זה קרה במאי 1958 / על יעקב כהן וסוכנות הביון החשאית של משרד האוצר ומס ההכנסה

זה קרה במאי 1958. 'שירות האינפורמציה', סוכנות הביון הסודית של משרדי מס ההכנסה, נסגרה. שירות זה, אשר לאחר שנחשף היה ידוע בציבור בשמו המקוצר ה-'ש.א', היה גוף חשאי ולא מוכר תחת משרד האוצר. מן הרגע שהתגלה רבים ראו בו את 'אחיו הצעיר' של שירות הביטחון הפנימי במדינה, ה-'ש.ב', והוא ללא ספק היה מן הגופים השנואים ומעוררי הסלידה בקרב הציבור הישראלי.

בשנת 1953 חוקקה הממשלה חוק לעדכון פקודת מס ההכנסה אשר הייתה בתוקפה החל משנת 1947. נראה כי לצד השינויים בחוק הוגדרה גם הקמתו של גוף בילוש אשר יוכפף למשרדי מס ההכנסה ומטרתו תהא בין היתר לעזור בהשגת כתבי האישום כנגד עברייני המס.

את ארגון 'שירות האינפורמציה' עטפה עננת חשאיות מרגע הקמתו. רק באוקטובר 1957 מסר סגן נציב מס ההכנסה במסיבת עיתונאים כי קיימת יחידת בילוש אשר מטרתה לאסוף נתונים על עברייני מס במטרה לתמוך את עבודתם של פקידי השומה. שמה של היחידה הסודית 'שירות האינפורמציה', ה-'ש.א'. העדכון עורר כעס ותסכול בקרב האזרחים והעיתונות האופוזיציונית מיהרה לנגח את שלטון מפא''י בהתנהלות המרגיזה.

עיתון 'חרות' לדוגמא הרבה להתייחס לשירות באופן ארסי בפרסומיו. בין היתר פורסמה בנובמבר 1957 כתבה בנושא תחת הכותרת: "הופרה סודיות הבנקים – שרות ה-'ש.א' חדר לרשות היחיד'. בכתבה תואר המשרד כגוף המפעיל טרור על הבנקים, עוקב אחרי פעילויות אזרחים וגורר סגירות עסקים חדשות לבקרים. בין היתר צויינו בכתבה שמות של כעשרה בתי קפה, מסעדנות וחנויות אשר נסגרו מפני בעיות עם מס הכנסה ודיווחים של שירות האינפורמציה.

מאז הקמת הגוף היה שמו של ראש הארגון מסווג וחשאי. גם ועדת הכספים בכנסת לא הייתה חשופה אליו וכל שכן הציבור וחברי האופוזיציה. בנובמבר 1957, ככל הנראה בלחץ המחאה הציבורית, פורסם לראשונה שמו של העומד בראש הארגון הסודי – יעקב כהן, ראש עיריית קריית אונו. כהן, אשר היה במקביל ראש העירייה והעומד בראש הארגון, נחשף בנובמבר והפתיע את חברי המועצה, את תושבי העיר ואפילו את אשתו ומשפחתו הקרובה שלא ידעו שהוא איש מס הכנסה. כלל הקרובים אליו ידעו כי הוא איש משרד הביטחון אבל הם לא שיערו כי הוא העומד בראש אחד הארגונים השנואים ביותר במדינת ישראל.

יעקב כהן נולד בשנת 1918 בגרמניה ועלה לארץ ישראל בשנת 1934 במסגרת תנועת 'עליית הנוער' אשר העלתה נוער חלוצי מגרמניה להשתקעות בארץ. יעקב עבד בארץ בחנות ספרים בתל אביב, אותה ניהל עד לשנת 1948 ולאחר מכן עבר לשמש כקצין מנהלה במערכת עיתון 'מערכות' של משרד הביטחון. משם הדרך לשמש כאיש משרד הביטחון הייתה קצרה והוא קיבל תפקיד מודיעיני במרחב הדרומי של ה-'ש.ב'. לאחר מספר תפקידים הועלה שמו למועמד לראשות 'שירות האינפורמציה', בין היתר לאור לימודיו לתואר בכלכלה אותם סיים בהצלחה. יעקב היה חבר מפלגת מפא''י ומטעמה רץ לראשות ועד המקומי במאי 1953, אז נבחר לראש מועצת קרית אונו.

לאחר שנחשף והיה נתון לביקורת ציבורית התראיין כהן בשנת 1957 הסביר את תפקידיו המודיעיניים של הארגון: איסוף חומרים, ביצוע מעקבים ומשימות בילוש ובדיקות ספציפיות וקפדניות על חשודים בהונאות מס. לארגון היו אלפי מתנדבים הפרוסים ברחבי הארץ אשר היו מעבירים חומרים לבקשת החוקרים. ה-'מתנדבים' היו דווחנים במקרה הטוב או מלשינים במקרה הרע. לצד מעבר על נתוני הבנקים ועסקאות כלכליות פרטיות, אחת מדרכי הפעולה המוכרות של ה-'ש.א' הייתה לשכנע מקורבים לחשוד בעבריינות מס לדווח על המעשים הלא חוקיים ולספק הוכחות. במקרים רבים חיפשו הסוכנים את האנשים המסוכסכים עם הנאשמים ונעזרו ברגשות נקם כדי להפליל את עברייני המס.

יעקב כהן הסביר בראיון כי הגוף כפוף למשרדי מס ההכנסה ובמקרה בו יש חשד להעלמת מס סוכני הארגון מופעלים על ידי פקידי השומה. הארגון שמנה 35 אנשים פעל ממטה סודי באיזור התעשייה וולובסקי בתל אביב. עוד טען כהן כי ישנם גופים דומים מאוד במדינות נאורות שונות בעולם וכי לעומתם הם ב-'ש.א' אפילו לא מפעילים מכשירי האזנה ופורצים למשרדים בלילות. כהן הוסיף כמובן שבראייתו היה נכון לפעול בצורות האלו ובכך המדינה הייתה מרוויחה כסף רב שלא מדווח, אך שרי הממשלה לא אישרו לו.

לאור המחאה הציבורית במאי 1958 נסגר השירות. המחלקה הצטמצמה משמעותית ואת יעקב כהן החליף בתפקידו נפתלי בירקנפלד אשר הועמד בראש 'מחלקת החקירות והמשפטים הכלליים' שתפעל כארגון גלוי. בירקנפלד היה פקיד שומה במשרדי השלטון הבריטי, והיה ידוע בציבור הירושלמי כמי שהציל את ארכיון משרדי מס ההכנסה כאשר עזבו הבריטים את ירושלים. בזכותו (או 'בגללו'..) מדינת ישראל בעת היווסדה לא החלה בדף חלק מבחינת חובות מס ההכנסה וביקשה לאסוף את חובות האזרחים הישראליים עוד כשהיו נתיני המנדט.

יעקב כהן המשיך בתפקידו כראש עיריית קרית אונו עד לשנת 1969 ולאחר מכן שימש כמנכ''ל איגוד חברות הביטוח. הוא נפטר בשנת 2006 ועל שמו הוקם בית ספר יסודי בעיר אשר נחנך בשנת 2009.

כותרת כתבת עיתון מעריב מנובמבר 1957:

יעקב כהן:

זה קרה בדצמבר 1977 / על ביקורו הרשמי של מנהיג המחתרת האנטי-בריטית וראש ממשלת ישראל בבריטניה

זה קרה בדצמבר 1977. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין נחת בשדה התעופה הית'רו בבריטניה. מנהיג האצ''ל לשעבר ואויב הבריטים במשך תקופה ארוכה, הגיע לביקור רשמי ראשון לאחר היבחרו במפגש שהיה טעון ומרגש לשני הצדדים.

הבחירות לכנסת ישראל התשיעית התרחשו ב-17 במאי 1977. בבחירות האלו התרחש ה-'מהפך' ההיסטורי, כאשר מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין ניצחה בבחירות והדיחה לראשונה את ממשלת השמאל. ההלם לא היה רק נחלתם של אזרחי ישראל. בימים שלאחר הבחירות התמקדה התקשורת הבריטית בהפתעה הגדולה ובכך שהטרוריסט לשעבר, מפקד האצ''ל האנטי-בריטי, התמנה למנהיג מדינת ישראל. 

ב-19 למאי פורסם באחד מהעיתונים הבריטים כי קשה לראות כיצד תהא התקדמות בשלום העולמי, בעיקר בין ישראל לשכנותיה, כאשר בגין הוא השולט בישראל. ב-20 למאי פורסמה כתבה רחבה בעיתון 'טיימס' הלונדוני בכותרת 'הטרור משתלם' בה נטען כי בגין הוא 'רב-מרצחים' ובעיתון ה-'דיילי אקספרס' נכתב כי בגין הוא 'אבי הטרור המודרני'. בין היתר הזכירו בעיתונות את פרשיית תליית הסרג'נטים הבריטים בהוראת בגין. לצד העיתונות הכתובה גם המדיה המשודרת עסקה לעומק בבחירת בגין לשלטון. ערוץ החדשות 'בי.בי.סי' ראיין שורה של שוטרים בריטים מתקופת המנדט אשר תיארו את האצ''ל כארגון טרור, הזכירו את הטבח שנערך לכאורה בכפר דיר-יאסין והשוו את האצ''ל לארגוני המחתרת האיריים השנואים בבריטניה.

כחודש לאחר מכן, בראיון לעיתונאי האמריקאי גוז'ף פינקלסטון, התייחס בגין להסתה הבריטית בראייתו. הוא טען כי העורכים והכותבים תקפו אותו אישית, ביצעו 'רצח-אופי' והגזימו בתיאוריו כ-'רב-מרצחים', בין היתר בטענה שקרית כי בישראל הורו לבצע עינויים בשבויים. בגין הוסיף בראיון כי הוא לא מתכוון להגיע לבריטניה כאורח פרטי אך ישמח להגיע לביקור רשמי אם יוזמן על ידי ראש הממשלה הבריטי.

ראש הממשלה הבריטי באותה התקופה ג'יימס קאלהאן הגדיר עצמו זה מכבר כידיד ישראל. קאלהאן טען כי בריטניה היא ידידת ישראל ומעוניינת לתמוך בה ובתהליך השלום במזרח התיכון. לאור הקו הפוליטי המתון והתומך ניתן היה להעריך כי המפגש בין ראשי הממשלות לא רחוק. בחודש ספטמבר שגריר בריטניה בישראל ג'יימס מאסון אכן הגיש מברק לראש הממשלה הישראלי ובו הזמנה רשמית לביקור בבריטניה מטעמו של ראש הממשלה הבריטי. שלא במפתיע התעוררו דיונים וטענות בפרלמנט הבריטי על היחס העדין והאוהד מדי שמפנה ראש הממשלה הבריטי לעמיתו הישראלי. יחד עם זאת, המברק נשלח ומנחם בגין עמד במילתו והסכים לצאת לבריטניה. 

ההכנות בבריטניה לקראת הביקור היו מדוקדקות. ננקטו אמצעי ביטחון רבים מחשש להתפרעויות והפגנות פרו-ערביות ובין היתר הוחלט שבגין ינוע לעיתים במסוק ולא במכונית מטעמי חשש לשלומו. ככל שהתקרב תאריך הביקור התרבו הכתבות על אודותיו והתפרסמו עוד מכתבי קוראים הטוענים בזכותו או בגנותו של בגין ובחשיבות ומשמעות הביקור. בנוסף לשיח שעתיד היה בגין לקיים עם ראש הממשלה קאלהאן, הוא תיכנן גם להופיע בפני הקהילה היהודית ובאופן שאינו שגרתי כלל – גם בפני אירוע של מפלגת 'חירות' בלונדון.

בדצמבר 1977 הגיע מפקד האצ''ל לשעבר וכעת ראש ממשלה ישראל לביקור בלונדון בירת הממלכה הבריטית. שר החוץ הבריטי כיבד אותו בירידתו מהמטוס, לחץ איתו ידיים בלבביות והפגיש אותו עם ילדים יהודים צעירים שנופפו לו לשלום. לאחר רדתו מהמטוס  נאם בגין ואמר: "אני מביא הצעה: "לחדש את האמנה שנחתמה בין העם האנגלי והעם היהודי לפני שישים שנה, בשני בנובמבר 1917". כוונתו של בגין הייתה להצהרת שר החוץ הבריטי בלפור על אודות האפשרות להקמת בית יהודי בארץ ישראל.

משדה התעופה הוטסו בגין ואשתו במסוק ללונדון, שם נפגש בהמשך היום עם ראש ממשלת בריטניה ושוחח איתו בפרטיות על סוגיות מדיניות שעל הפרק, בין היתר על ביקורו הצפוי של סאדאת נשיא מצרים בישראל. בסיום הפגישה אמר בגין כי השיחה הייתה טובה מאוד, עניינית ולבבית. לאחר מכן השתתף בגין בארוחת ערב חגיגית במעון ראש הממשלה בהשתתפות שרים רבים, ראש ממשלת בריטניה לשעבר וכמו כן נציגים חשובים של הקהילה היהודית בלונדון. לצד האווירה הפסטורלית, במהלך ביקורו של בגין התפרסם כי קצין משטרה בריטי לשעבר הגיש נגדו תביעה בבית משפט בריטי על אודות תליית הסרג'נטים ובנוסף נערכו מספר הפגנות פרו-ערביות. בכל זאת, ניתן לומר בביטחון מלא כי הביקור היה מוצלח ביותר.

הביקור שנערך בדצמבר 1977 בלונדון היה עוד שלב בדרך ללגיטימציה של מנחם בגין שהצליח לאחר מספר עשורים של מאבק ומרי להגיע לפסגות הפוליטיות העולמיות כמנהיג דמוקרטי נאור. מרתק לחשוב מה היה עובר במחשבתו של בגין שהכריז על המרד בכובש הבריטי בשנת 1944 אילו היו מספרים לו ששלושים ושלוש שנה לאחר מכן הוא יסעוד על שולחנו של ראש הממשלה הבריטי בלונדון. 

מנחם בגין, אשתו עליזה ושר החוץ הבריטי (ראשון מימין) לאחר ירידתם מהמטוס בבריטניה

זה קרה במרץ 1969 / על חייו ופועלו של 'אבי האסירים' המעודד כל נדכא ומר לבב

זה קרה במרץ 1969. לרגל מותו של הרב אריה לוין הספיד אותו נשיא המדינה זלמן שז"ר וכך כתב: "משופע באהבת אדם והדאגה לכל עשוק, אבי האסורים ומעודד כל נדכא ומר לבב, טוב ומיטיב ומקשיב ברחמים רבים לכל מי שהמר שדי לו'. עד היום סיפורו של 'אבי האסירים' מרשים, מרגש ומפליא את השומעים אותו הנחשפים לפעילותו ארוכת השנים של הרב הירושלמי.

הרב אריה לוין נולד בביאליסטוק, אז ברוסיה והיום בפולין, בשנת 1885. משפחתו הייתה ענייה ואת שנות ילדותו הוא העביר בנדודים בין ישיבות שונות בהן התחנך ונתפס כתלמיד חכם ועילוי. בהיותו בן 19 הוא קיבל את ההחלטה הדרמטית לעזוב הכל מאחור ולצאת למסע לעבר ארץ ישראל. שנה לאחר מכן הרב אריה הצליח להגיע ארצה והשתקע בירושלים. בשנת 1909 הוסמך לרבנות על ידי גדולי הרבנים בארץ, בין היתר הרב אברהם יצחק קוק שהתרשם עמוקות מהרב הצעיר.

הרב אריה לוין שימש במשך עשרות שנים כ-'משגיח' בישיבה בירושלים, כלומר איש חינוך האחראי על חוסנם הרוחני של התלמידים. הוא נודע בקרב עמיתיו ותלמידיו כאיש חסד צנוע, עדין וחכם הרגיש לזולת ותומך בכל אדם הזקוק לכך. אופיו ותפיסת חיים זו של הרב אריה לוין הם שהובילו אותו בין היתר להתנהלות הייחודית שלו אל מול אסירי ישראל, יושבי בית הכלא המרכזי בירושלים.

בשנת 1927 פנה הרב הראשי אברהם יצחק קוק לרב לוין ושאלו האם יהיה מוכן לבקר את האסירים בבית הסוהר בירושלים. הרב לוין הסכים והחל בפועלו המרשים אשר זיכה אותו בכינוי 'רב האסירים'.

בכל ערב שבת, במשך עשרות שנים, היה צועד הרב אריה לוין כעשרים דקות מביתו בשכונת נחלאות לבית הסוהר המרכזי. ללא תלות במזג האוויר או בעיסוקיו הספציפיים באותו השבוע, תמיד הגיע הרב לוין לבית הסוהר והיה מעודד את רוחם של הכלואים השונים, בין היתר את המועמדים לעונשי המוות. הרב היה משוחח איתם ומעניק להם רגעי שלווה במקום הקשה בו הם נמצאו. הרב לוין גם היה מעביר פתקים ומכתבים בין האסירים לבין קרובי משפחתם וקשוריהם מחוץ לבית הכלא והיה הצוהר היחיד של רבים מהם לעולם האמיתי מחוץ לתאם הצר. הרב התאמץ מול הבריטים והצליח להקים בבית הסוהר מטבח כשר ובית כנסת אותו ניהל בשבתות, והשפיע משמעותית על אורח חייהם של האסירים.

לרב לוין לא היה משנה האם האסיר הוא פוליטי או פלילי, איש מצוות או חילוני. הוא התייחס לכלל האסירים כילדיו וכונה על ידי רבים 'אבי האסירים'. הרב גם התעניין בשלומם של החולים והנדכאים מחוץ לכותלי בית הסוהר, והיה בין מתי המעט שההינו לבקר בבתי המצורעים וחולי השחפת ולדאוג לשלומם של החולים.

הרב אריה לוין המשיך בצעדותיו אלו והשקיע זמנו ומרצו באסירים ובחולים עד לימיו האחרונים. הוא נפטר במרץ 1969 ונטמן בבית העלמין סנהדריה בירושלים. הרחוב בו התגורר בשכונת נחלאות נקרא היום על שמו.

לאורך עשרות השנים נצברו סיפורים רבים על מעשיו של הרב לוין ועל אמירותיו החכמות וטובות הלב. הסופר שמחה רז ריכז את המיטב מסיפורים אלו לשני ספרים על אודות חייו ומעשיו של הרב אריה לוין. שמות הספרים 'איש צדיק היה' ו-'צדיק יסוד עולם', והם יצאו לאור בשנת 1972 ובשנת 1996 בהתאמה. בספרים המרתקים ניתן למצוא התבטאויות מזיכרונותיהם של רבים אשר היו בבתי הכלא וזוכרים את התנהלותו של הרב, כמו גם תושבי ירושלים אשר נפעמו מפעילותו המבורכת.

להלן קטע לדוגמא מהספר 'איש צדיק היה', בו מצוטט מזכיר האקדמיה ללשון עברית המתאר את קורותיו וזכרונותיו מירושלים, עת פגש את הרב בחזרתו מבית הסוהר: "היה זה באחת מהשבתות בשנת תרצ"ז [1936], אנכי מהלך לי בדרכי ברחוב הנביאים. הימים ימי חורף, שלג כיסה את פני העיר ואין איש ברחוב. לפתע הבחנתי באדם הקרב והולך [...] ניגש אלי אותו יהודי וברכני בברכת 'שבת שלום' ושאלני: התוכל לעזור לי ? [...] זה עתה שב אני מביקורי בבית הסוהר, שם קיבלתי על עצמי למסור לעשרים וחמש משפחות ירושלמיות פריסת שלום מבניהם אשר בבית הכלא. כרגיל אנכי מוסר פריסות שלום אלה עוד באותה שבת, אולם היום חוששני שלרגל השלג הכבד לא יעלה בידי לפקוד את המשפחות כולן וחרד אנכי שמא אשכח מספר שמות וכתובות. שמא תהיה נכון לשנן שמותיהן וכתובותיהן של חמש משפחות ואנכי אסור לביתך לאחר השבת כדי לקבל כתובות אלו ?"

ניתן לראות כי גם בימי השלג והקור הירושלמי לא פסק הרב לוין מצעידותיו לבית הסוהר והקפיד בכל מאודו לתמוך ולעזור לכלואים ולנזקקים, במקרה זה – שלא לשכוח אף אחת מדרישות השלום שהבטיח למסור. הספרים של שמחה רז מומלצים בחום, והם אלו אשר יוכלו באמת לפרוס את דמותו המרתקת של 'אבי האסירים'.

הרב אריה לוין:

זה קרה במרץ 1948 / על דוד ליבוביץ', ה-'דוידקה' והרעש העז שחיזק את ליבם של היהודים במלחמת העצמאות

זה קרה במרץ 1948. חודשיים לפני הכרזת העצמאות המצב בארץ היה קשה, בעיקר לאור ההיתקלויות הבלתי פוסקות עם האוכלוסייה הערבית. מזה שנים אחת מהבעיות הקשות של כוחות הביטחון הישראליים הייתה מצוקת החימוש והנשק. בנוסף למצוקה זו, דוד ליבוביץ', קצין נשק של ארגון ההגנה בחזית הדרום, היה מוטרד מהאבדות הרבות של כוחות ההגנה המסתערים וניסה להמציא פתרון לתקיפה מרחוק. מחשבתו זו היא שהובילה לפיתוח המרגמה הנוסטלגית 'הדוידקה' שנשתמרה בזיכרון ההיסטורי כנשק פטריוטי מיוחד וסמל ליצירתיות ישראלית.

ליבוביץ' נולד בעיר טומסק שבסיביר ב-1904 והיה פעיל בילדותו בתנועות נוער ציוניות. כבחור צעיר השתתף בהכשרות של ארגון 'החלוץ' ולמד מכניקה בברית המועצות. ב-1927 עלה לארץ ישראל וכבר במהומות בשנת 1929 השתתף בייצור כלי נשק, בעיקר רימוני יד, והדרכה של קורסים טכנולוגיים בארגון ההגנה. בשנת 1948 גויס שוב לכוחות ההגנה ושירת בחזית הדרום. ליבוביץ' הוצב תחת פיקודו של סא''ל ישראל שחורי ונענה לבקשותיו של האחרון לעזור במצוקת החימוש הקשה.

בזיכרונותיו כתב ליבוביץ': "היות והפעולות היו תמיד פעולות של פיצוץ עמדות נפלו כתוצאה מפעולות אלו גם קרבנות מבין המתפרצים והחבלנים. מתוך שהקורבנות האלה באו רק בגלל הנחת חומר נפץ ליד בית ערבי או עמדה צץ במוחי רעיון של הטלת כמויות ניכרות של חומר נפץ ע"י מכשיר וע"י כך למנוע (לחסוך) כניסת החברים לתוך האיזורים המסוכנים [...] נגשתי להוציא לפועל את הרעיון [...] במשך מספר ימים הצלחנו לבנות כלי אחד שאפשר לנסות בו ניסיון ראשון של הטלת פגז אחד [...] הדלקתי את הפתיל ומיהרתי להיכנס למחסה. שניות מספר עברו עלינו במתיחות לא תשוער והנה נשמע רעם היריה [...] להתלהבות המשתתפים בניסוי לא היה גבול".

הניסיון היה מוצלח והמרגמה הייחודית נכנסה תוך ימים לארסנל כלי הנשק של ההגנה. המרגמה הכבדה הייתה מסוגלת לירות פגזים של 37 קילו לטווח של כ-250 מטר ופגזים של 12 קילו לטווח של כ-750 מטר. הרעיון המכאני להפעלת המרגמה התבסס על משיכה בחבל שגררה נקירת פיקה בבסיס הפגז והעפתו, תוך פיצוץ אבק השריפה והשמעת שריקה צורמנית בעת מעופו אל היעד. לאחר נפילת הפגז ביעדו יכלו לעבור כמה שניות עד שהפגז עצמו היה מתפוצץ בקול עז הנשמע למרחקים.

השימוש הראשון במרגמות ה-'דוידקה' נעשה בהתקפה של ה-'הגנה' על שכונת אבו-כביר ביפו, ב-13 במרץ 1948. באותה התקפה ציידו כל אחת משלושת חטיבות הפלמ''ח בשתי מרגמות והמפקדים אכן הפעילו את הנשק החדיש. בדו'ח שהוגש בסיום הפעולה נכתב כי: "המגמה בכללה הושגה תודות למרגמות 'דוד' שיעילותן על ידי כוח ההרס של פגזיהן והאפקט המורלי שלהן". 'האפקט המורלי' הוא סוד ההצלחה המפתיע של מרגמת ה-'דוידקה'. לאחר ההפעלה הראשונה ניכר כי נזק האש והפגיעה הפיזית של המרגמה לא היו משמעותיים מאוד, אבל עוצמת הרעש והשפעתו הייתה מדהימה. קול הנפץ העז פגע ברוח הלחימה של הצד השני, ורבים מהערבים ברחו בשומעם את הנשק המפחיד ומטיל המורא.

דוגמא לכך ניתן למצוא בספרו 'קריה נאמנה' של דב יוסף שהיה מושל ירושלים בימי המצור במלחמת העצמאות: "רבים השבו את ה-'דוידקה' לקלעו של דוד שיצא בו לקראת גליית הפלשתיני. הייתה זו מרגמה פרימיטיבית עשויה צינור שופכין בקוטר של שישה אינצ'ים. היא הטילה פצצה מלאה מסמרים וגרוטאות ברזל שנתפוצצה בכוח – וחשוב מזה – בקול רעש אדיר ונורא. השפעתה על הערבים הייתה רבה [...] הרעש שנתחולל על ידה הבהיל את הערבים לא פחות משהזיקה להם הפצצה. התפוצצויות אלו חיזקו את לבם של יהודי ירושלים".

לאור ההצלחה בקרב הראשון ביפו נתבקש ליבוביץ' לבנות עוד מרגמות, אשר נשלחו לגזרות שונות ותמכו במאמצי הכוחות היהודים במלחמה, כדוגמת המאבק בירושלים שציין דב יוסף לעיל. ליבוביץ' נפטר בשנת 1969 ובשנת 1973 הוענק לאשתו שולמית פרס ביטחון ישראל לאור הערכה על הגיית הרעיון, הפיתוח והבנייה של המרגמה. הרעש הנורא של מרגמות אלו נשאר עד היום כזיכרון נוסטלגי של קרבות תש''ח, ועד היום מוצגים לראווה במקומות שונים בארץ שאריות של המרגמות, כדוגמת 'כיכר הדוידקה' בירושלים. 

דוד ליבוביץ' והדוידקה:

זה קרה ביולי 1959 / על מאורעות 'ואדי סאליב' וירי בבית קפה שהוביל לשיפור בחייהם של יוצאי צפון אפריקה

זה קרה ביולי 1959. ירי של שוטרים בבית קפה בשכונת ואדי סאליב החיפנית התסיס את התושבים המזרחיים של השכונה ובהמשך גם מוקדים שונים אחרים במדינת ישראל. זו הייתה יריית הפתיחה של מהומות עדתיות, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, שמטרתן להיטיב עם חיי יהודי צפון אפריקה והמזרח.

שכונת ואדי סאליב הייתה מקום מגוריהם של רבים מיוצאי מרוקו שהחליפו את הערבים שברחו מחיפה במלחמת העצמאות. התושבים היו ברובם מובטלים וחסרי השכלה אקדמית שלא אהבו את הפער בינם לבין תושבי השכונות הצמודות האמידות של חיפה, בראשן שכונת הדר. הפער היה גם גיאוגרפי – השכונות האמידות היו גבוהות ונישאות, ואילו ואדי סאליב בתחתיתה של חיפה. המצב הגיאוגרפי והדמוגרפי יצר אווירה של תסכול שהייתה נפיצה ביותר והתלקחה לבסוף.   

בערב ה-8 ליולי ישב יעקב אלקריף, סבל קשה יום, בבית קפה בשכונת ואדי סאליב. אלקריף הטביע את קשיי היום באלכוהול, השתכר והחל להשתולל. המשטרה שהגיעה למקום הגיעה לעצרו, ומסיבה לא ברורה אחד השוטרים החליט לשלוף נשקו ולירות באלקריף שנפצע. הירי הלא מוצדק לטענת תושבי השכונה הסעיר את הרוחות, התושבים יידו אבנים על השוטרים ואלו הסתגרו בניידת. רק הגעתו של רב-פקד ששוחח עם התושבים הצליחה להרגיע מעט את הרוחות.

לאור האירועים דוד בן-הרוש, תושב השכונה ויו"ר תנועת 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' החל להתכונן עם אנשיו לקראת הפגנה גדולה שתוכננה למחרת היום. הכל אורגן למופת, ובבוקר ה-9 ליולי החלה צעדה המונית של תושבי השכונה לעבר מטה המשטרה בשכונת הדר. בראש הצעדה הלכו אנשי 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' והניפו דגל ישראל מוכתם בדם. הצועדים הגיעו למטה המשטרה ולאחר דין ודברים עם השוטרים בנוגע לביקור בבית החולים לבחון את מצבו של אלקריף חזרו תושבי השכונה לכיוון שכונת ואדי סאליב. או אז החלה המהומה, כאשר הצועדים לא התאפקו והחלו לפגוע בכל רכוש שעמד בדרכם, החל מחלונות ראווה וכלה במכוניות של תושבי השכונה. שוטרים רבים החלו לזרום למקום ופעלו ללא רחם בכדי לעצור את המפגינים תוך כדי הפעלת כוח פיזי רב.

למחרת היום המהומות רק התרחבו, גם בואדי סאליב ועכשיו גם באיזורים שונים שבהם התרכזה אוכלוסייה מזרחית, בין היתר בעכו ובתל-חנן בקרבת חיפה. תוך כמה ימים התפשטה המחאה גם לקרית שמונה, באר שבע ושכונת מוסררה בירושלים, ממנה תצא תוך שנים לא רבות מחאת 'הפנתרים השחורים'. ניכר היה כי מדינת ישראל עומדת בפני המחאה העדתית הראשונה שפרצה במלוא עוצמתה.

דוד בן-גוריון ונציגי מפא''י פעלו במהירות. בחיפה פעלו 'גדודי הפועל', צעירי המפלגה שהיו ידועים בהפעלת כוח הזרוע וניסו להשליט סדר בעזרת אלימות רבה בעיר. בנוסף, פתח בן-גוריון במאמצים פוליטיים כדי להרגיע את הרוחות, הוא ביקר יחד עם משה דיין בואדי סאליב ושידר שהעניין הלאומי בטיפול. תצורת הטיפול הייתה לעצור את מנהיגי המחאה, כדוגמת בן-הרוש, ולהשפיע על מוקדי הפעילות בעזרת נקיטת יד קשה כלפי מתפרעים, מאסרים ופינוי גורמים מתסיסים.

הכנסת החליטה על ועדת חקירה להתפרצות המרד, וניכר כי ועדה זו הייתה סנונית ראשונית בניסיון לפתור את בעיות העדתיות והקשיים של יהודי המזרח. חבר הכנסת חנן רובין לדוגמא טען כי: "כיצד זה קרה שרבים מאתנו הופתעו מן התגובה הזו ? [...] רובם של העוסקים בעבודות דחק הם מבני עדות המזרח [...] מתנגדים לעלות את שכר פועלי הדחק [...] אנשי עדות המזרח נמצאים בדרגת שכר נמוכה ביותר". אמנם הועדה הייתה מקורבת לאנשי מפא''י והיה ברור כבר מתחילת הדרך כי היא לא תגיע למסקנות מרחיקות לכת אך אין לזלזל בחשיבותה בתהליך התפתחות האוכלוסייה והמדינה הישראלית.

אירועי ואדי סאליב נרגעו לבסוף ומדינת ישראל התפתחה לאורם. הפוליטיקאים החלו להתייחס לבעיה העדתית וחיזרו אחר נציגים מזרחיים לרשימות המפלגות השונות. האזרחים המזרחיים עצמם הרגישו, גם אם לתקופה קצרה, את עוצמתם והיכולת להשפיע על סדר היום של המדינה. אמנם לא הכל השתפר דרמטית בימים שלאחר המרד, אך הכיוון הכללי אליו יש לצעוד נראה ברור יותר. תריסר שנים לאחר מכן פרעות 'הפנתרים השחורים' עתידים לזעזע שוב את המדינה ולהשפיע דרמטית על מצב המזרחיים, בין היתר גם על החלפת השלטון ב-'מהפך' בשנת 1977. היום אין ספק כי למאורעות 'ואדי סאליב' יש מקום משמעותי בהתפתחות היחס והתנאים של היהודים המזרחיים בישראל.