זה
קרה במאי 1948. מנהלת העם והעומד בראשה דוד בן-גוריון הכריזו על הקמתה של מדינת
ישראל. הרגע המכונן וההיסטורי נתפס בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כרגע מאושר ושמח אשר
הוציא אלפים לריקודים ברחובות. באותה התקופה אכן היו מאושרים רבים לשמע הבשורה,
החל מהאזרחים החדשים במדינה וכלה במנהיגי היישוב. לעומתם, אדם אחד בוודאות לא היה שמח
מדי - ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון אשר היה מוטרד וחרד מפני הסכנות הקרבות.
ביומנו
האישי כתב בן-גוריון ב-14.5.1948: "באחת מועצת העם, אישרנו הנוסח של הכרזת
העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה ושוב אני אבל בין השמחים,
כביום 29 בנובמבר. בארבע אחר-הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה
בידי כוחות הביטחון".
כבר
כמה ימים לפני כן הבין בן-גוריון כי בסבירות גבוהה עתידה לפרוץ בהקדם מלחמה עקובה
מדם, לאור מוכנותן של מדינות ערב לפלישה הקרובה. בימים המעטים שלפני ההכרזה המצב
התדרדר ונהיה מדאיג יותר ויותר. גולדה מאיר חזרה מפגישתה עם עבדאללה מלך ירדן
שהודיע שחמש מדינות, כולל ירדן, עתידות לפלוש במקביל לאחר צאת הבריטים. מעט זמן
לאחר בשורת האיוב של גולדה מאיר, הגיעה בשורה רעה נוספת, הפעם מהשליח משה שרת.
האחרון חזר מפגישה עם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל אשר הודיע שהאמריקאים מתנגדים
להכרזת העצמאות הישראלית ודורשים שביתת נשק בין הצדדים הנאבקים על ארץ ישראל. מרשל
הבהיר שאם הערבים יפלשו וינצחו האמריקאים לא יתערבו לעזרת ליהודים.
משה
שרת המליץ בפני בן-גוריון להקשיב לאמריקאים. הוא ציטט את מרשל שטען כי להערכת
האמריקאים הערבים עתידים להשמיד את היהודים. שרת סיים את דבריו לבן-גוריון באומרו שלדעתו
האמריקאים צודקים ובן-גוריון ביקש משרת שלא לומר את דבריו אלו לשאר חברי מועצת
העם. ב-12 במאי תקפו חיילי הלגיון הירדני את גוש עציון. המידע זרם לבן-גוריון על
סכנת הכיליון של תושבי הגוש עם מאות יושביו היהודים, שאכן הפסידו לבסוף בקרב
לירדנים. בעוד יגאל ידין ראש הצבא מעדכן את בן-גוריון כי הסיכוי לנצח את המערכה
הוא 50% נדרש בן-גוריון להחליט כיצד יש לפעול. הוא ביקש לשדר עוצמה, והחליט לשכנע
את מועצת העם בדבר הצורך בהכרזה.
מנהלת
העם התכנסה לישיבה היסטורית שבסופה הוחלט להכריז על המדינה. ישנן מספר גרסאות לגבי
התנהלות הישיבה, אך הפרוטוקולים קיימים ומראים על ההצבעות שנערכו ועל הרוב הזעום,
שישה חברים לעומת ארבעה אשר בחרו באפשרות לדחות את ההצעה האמריקאית ולהכריז על
הקמת מדינה. כך תיאר את הסיטואציה ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר:
"ששה
חברים הצביעו נגד שביתת הנשק ובעד הכרזת מדינה מיד [...] ארבעה הצביעו נגדם [...]
הייתה זו הכרעה על חודם של שני קולות ולמעשה על חודו של קול [...] תוצאות ההצבעה
מדברות בעד עצמן [...] אסון גוש עציון השפיע אולי על הנוכחים בכך שבישר מה עלול
לקרות לכל היישוב היהודי. רבים חששו כי הקמת המדינה תסתיים בחורבנו המוחלט של היישוב
ובהשמדת כל יהודי הארץ. הן אמר יוסף שפרינצק, שהתנגד בתוקף להכרזה: "בן גוריון
מביא עלינו חורבן בית שלישי !"".
לעומת
ההיסטוריון בר-זוהר, יש הטוענים כי הדיונים במנהלת העם כלל לא עסקו בסוגיית ההכרזה
והיא הייתה ברורה מאליה. אחד מהם הוא ההיסטוריון יגאל עילם, שטוען כי ההצבעה
המפורסמת עסקה בענייני הגבולות של המדינה ולא לגבי עצם הכרזה. לטענת עילם הסיפור
המפורסם בדבר ההצבעה על ההכרזה נבע מתיאורו של זאב שיף אשר הובן שלא כהלכה באחד
מהראיונות שנערכו עימו.
כך
או כך, בסופו של דבר הצליח בן-גוריון לשכנע את חבריו למנהלת העם להכריז על עצמאותה
של המדינה. כעת היה צריך המנהיג לנהל מלחמה ולהבטיח ניצחון, הן על ידי חיזוק הצבא
והן על ידי חיזוק האוכלוסייה האזרחית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדבריו של בן-גוריון
מאותה ישיבה מפורסמת של מנהלת העם:
"אנחנו
עומדים בפני מערכה קשה וצריכים להיות מוכנים לאבדות קשות, גם במקומות, גם באנשים
וגם בהזדעזעויות ציבוריות קשות בתוך כל היישוב. אני זוכר את עניין השלושים וחמישה,
לא את המאורע של השלושים וחמישה אלא את תגובת היישוב [הכוונה לשיירת הל"ה
שנטבחה בדרך לתגבר את גוש עציון]. היישוב שלנו איננו מחושל [...] יש עוד מקור אחד
של חולשה, מלבד המקור הפיזי. אין אנחנו שליטים במידה מספקת כמו שזה הכרחי במלחמה,
על המפקדים שלנו, על היחידות. מפקד בעיר פלונית חושב שהוא יודע יותר טוב. בתנאי
המקום שלו הוא אולי יודע יותר טוב. אבל הוא איננו רואה את המערכה כולה".
בדבריו
אלו הצביע בן-גוריון על שתי נקודות שלבסוף ישתפרו משמעותית ויובילו את מדינת ישראל
לניצחון. האחת – החוזקה האזרחית של מדינת ישראל. למרות שאחוז מהאוכלוסייה היהודית נהרג
(6,373 מתוך כ-640,000) הצליחו יושבי הארץ להרים ראשם ולצאת למסע פיתוח וקליטת
עלייה בלתי נתפס. הנקודה השנייה הייתה המרות הצבאית. צה''ל כצבא מאורגן עמד לבסוף
ככוח אחיד אל מול מספר צבאות ערב שפלשו באופן מבוזר ומקביל. היכולת של הנהגה
אזרחית להניע את הכוח הצבאי באופן מסודר, המרות הלאומית והשליטה – שהושגה לעיתים
תוך הפגנות כוח מצערות כפרשיית 'אלטלנה' – גם היא אפשרה את הסיום המוצלח של מלחמת
העצמאות.
להלן הקטע מיומנו של דוד בן-גוריון:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה