זה קרה ביולי 1959 / על מאורעות 'ואדי סאליב' וירי בבית קפה שהוביל לשיפור בחייהם של יוצאי צפון אפריקה

זה קרה ביולי 1959. ירי של שוטרים בבית קפה בשכונת ואדי סאליב החיפנית התסיס את התושבים המזרחיים של השכונה ובהמשך גם מוקדים שונים אחרים במדינת ישראל. זו הייתה יריית הפתיחה של מהומות עדתיות, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, שמטרתן להיטיב עם חיי יהודי צפון אפריקה והמזרח.

שכונת ואדי סאליב הייתה מקום מגוריהם של רבים מיוצאי מרוקו שהחליפו את הערבים שברחו מחיפה במלחמת העצמאות. התושבים היו ברובם מובטלים וחסרי השכלה אקדמית שלא אהבו את הפער בינם לבין תושבי השכונות הצמודות האמידות של חיפה, בראשן שכונת הדר. הפער היה גם גיאוגרפי – השכונות האמידות היו גבוהות ונישאות, ואילו ואדי סאליב בתחתיתה של חיפה. המצב הגיאוגרפי והדמוגרפי יצר אווירה של תסכול שהייתה נפיצה ביותר והתלקחה לבסוף.   

בערב ה-8 ליולי ישב יעקב אלקריף, סבל קשה יום, בבית קפה בשכונת ואדי סאליב. אלקריף הטביע את קשיי היום באלכוהול, השתכר והחל להשתולל. המשטרה שהגיעה למקום הגיעה לעצרו, ומסיבה לא ברורה אחד השוטרים החליט לשלוף נשקו ולירות באלקריף שנפצע. הירי הלא מוצדק לטענת תושבי השכונה הסעיר את הרוחות, התושבים יידו אבנים על השוטרים ואלו הסתגרו בניידת. רק הגעתו של רב-פקד ששוחח עם התושבים הצליחה להרגיע מעט את הרוחות.

לאור האירועים דוד בן-הרוש, תושב השכונה ויו"ר תנועת 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' החל להתכונן עם אנשיו לקראת הפגנה גדולה שתוכננה למחרת היום. הכל אורגן למופת, ובבוקר ה-9 ליולי החלה צעדה המונית של תושבי השכונה לעבר מטה המשטרה בשכונת הדר. בראש הצעדה הלכו אנשי 'ליכוד יוצאי צפון אפריקה' והניפו דגל ישראל מוכתם בדם. הצועדים הגיעו למטה המשטרה ולאחר דין ודברים עם השוטרים בנוגע לביקור בבית החולים לבחון את מצבו של אלקריף חזרו תושבי השכונה לכיוון שכונת ואדי סאליב. או אז החלה המהומה, כאשר הצועדים לא התאפקו והחלו לפגוע בכל רכוש שעמד בדרכם, החל מחלונות ראווה וכלה במכוניות של תושבי השכונה. שוטרים רבים החלו לזרום למקום ופעלו ללא רחם בכדי לעצור את המפגינים תוך כדי הפעלת כוח פיזי רב.

למחרת היום המהומות רק התרחבו, גם בואדי סאליב ועכשיו גם באיזורים שונים שבהם התרכזה אוכלוסייה מזרחית, בין היתר בעכו ובתל-חנן בקרבת חיפה. תוך כמה ימים התפשטה המחאה גם לקרית שמונה, באר שבע ושכונת מוסררה בירושלים, ממנה תצא תוך שנים לא רבות מחאת 'הפנתרים השחורים'. ניכר היה כי מדינת ישראל עומדת בפני המחאה העדתית הראשונה שפרצה במלוא עוצמתה.

דוד בן-גוריון ונציגי מפא''י פעלו במהירות. בחיפה פעלו 'גדודי הפועל', צעירי המפלגה שהיו ידועים בהפעלת כוח הזרוע וניסו להשליט סדר בעזרת אלימות רבה בעיר. בנוסף, פתח בן-גוריון במאמצים פוליטיים כדי להרגיע את הרוחות, הוא ביקר יחד עם משה דיין בואדי סאליב ושידר שהעניין הלאומי בטיפול. תצורת הטיפול הייתה לעצור את מנהיגי המחאה, כדוגמת בן-הרוש, ולהשפיע על מוקדי הפעילות בעזרת נקיטת יד קשה כלפי מתפרעים, מאסרים ופינוי גורמים מתסיסים.

הכנסת החליטה על ועדת חקירה להתפרצות המרד, וניכר כי ועדה זו הייתה סנונית ראשונית בניסיון לפתור את בעיות העדתיות והקשיים של יהודי המזרח. חבר הכנסת חנן רובין לדוגמא טען כי: "כיצד זה קרה שרבים מאתנו הופתעו מן התגובה הזו ? [...] רובם של העוסקים בעבודות דחק הם מבני עדות המזרח [...] מתנגדים לעלות את שכר פועלי הדחק [...] אנשי עדות המזרח נמצאים בדרגת שכר נמוכה ביותר". אמנם הועדה הייתה מקורבת לאנשי מפא''י והיה ברור כבר מתחילת הדרך כי היא לא תגיע למסקנות מרחיקות לכת אך אין לזלזל בחשיבותה בתהליך התפתחות האוכלוסייה והמדינה הישראלית.

אירועי ואדי סאליב נרגעו לבסוף ומדינת ישראל התפתחה לאורם. הפוליטיקאים החלו להתייחס לבעיה העדתית וחיזרו אחר נציגים מזרחיים לרשימות המפלגות השונות. האזרחים המזרחיים עצמם הרגישו, גם אם לתקופה קצרה, את עוצמתם והיכולת להשפיע על סדר היום של המדינה. אמנם לא הכל השתפר דרמטית בימים שלאחר המרד, אך הכיוון הכללי אליו יש לצעוד נראה ברור יותר. תריסר שנים לאחר מכן פרעות 'הפנתרים השחורים' עתידים לזעזע שוב את המדינה ולהשפיע דרמטית על מצב המזרחיים, בין היתר גם על החלפת השלטון ב-'מהפך' בשנת 1977. היום אין ספק כי למאורעות 'ואדי סאליב' יש מקום משמעותי בהתפתחות היחס והתנאים של היהודים המזרחיים בישראל.