זה קרה ביוני 1954 / על נאומו המרשים והכושל של בן-גוריון לנוער הישראלי

בעשירי ביוני 1954 נאספו אלפי תלמידי כיתות י"א וי"ב לשמוע את ראש הממשלה לשעבר אשר הגיע מקיבוץ שדה בוקר במטרה להשפיע ולחנך. לנאום זה, אשר מרבים לצטט ממנו כאחד מהנאומים המרשימים של בן-גוריון כלפי הנוער הישראלי, היה גם צד פחות מוכר – זלזול וחוסר ההקשבה של קהל השומעים, אשר העדיפו לאכול ארטיקים לצינון החום מאשר להקשיב להטפות מוסר.

כבר בהיותו בחור צעיר בשנות העלייה השנייה האמין דוד בן-גוריון בכוח ובחשיבות של הנוער היהודי. שנים לאחר מכן, לאחר שפרש בראשונה מראשות הממשלה, הוא ביקש לנסות ולהשפיע שוב על הנוער הישראלי. סביר להניח כי בן-גוריון היה מוטרד מהשחיקה של האזרח הישראלי אשר נדרש לתרום במשך שנים, כאשר ההתנדבות הייתה כה נפוצה בשנות היישוב והמדינה שבדרך. חשיבה זו היא שהובילה אותו בין היתר להרצות לצעירים הרבים תחת הכותרת המרשימה: "קריירה או שליחות".

כדי לארגן את הכנס פנה בן-גוריון לשר החינוך, למנהלי בתי ספר גדולים, לבכירי מפא''י ולאנשי הצבא. הפנייה לצבא הייתה ככל הנראה בעיקר לצרכי ההתנהלות וארגון האירוע, ואכן אנשיו של בן-גוריון במשרד הביטחון וצה"ל, בראשות שמעון פרס ומשה דיין בהתאמה, עזרו ותמכו ככל יכולתם. ההסעות יצאו לדרך, השטח בכפר שיח' מוניס, בו תיבנה כמה שנים מאוחר יותר אוניברסיטת תל-אביב, אורגן בקפידה ובשעות אחר הצהריים של העשירי ביוני הגיע, קצת באיחור, ראש הממשלה לשעבר לנאום בפני כשמונת אלפים תלמידים.

בן-גוריון החל את נאומו בדילמת הקריירה והשליחות ואז פרץ במרץ בדברי ערך והסברים על חשיבות התרומה לקהילה ולמדינה. לאחר שהזכיר את הנוער הישראלי שהקריב עצמו במלחמת העצמאות למען הכלל, ראש הממשלה לשעבר טען כי הנוער חייב לפעול. הוא ציין כי מי שיפנה ל-"בצע, חיים ריקים, לרווחים קלים ולקיום פארזיטי [...] יהווה את הנשק הסודי של אויבנו בו יכריעו בנקל את עם ישראל". מדבריו משתמע בבירור כי מי שלא יבחר בשליחות הוא-הוא אויב ישראל. בין היתר ציין בן-גוריון כי הנוער צריך לשמש: "דור יהודי חדש, חפשי מכל נגעי הגלות, דור בן חורין, יוצר, נועז, מעפיל, עומד בגבורה בפני כל צר ואויב, יודע להשתלט על איתני הטבע, להפריח השממה, לכבוש הים והאוויר, לעבוד ולייצר למען האדרת עצמאות ישראל ולעצב חברה עברית חדשה". המשך הנאום הארוך כלל סקירה מקיפה של הצורך בטוהר מידות, טיפוח המשותף בין האזרחים ומיזוג גלויות, יישוב גבולות הארץ ויצירת החברה הישראלית החדשה.

בניגוד למחזה האידילי אליו התכונן בן-גוריון, באותו אחר הצהריים חם ישבו אלפי הצעירים בבגדיהם הקצרים ובידם ארטיקים ושלגונים, והשתעממו. את הזמן העבירו, בעוד בן-גוריון נואם, בשיח בינהם, בטיולים זוגיים ובצחקוקים בלתי פוסקים. בעיתונים נכתב למחרת כי הצעירים מחאו כפיים סוערות לאור שתי הערות ספציפיות של ראש הממשלה לשעבר. הפעם הראשונה הייתה כאשר דיבר על חשיבות הילודה בישראל והשנייה כאשר העביר ביקורת על מורי בתי הספר. שני המקרים שעשעו מאוד את הנוער שהיה במצב רוח מרומם.  

לאחר שהנאום הסתיים, היה ברור ש-'לא זו הייתה כוונת המשורר'. עוד באותו היום נפוצו השמועות והדיווחים על הנאום הלא מכובד, ולמחרת – התקשורת נרעשה. כותרות העיתונים זעקו על 'קול קורא במדבר' ו-'בן-גוריון עם מקל רועים'. למרות שהעיתונות הממסדית דיווחה על 'נאום עז-רושם', השיח הפוליטי געש. תלונות רבות עלו בנושא ההשפעה המפלגתית של בן-גוריון על הנוער כמו גם על חוסר ההבנה והפערים העצומים שבינו לבין הצעירים. גם בני הנוער מצידם לא שתקו וטענו כי תנאי השטח הלא נוחים בהם ישבו השפיעו עליהם, הרמקולים לא שידרו בעוצמה ראויה את דברי המנהיג ובעיקר התלוננו על אורך הדברים שייגעו אותם.

דן אלמגור, דאז חייל בן 19, תיאר בביטאון נוער את שהתרחש בנאום והוסיף שיר ביקורתי שכלל בין היתר את השורות הבאות:

הייתי בכינוס, הו חוויה מוצלחת ! [...] היו שם אלפים, זה לא מילה – שמח ! פגשנו שם את בנץ, את רפי ואת ציפ. ליקקנו שלגונים ויוש בדיחות בידח, כל שתי דקות מחאנו כף מתוך פרינציפ. דפקו שם ת'מורים ! ביקשו לידה מוגברת ! צעקנו: נעשה ! סמכו נא, אין לחשוש ! שכבנו על החול עד שירד הערב, נשענתי קצת על ניצה, ורוב הזמן על שוש [...] ומי מוכן לקום, לעור ולבצע ? על שוש להישען הרבה יותר נעים ! ואם גם ישראל נאבקת על חייה – שתיאבק לבד ! אני עושה חיים !".

שנים לאחר מכן עדיין מופיעים לעיתים ציטוטים של הנאום, שהתוכן שלו נשמע מצוין, ללא ההקשר המביך של הנאום. בשנת 1999 לדוגמא הספיד הרמטכ''ל אהוד ברק את האלוף נחמיה תמרי ואמר: "בשנת 1954 במאמרו 'קריירה או שליחות' כתב דוד בן גוריון, ואני מצטט: "בהקמת המדינה עלינו על הר תלול: אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו. או שנתגלגל במורד על לתהום, או שנתקדם במעלה ההר עד לפסגה". המשפט הנפלא הזה משולל כל התייחסות לנערים ונערות המתגפפים ומצחקקים שנשכחו והושכחו ברבות הימים.

במכתב ששלח לאחר כמה ימים כתב בן-גוריון: "אודה על האמת: ברגע שהגעתי למגרש וראיתי בעיני המסיבה של אלפי הנערים, חשתי שהדברים שהתכוונתי להגיד במסיבה זו אינם הולמים מסיבה מסוג זה". גם בן-גוריון הבין שהתכנון היה לקוי אבל למזלו הזמן מקהה את הזיכרון. במקרים רבים, כמו גם בנאום המפורסם בשיח' מוניס, הקשר בין הזיכרון וההיסטוריה חלקי ביותר.