זה קרה במאי 1948. חרף הלוחמה המתרחשת מזה חודשים בין כוחות היישוב
היהודי לכוחות הערבים בשטחי פלשתינה, הכוח הלוחם היהודי לא הצליח להתאחד. בעשירי
במאי הגיבו אנשי הלח''י כנגד פעולת ההגנה וחטפו ארבעה מבכירי הארגון. ההתכתשויות
ההדדיות בין 'ההגנה' והלח''י נמשכו בצורה מצערת גם ימים ספורים לפני פלישת מדינות
ערב למדינת ישראל שאך נוסדה. רק הקמת צה''ל, גיוס אנשי הלח''י לשורותיו והלחימה
המשותפת כנגד צבאות ערב היא שהובילה לניתוק הנהגת הלח''י מאנשיו ולשותפות הלחימה
היהודית.
בתחילת מאי 1948 הזרימו הבריטים כוחות צבא רבים לארץ ישראל. העברת
הכוחות עמדה בניגוד גמור להכרזה הבריטית על עזיבתה הצפויה את הארץ, ועוררה תהיות וחוסר
אמון בקרב גורמים יהודים. ב-4 למאי אנשי מחתרת הלח''י מיהרו לצאת בהכרזה כי לאור הזרמת הכוחות הבריטים הם
מפסיקים את ההפוגה שהכריזו במאבקם בנציגי האימפריה השוקעת. היום אנו יודעים כי מטרת הכוחות הצבאיים האלו בארץ היה לאבטח את הנציב העליון ואנשיו ולאפשר את הפינוי.
כפי שצויין, אנשי הלח''י, כמו גם הנהגת היישוב, לא הבינו את משמעות הזרמת הכוחות
והרוחות סערו.
חברי הלח''י לא חיכו זמן רב עד שהחלו לפעול. כבר ב-6 למאי פגעו אנשי
הלח''י בכלי רכב בריטיים, לקחו ציוד שלל והרגו קצין בריטי וששה חיילים. לאור מעשים
אלו העיתונות הממסדית געשה ובין היתר כינו בכותרות העיתון את מעשי הלח''י 'רצח שפל'.
בתגובה לפעולות הלח''י הורה מפקד ארגון ההגנה בחיפה על אנשיו לעצור את אנשי לח''י
בעיר, לאור החשש כי אלו עתידים להמשיך ולפעול כנגד הבריטים ובסיסם בחיפה. כוחות
ההגנה יצאו לפעולה ב-7 למאי ועצרו ארבעה מבכירי הלח''י, בינהם את ראש הארגון בעיר
משה קסטנבוים ערמוני. אנשי ארגון הלח''י לא נותרו חייבים, ובליל ה-10 למאי יצאו
לפעולה נגדית וחטפו ארבעה מבכירי ארגון ההגנה, בינהם את יוסף אבידר חבר המטה הארצי
של ההגנה ואת מנחם ברבש מראשי שירות המודיעין.
כדי להבהיר את משמעות האירועים המתוארים ניתן לקרוא את אשר כתב באותו
השבוע דוד בן-גוריון ביומנו, בו הקפיד לכתוב כל יום על אודות מצב המלחמה. מהתוכן
והנימה של כתביו ניתן להבין את הלחץ והעומס שהיו נתונים בו ראשי היישוב. ב-6 למאי כתב
בן-גוריון כי המצב 'קטסטרופלי' מבחינת כספים ובשביעי כתב כי יש מחסור חמור בנשק
וכלי רכב. את הדברים האלו כתב בן-גוריון שבוע ימים לפני הפלישה של צבאות ערב
השונים למדינה הצעירה. לאחר פעולת לח''י ומעצר בכירי ההגנה בן-גוריון תיאר בפתיחת יומנו
ב-10 למאי את עובדת חטיפתם של מנהיגי הגנה ע"י הלח"י. בהקשר הנ''ל יש להבין
את משמעות פעולות הלח''י שהפריעו והטרידו את הנהגת היישוב בזמנים הכה קריטים.
ב-11.5 כתב בן גוריון ביומנו כי העניין עם לח"י סודר ע"י לוי אשכול
והלח"י התחייבו שלא לפעול עד הכרזת המדינה וכי ישחררו את כל השבויים.
ב-12 למאי החליטה מנהלת העם על הכרזת המדינה והקמת ממשלה זמנית.
ההכרזה נקבע ל-14.5, יום שישי ב-16:00. בערב ה-14.5 התחיל דוד בן-גוריון בסמליות מחברת
חדשה ביומנו ופתח במשפט: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה
המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".
בצוק העיתים לא נותרה ברירה אלא למצות את כל כוח הלוחמה של מדינת
ישראל. ההסכם הסופי שנערך בין ישראל גלילי ולוי אשכול לבין ישראל שייב נציג הלח''י קבע כי ב-29 למאי יתגייסו כלל לוחמ''י הלח''י לצה''ל, למעט חמישים איש אשר יועדו
להקים מפלגה פוליטית של יוצאי הארגון. בהסכם נקבע כי לוחמי הארגון יהיו עתידים לשרת
במשך ארבעה חודשים ביחידות צבאיות שלמות המורכבות רק מחיילי הארגון לשעבר. החטיבה
שנבחרה היא חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה, אשר היה מוכן לקבל כל חייל בעל מוטיבציה
ללא דקדוק בעברו הפוליטי. עובדה זו לא הפריעה לצה''ל להקצות מספרים סידוריים
ייחודים ועוקבים לאנשי הלח''י בכדי לקעקע את עברם גם בצה''ל, אשר שמו, צבא ההגנה לישראל, הפריע להם ועורר פולמוס.
ב-28.5, יום לפני גיוסם של אנשי לח''י, נערך מסדר ציבורי ראשון ואחרון
של ארגון לח''י בבסיס בשיח' מוניס. מאות מאנשי הארגון הגיעו, שלושת מפקדי הארגון
התייצבו בפני המסדר ולאחר שירה ציבורית של המנון הלח''י 'חיילים אלמונים' קרא נתן
ילין-מור פקודת יום:
"היום נפתח פרק חדש בתולדות מלחמתנו [...] עד היום היינו חיילים אלמונים
ללא מדים, היום אתם פושטים את אלמוניותכם ותלבשו מדים [...] בעוד שעות מספר אנו
נפרדים מכם פרידה גופנית [...] לא פרידה היא ברוח. קשרכם עם התנועה איננו ניתק
ואיננו מתרופף. אתם יוצאים בשליחות התנועה [...] תורת הלחימה הקיבוצית, תהיה אחד
מכלי הנשק החשובים ביותר בשביל המלחמה בעתיד. אותה ננצל בבוא העת כדי להנהיג את
המוני העם ואת הנוער למלחמה הסופית לשחרור המולדת כולה."
מדבריו של ילין-מור נראה כי מבחינת הנהגת הלח''י, הגיוס לצה''ל לא היה פירוק סופי של תנועתם. החזרה הבולטת על זמניות הגיוס, ועל כך שלוחמי הלח''י נדרשים
להפיץ את תורתם ביחידות הצבא מבהירה היטב את השילוב שבין הרצון לחזק את שורות הצבא
היהודי לבין הרצון להרחיב את כוח הארגון על ידי רכישת הניסיון הצבאי המסודר. ניתן
להבין כי מבחינת ארגון הלח''י, הצבא הוא מקום ראוי בו ניתן יהיה להמשיך במאבק.
צה''ל מסתמן בראיית הנהגת הלח''י כמסגרת בעלת פוטנציאל להרחיב ולייצא את תורת
הארגון ולהשפיע על תדמיתו לקראת העתיד.
מעניין לציין כי שעת הפקודה הייעודית בה נדרשו אנשי לח''י לעזוב את
הצבא ולחזור להילחם כארגון מחתרתי אכן הגיעה לבסוף. ב-17 לספטמבר נרצח בירושלים על
ידי אנשי הלח''י הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו''ם. בתגובה הכריזה הנהגת המדינה על
פעולות חריפות ונחרצות נגד שארית ארגוני המחתרת. חודשים לפני, לאור פרשיית
'אלטלנה', כבר זומנו מפקדי צה''ל בוגרי ארגון הלח''י, דב גרנק ויעקב בנאי, להנהגת
הארגון במחבוא. ההנהגה הודיעה כי בשעת פקודה ידרשו לערוק מצה''ל ולעזור לארגון. בשעתו
הקשה של הארגון לאחר רצח ברנדוט חיילי צה''ל יוצאי הלח''י סירבו לערוק, זה כמה חודשים
נלחמו שכם אל שכם עם חבריהם והשתחררו מכבלי ארגון המחתרת. גם איסר הראל ראש שירות
הביטחון דיווח לבן-גוריון כי 'חיילי לח''י הם אופוזיציה ללח''י'. ב-29 לספטמבר נעצר נתן
ילין-מור מנהיג הלח''י וננעץ המסמר האחרון בארונו של הארגון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה