספילד הציג שר המושבות את הצו המדיני לוייצמן. שלושה ימים לאחר מכן שלח וייצמן מכתב לפאספילד בו התפטר מתפקידו וכתב כך: "קראתי את הדו''ח של סר ג'ון הופ סימפסון ואת הצהרת המדיניות של ממשלת הוד מלכותו [...] היא עושה הרבה לשלילת הזכויות ולניפוץ התקוות של העם היהודי ביחס לבית הלאומי בארץ ישראל [...] אין איפוא אדם שישתוקק כמוני להיענות לקריאה להמשיך בשיתוף פעולה אילו היה קיים בסיס לכך. אבל אינני רואה אותו כעת, לאחר שממשלת הוד מלכותו הטילה דופי בעבודתנו בעבר ומתקבלות החלטות השמות מכשולים חמורים ביותר על דרכה בעתיד". באותו המכתב הודיע וייצמן כי הוא מתכוון לפרסם את דבריו בעיתונות בכדי להשפיע על דעת הקהל. וייצמן לא היסס לצאת למאבק אישי ופומבי כנגד שר המושבות וראש ממשלת בריטניה לאור שינוי המדיניות.

מספר שבועות לאחר פרסום הספר זימן ראש ממשלת בריטניה את חיים וייצמן ללשכתו. לאור הסערה הגדולה שעורר הספר הלבן רצה ראש הממשלה לדון עם וייצמן לגבי אפשרויות להגיע לפשרה. למרות התנגדות פלגים שונים בהנהגה היהודית הסכים וייצמן להגיע לפגישה והחל במשא ומתן עם הממשלה הבריטית על ניסוח הצהרה שתעצב מחדש את המדיניות הבריטית. לאחר עבודה מאומצת המשא ומתן הבשיל והוביל ל-'אגרת מקדולנד' שנשלחה בפברואר 1931. במסמך, אשר נכתב על ידי ראש הממשלה הבריטי והיה ממוען לחיים וייצמן, חזרה בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל. על פי דרישתו של וייצמן העניק הממשל הבריטי לאיגרת מעמד פוליטי זהה בחשיבותו לספר הלבן. וייצמן – בכוח אישיותו, השפעתו וקשריו הפוליטיים בבריטניה הצליח במו ידיו לבטל את הספר הלבן של פאספילד.

מהלך זה של וייצמן ותוצאותיו נתפסו כהישג מדהים ברחבי העולם ובעיקר בבריטניה. קשה לתפוס כיצד אדם פרטי הצליח להיכנס למשרדו של ראש ממשלה ולדרוש שינוי במדיניות כלפי עמו. ואולם למרות הכוח הרב ועוצמתו של וייצמן בבריטניה, מעמדו בקרב האוכלוסייה בארץ ישראל לא התחזק בצורה ניכרת לאור השתלשלות האירועים. אנשי מפלגות הפועלים השונות ראו בספר הלבן כישלון של וייצמן, והתיקון על ידי אגרת מקדונלד לא סיפק אותם. הדבר יבוא לידי ביטוי בבחירות לקונגרס הציוני ביולי 1931. אז, לראשונה, לא נבחר וייצמן בבחירות לראשות הקונגרס. וייצמן, כדוגמת הרצל לפניו, היה מנהיג כריזמטי והוביל מכוח אישיותיו ויכולותיו הפרטיות. בשנות השלושים קשה היה להמשיך להנהיג בכוח זה, כאשר מפלגות הפועלים ההמוניות צברו תאוצה. וייצמן עוד יחזור לכהן כראש ההנהגה היהודית העולמית, אך בשנת 1931 נפל דבר, כאשר הכוח המפלגתי של אנשי תנועות הפועלים והמפלגות הרוויזיוניסטיות כבר גדל והתעצם עד שהיה חזק יותר מכוח אישיותו ועוצמתו האינדיוידואלית של חיים וייצמן.

זה קרה בפברואר 1840 / על עלילת הדם בדמשק והתפתחות הסולידריות היהודית

זה קרה בפברואר 1840. נזיר איטלקי בשם תומאסו ומשרתו הערבי אברהים עמאשה נעלמו בעיר הסורית דמשק. מקום המצאם הידוע האחרון היה השכונה היהודית בעיר, עובדה שהסעירה את האזרחים הסורים והובילה לעלילת דם עם השלכות נוראיות לגבי יהודי הקהילה. הסתעפות הפרשייה, אשר קישרה לראשונה בין מנהיגים יהודים במערב אירופה לבין יהודי ארצות ערב הובילה לכך ש-'עלילת הדם בדמשק' היא אירוע משמעותי ביותר בהתפתחות הסולידריות היהודית העולמית.

בתחילת פברואר דווחה היעלמות השניים לקונסול הצרפתי בדמשק, דאז עיר אשר נכבשה מידי העות'מאנים על ידי מושל מצרים מחמד עלי. בתקופה זו התגוררו בדמשק אלפי יהודים והעיר היוותה מוקד כלכלי חשוב כתחנת מעבר בין בגדד לביירות. הקונסול, דה רטי-מנטון, חיכה עד לסוף החודש לפני שדיווח לממונים עליו בצרפת על ההיעלמות. רטי-מנטון רצה לעדכן על המצב רק לאחר שהוא חקר והצליח להתקדם בפתרון המקרה. חקירתו של הקונסול העלתה כי תומאסו הגיע לשכונה היהודית כדי לתלות כרזות דת ואחת הכרזות הועברה ממקומה ונתלתה ליד חנותו של סָפַּר יהודי. ספר זה נעצר ובלחץ עינויים וחקירות של המשטרה הסורית הודה ברצח תומאסו יחד עם יהודים מוכרים אחרים בקהילה. יהודים אלו גם הם נעצרו ועונו ולבסוף הודו באשמה. ה-'ראיות' שאסף רטי-מנטון הספיקו בכדי להודיע בפרהסיה כי היהודים הם שהיו אחראים לרצח תומאסו ועוזרו וכי אין ספק שיש קשר פולחני לרצח, היות וידוע כי היהודים מערבבים דם אדם בקמח ממנו הם מכינים את מצות חג הפסח.

קהילת היהודים בדמשק לא הצליחה לפעול בזמן כדי להתגונן. המשפט והחקירות התנהלו בצורה מהירה והחלטית, כאשר לרבנים ולמנהיגי הקהילה לא ניתן מענה ראוי. ההמון המוסלמי הזדעק כנגד היהודים שהוכחה אשמתם ומספר מהיהודים שהואשמו נלקחו בכוח לרחובות, עונו והושפלו בפני הציבור הזועם. השליטים המקומיים, כדוגמת השריף פחה מושל סוריה, הזעיקו כוחות צבא לעיר בכדי שלא יתבצע טבח בכלל קהילת היהודים. היהודים המואשמים הוחזקו בבתי הסוהר עד לקבלת אישור להוצאתם להורג, אך אישור זה בושש להגיע והיהודים סבלו במאסר. חקירת המקרה עוד התפתחה והסתבכה, אך היריעה קצרה וארצה להתעמק במעורבותם של המנהיגים היהודים ולא בהתפתחויות המשפטיות בסוריה.

שבועות לאחר ההיעלמות והחקירות החל המקרה להתפרסם בעיתונות האירופאית והעולמית. ארגונים יהודים החלו להתעניין ונדהמו מהסיפור, כאשר האליטה היהודית האירופאית נחרדה מהמקרה ומההשלכות על היהדות העולמית. החשש והאימה של היהודים המערביים היו לא רק מגורלם האכזר של קרוביהם במזרח אלא גם מההשלכות הקשות על תדמית היהודים במערב. אם הוכחה אשמתם ומעורבותם של יהודי המזרח בפולחנים שטניים, חששו יהודי המערב כי לא ירחק היום וגם הם יואשמו בכך. יהודי מערב אירופה, אשר עד אז כמעט ולא התעניינו ביהדות ארצות ערב, יצאו למאבק. 

בתחילה פנו ארגונים יהודים ונציגיהם השונים למדינאים האירופאים בבקשה לעזרה ותמיכה למול המנהיגים במזרח התיכון. בין היתר גייסו את התקשורת ושלחו נציגים לעזור בחקירת היהודים בסוריה. לאחר שלא הצליחו להשפיע משמעותית מרחוק, הוחלט להוציא משלחת בראשות שני נציגים בולטים של האליטה היהודית במאה ה-19, אדולף כרמייה, מבכירי יהדות צרפת, ומשה מונטיפיורי מהאליטה הבריטית. השניים יצאו בהפלגה מצרפת לכיוון המזרח התיכון ביולי 1840, היעד הראשון היה מצרים במטרה לשכנע את המושל מחמד עלי בחפותם של היהודים בדמשק.

מסעם של השניים מעניין כשלעצמו בעיקר לאור ההבדלים הבולטים באורח חייהם של המנהיגים היהודים בארצות אירופה השונות. בקצרה ניתן לומר כי מונטיפיורי הזדעזע ונגעל מאורח חייו הצרפתי הלא מסורתי של כרמייה, אשר לא הקפיד על מנהגים יהודיים דתיים, למשל כשרות המזון. תצורת החיים השונה בתכלית והאופי של אמלי כרמייה ויהודית מונטיפיורי, רעיות המנהיגים, הובילו לכך שהנשים לא הסתדרו וחיכוכים התגלעו בין בני הזוג. לאחר מסע ארוך ולא פשוט הגיעו השניים ומשלחותיהם למצרים.

בהגיעה של המשלחת למצרים החלו המנהיגים במאמציהם השתדלניים אשר לאחר זמן מה הצליחו להעלות פרי. גורלם של היהודים וסבלם בכלא לא כך כך עניין את מחמד עלי, אבל המציאות הפוליטית, חולשת האימפריה העות'מאנית ורצונו של המושל לחזק את הקשר עם המעצמות המערביות עזרו. בספטמבר 1840 התפרסם צו של מחמד עלי בדמשק ובו הורה האחרון לשחרר את היהודים האסורים מהכלא. לאחר ההישג יצאו המנהיגים היהודים ממצרים באופן נפרד, ובדרכו חזרה לבריטניה מונטיפיורי הספיק עוד להיפגש עם הסולטן העות'מאני. מונטיפיורי הצליח לנצל את הסיטואציה הפוליטית כדי להוציא 'פירמן', צו של הסולטן, אשר אישר כי הסיפורים על הפולחן היהודי והשימוש בדם לאפייה בדויים. 

גם לאחר שחרורם של היהודים בדמשק מצבה של הקהילה היה רחוק ממושלם. עם זאת, המצב השתפר בזכותם של מנהיגי היהודים בקהילות המערב, אירוע ראשוני שאין להקל בו ראש. כרמייה ומונטיפיורי התקבלו באירופה המערבית כגיבורים אשר הצליחו להציל ולתמוך בבני עמם המרוחקים. 'עלילת דמשק' מסמנת גם היום מאורע היסטורי מרכזי בתיאור התפתחות הסולידריות היהודית, או לפחות התעצמות הקשר התלותי שבין היהודים החזקים במערב לבין קרוביהם או בני חסותם במזרח.


בספרו 'רומא וירושלים' שפורסם בשנת 1862 התייחס משה הס, ממבשרי הציונות, לעלילת הדם כאירוע משמעותי ביחס שבין יהדות אשכנז לשאר קהילות היהודים. הס טען כי יש להתנגד להתבוללות היהודים ולחזק את החיבור שבין בני ישראל בתפוצות השונות. להלן קטע קצר מהספר בו הס התייחס לעלילת הדם:

זה קרה באוקטובר 1898 / על הרצל, הקיסר וילהלם השני והניסיונות להשיג אישור מדיני למדינה יהודית

זה קרה באוקטובר 1898. קצת יותר משנה לאחר התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הצליח בנימין זאב הרצל להיפגש עם אחד ממנהיגי אירופה הבולטים ביותר, הקיסר הגרמני וילהלם השני. פגישה זו, גם אם לא נחלה הצלחה כבירה מבחינת הרצל, נתפסת כאחת מנקודות השיא של השיח הציוני המדיני ושימשה כעוד שלב בדרך להצלחת התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל.

באוקטובר 1898 קיסר גרמניה וילהלם השני, אשר שלט בגרמניה בין 1888 ועד 1918, יצא למסע לעבר ארץ ישראל. מטרתו המוצהרת הייתה עלייה דתית לעיר הקודש ירושלים, אך המטרה המרכזית הייתה דריסת רגל בארץ ישראל והשפעה קולוניאלית בתחומי האימפריה העות'מאנית. במסעו זה עבר וילהלם בקושטא ונפגש עם הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני, איתו רצה לחזק את היחסים הדיפלומטים. בשלהי המאה ה-19 יש שכינו את האימפריה העות'מאנית 'האיש החולה של אירופה', בכוונה לכך שניתן היה לראות שכוחה של האימפריה דעך משמעותית. קיסר גרמניה זיהה זאת והתעניין גם הוא בהשתלטות והשפעה על איזורים ונכסים של האימפריה. בין היתר הציעו הגרמנים לעות'מאנים פרויקט שאפתני להקמת ציר רכבות בין קושטא לבגדד כדי לחבר את אירופה והמזרח התיכון ולהתקרב למאגרי הנפט. פגישתו של וילהלם עם עבדול חמיד עסקה גם בהיבטי הזיכיון להקמת הרכבות.

כאן נכנס לתמונה המוח היהודי. באותה התקופה ניסה בנימין זאב הרצל להציג את רעיונותיו בדבר המדינה היהודית לשועי העולם, במטרה לבסס את האפשרות להקמתה. בעזרת קשריו של הרצל לשגריר הגרמני בוינה הוא הצליח לקבוע פגישה בפוטסדאם שבגרמניה עם קנצלר גרמניה ועם שר החוץ. הרצל דן עם השניים על רעיונותיו, כאשר יש פער גדול מאוד בין עוצמת ההישג של יצירת השיח עם בכירי המדינה לבין תוכן הפגישות שלא הבטיח גדולות. מטרתו של הרצל הייתה לשכנע כי היהודים מעוניינים להביא למזרח את הטכנולוגיה הגבוהה ביותר וליישב את האיזור באוכלוסיה יהודית אירופאית מתקדמת. בנוסף הרצל רצה לשווק את רעיון הגירת היהודים האירופאים לארץ ישראל כאמצעי לחיזוק ההשפעה הגרמנית באיזור. טענה משמעותית של הרצל הייתה קשורה לפרוייקט הרכבות, כאשר טען כי יוכל להשיג משאבים כספיים גדולים מן היהודים העשירים בכדי לתמוך בפרוייקט.

בפגישותיו של הרצל עם בכירי השלטון הגרמני הזכיר הרצל את שביקש בעבר, לפגוש את הקיסר. לאחר נסיונות לא מעטים לבסוף נענה כי הוא עתיד להיפגש עם הקיסר בקושטא או בירושלים, ולאור כך באמצע אוקטובר יצא הרצל למסע לעבר קושטא. הרצל הנרגש רדף אחר פקידים שונים כדי לתאם את המפגש, ולבסוף הצליח לשוחח עם הקיסר בפגישה שארכה כשעה. בפגישה זו ניסה הרצל לשכנע את הקיסר לבוא בדברים עם הסולטן לגבי מצבם של היהודים והטובות שיצמחו לעות'מאנים ולגרמנים מהכספים הרבים שיעבירו היהודים העשירים לארץ ישראל. גם במקרה זה, כבמקומות אחרים, התפאר הרצל בממון היהודי הרב שעמד לרשותו למרות שלא היה לדבר אחיזה במציאות.

ביומנו של הרצל הוא כתב כי הפגישה נסתיימה בהצלחה וכי הקיסר הנהן בראשו לאות הסכמה וטען כי דרישות התנועה הציונית נראות לו. ההישג הגדול ביותר לדעתו של הרצל היה כפי שכתב ביומנו: "המלה הלא מוכרת 'ציונות' הופכת למטבע עובר לסוחר בחצרות קיסרים ומלכים, הישג שאין לזלזל בו". לאחר הפגישה העלה שר החוץ הגרמני אפשרות לפגישה נוספת עם הקיסר בירושלים, וכאשר הבין הרצל כי הוא יכול לפגוש את הקיסר הגרמני בשנית החליט להגיע לביקורו הראשון והיחיד בארץ ישראל. הרצל, יחד עם ארבעה מאנשי התנועה הציונית ובינהם דוד וולפסון לימים מחליפו של הרצל בתפקיד ראש התנועה הציונית, הפליגו בצפיפות על גבי הספינה 'רוסיה' מאלכסנדריה, דרך פורט סעיד ליפו.

הקיסר וילהלם הגיע באוקטובר 1898 ליפו, ועתיד היה לרכב אל ירושלים. הרצל שהכיר את מסלולו הצפוי של הקיסר, תכנן להפתיעו בפגישה מקרית בדרך. הרצל חיכה בשערי בית הספר החקלאי היהודי 'מקוה ישראל' לאור ידיעתו כי הקיסר עתיד לבקר שם. לאחר המתנה של כמה שעות הקיסר וילהלם אכן הגיע רכוב על סוסו, זיהה את הרצל, הושיט אליו את ידו ואף שוחח איתו קצרות. התגובה היהודית הייתה כמעט היסטרית. בעיתון היהודי 'המליץ' נכתב על אודות האירוע: "כולם נבהלו ממראה עיניהם ויחרדו מאוד. ויפלו איש על צווארי רעהו וישקו איש לרעהו מרוב התפעלות והתלהבות. הקיסר וילהלם עמד לדבר את הד"ר הרצל ! מי יודע מה גדול ערך המקרה הנפלא הזה לעמנו".

ימים ספורים לאחר מכן, בשלישי בנובמבר, הגיעה זמנה של הפגישה המיוחלת בירושלים. הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני ונשא נאום נלהב על אודות יתרונותיה של ההגירה היהודית לארץ ישראל בראיית הגרמנים. בתגובה הגיב הקיסר באיפוק וענה: "הדברים שהבאת לתשומת ליבי עניינו אותי מאוד, מכל מקום העניין עדיין טעון לימוד מדוקדק ועוד דיונים". לאחר שיח נוסף על מקורות המים בארץ ועוצמת הכסף היהודי, נסתיימה הפגישה. האכזבה הייתה גדולה וברור היה כי מטרתו המוצהרת של הרצל מהפגישה לא הושגה. בצאתו של הרצל מהפגישה הוא אמר לחבריו: "הוא לא אמר הן ולא לאו". עם זאת, הרצל וחבריו הבינו כי לא ניתן להתעלם מכך שאחד ממנהיגי אירופה נפגש עם מנהיג התנועה הציונית ושקל את הצעותיו. עצם קיום הפגישה היה הישג משמעותי לתנועה הציונית, כאשר לראשונה עלה הפתרון של המדינה היהודית לשולחנם של הדרג הבכיר ביותר באירופה.

ניסיון זה של הרצל לשכנע את בכירי אירופה בצדקת רעיון המדינה היהודית היה מן הבולטים שעשה בחייו, עד למותו בטרם עת בשנת 1904. פרשייה זו היא דוגמא מובהקת לגישת הציונות המדינית של הרצל, אשר דגלה בהשגת הצ'רטר, הזיכיון, ממעצמה אירופאית בכדי לקדם את מטרות התנועה הציונית. הצהרת בלפור, אשר פורסמה בשנת 1917 בעזרתו של המנהיג הציוני הגדול הבא, חיים וייצמן, היא דוגמא מוחשית לתמיכה המדינית שלסוף קיבלה התנועה הציונית.

דוד וולפסון הוא שצילם את פגישתו של הרצל עם הקיסר הגרמני בשערי בית הספר 'מקוה ישראל'. לצערו של וולפסון, התרגשותו הרבה גרמה לכך שבתמונה הוא אמנם תפס את הקיסר, אך לא את הרצל. לאור כך צולם הרצל לבדו בשנית והתמונות עובדו לתמונה מזויפת אחת שהתפרסמה ברבים. להלן שתי התמונות שצולמו בנפרד (משמאל) והתמונה המזוייפת (מימין):