זה קרה באוקטובר 1957 / על רימון שהתפוצץ בכנסת ותגובתו המרגשת של דוד בן-גוריון

זה קרה באוקטובר 1957. היה זה ערב שגרתי במשכן הכנסת כאשר הצעיר משה דואק זרק רימון יד מהיציע לעבר חברי הכנסת. הרימון התפוצץ ופצע מספר שרים, בינהם את ראש הממשלה ואת שרת החוץ.האירוע המסוכן שכמעט והוביל לרצח ראש ממשלה ושינוי מהלך ההיסטוריה הישראלית הסתיים ב-15 שנות מאסר, הקמת היחידה לאבטחת אישים ומכתב מרגש אחד של דוד בן-גוריון.

ב-29 באוקטובר 1957, קצת לאחר השעה שש בערב, נזרק חפץ מיציע הקהל לרחבת הכנסת הישנה, אשר הייתה אז בבית פרומין במרכז ירושלים. הדבר הפתיע את הנוכחים אשר באותו זמן הקשיבו לדבריו של חבר כנסת ממפלגת הפועל המזרחי אשר נאם על אודות נושאים מדיניים. כמה שניות לאחר מכן התפוצץ רימון היד מאחורי שולחן הממשלה, בינות מושבי השרים.

הפיצוץ העז החריד את אוזני היושבים ופצע פיזית כמה מהם. ראש הממשלה נפצע בידו, שרת החוץ ברגלה וגם שר התחבורה נפצע קלות מרסיסים. שר הסעד והדתות משה שפירא נפצע בראשו והיה הפצוע הקשה ביותר. השרים המדממים טופלו ראשונית במקום על ידי חברי כנסת נוספים והובהלו לבית החולים.עוד באותו היום נותח שפירא פעמיים ויצא מכלל סכנה. לאחר אירוע זה ביקש שפירא להוסיף לו את השם הנוסף 'חיים'.

הצעיר שהשליך את הרימון היה משה (מוסא) דואק, בן 25, יליד העיר חלב שבסוריה אשר התגורר עם שבעת אחיו ואחיותיו במעברה בפרדסיה. כאשר הבשורה על מעשה בנם הגיע להורי המשפחה הם הזדעזעו קשות, התביישו ונסערו. בין היתר הצהירו חלק מאחיו כי אין להם יותר אח בשם מוסא, וכי הם מסתייגים מכל וכל מהאירוע הנורא.

בעודו מאושפז במיטתו בבית החולים, ביקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכתוב מכתב להורי הצעיר, וכך כתב:

"להורי משה דואק שלום רב. אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעשים טובים ולאהבת הארץ".

דואק, אשר טען כי ביצע מעשה זה לאור אי הצדק כלפיו נשפט ונדון ל-15 שנות מאסר. בין היתר טענה ההגנה כי הוא אינו שפוי וכי לא היה אחראי למעשיו. למרות שביקש מספר פעמים חנינה הוא לא קיבל אותה וריצה את מלוא עונשו. בשנת 1988, עשרות שנים לאחר מכן, דואק הקים מפלגה בשם 'תרשיש' וניסה להיבחר לכנסת ללא הצלחה.

אחת מתוצאות האירוע הייתה ההבנה כי אבטחת הכנסת לוקה בחסר ויש לערוך שינוי דרמטי באופן הפעלה. מקרה זה הוא שהוביל להיווסדותה של היחידה לאבטחת אישים של שירות הביטחון הכללי, הפועלת עד היום.

תמונה אשר התפרסמה לאחר האירוע בעיתון 'ידיעות אחרונות':

זה קרה במרץ 1962 / על חטיפתו של הנער יוסל'ה והמשימה הלא-בטחונית של המוסד הישראלי

זה קרה במרץ 1962. ראש הממשלה דוד בן-גוריון זימן אליו את הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל והפקיד בידו משימה לאומית ראשונה במעלה – למצוא את הילד יוסל'ה שוחמאכר. בן-גוריון היה מוטרד ביותר מחטיפתו של הילד על ידי סבו החרדי וביקש למצוא את הילד ולהשקיט את הסערה החריפה שהטרידה את הציבור הישראלי ויצרה מתחים חזקים בין החילונים, הדתיים והחרדים במדינת ישראל.

יוסל'ה שוחמאכר נולד בברית המועצות בשנת 1952 והגיע עם הוריו למדינת ישראל חמש שנים לאחר מכן. בהגיעם ארצה סבלה המשפחה ממצוקה כלכלית ולאור כך ביקשו ההורים מסבו החרדי של יוסל'ה, נחמן שטרקס, שיחזיק את הילד אצלו עד שההורים יצליחו להשתקע בארץ ולשפר את מצבם. חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר פנו ההורים לסב בבקשה לקבל את בנם חזרה – שטרקס סירב. שטרקס היה מחסידי ברסלב בירושלים וחינך את הילד להמשיך בדרכו. המחשבה שהורי הילד יחזירו אותו לברית המועצות ויגרמו לו לעזוב את הדת היהודית זעזעה אותו. למרות שלא הייתה כוונה ברורה להחזיר את הילד לברית המועצות, שטרקס העדיף לסרב לדרישות ההורים ולהחביא את הילד. תפיסתו הקיצונית של הסב הציגה את הסיטואציה כ-'דין מוסר', כלומר מסירת יהודים לשלטון זר, פעולה חמורה במיוחד על פי ההלכה היהודית אשר דינה יכול להגיע למוות.

בחודש פברואר 1960 הועבר יוסל'ה מירושלים אל המושב קוממיות במטרה להסתירו. באותו הזמן הגישו ההורים עתירה לבית המשפט העליון וזה חייב את הסב להחזיר את הילד להוריו. הסב נעצר ונכלא אך עדיין סירב לומר היכן יוסל'ה ומי מעורב בהחזקתו. בית המשפט ביקש להפעיל את משטרת ישראל אשר פעלה ללא ליאות למצאו, ללא הצלחה. לאחר שנציגי חוגים חרדיים בארץ העבירו את יוסל'ה מיישוב ליישוב נתברר לעוזרי הסב החוטף כי לא יצליחו להחביא את הילד בארץ וכי אין ברירה כי אם לחפש לו מקום מסתור מחוץ לישראל. לשם כך גויסה רות בן-דוד, צרפתייה שהתגיירה אשר בעברה הייתה פעילת המחתרת הצרפתית. בן-דוד נעזרה בניסיונה המחתרתי, שינתה את פרטי הדרכון של יוסל'ה והבריחה אותו לצרפת כאחת מילדותיה.

ככל שהחקירה בארץ נמשכה והילד לא נמצא כך גבר העניין הציבורי בפרשייה. היעלמותו של הילד הובילה למתחים הולכים וגואים בין הציבור החילוני, הדתי והחרדי בישראל. כותרות העיתונים זעקו 'איפה יוסל'ה ?', תיארו את הפשע הנורא ועדכנו באופן יומיומי בחקירה, תלמידי בתי ספר הפגינו והביעו תמיכה, הוקם ועד ציבורי למציאת הנער, פרסים כספיים הוצעו לכל מידע בנושא, נציגי ציבור הרבו להתבטא ולדון בנושא הן בתקשורת והן בדיוני הממשלה. הסערה הציבורית הובילה למחאה וליחסים שהתדרדרו במהרה. חלקים נרחבים של הקהילה החרדית נחשבו כמוקצים מחמס מיאוס לאור חטיפת הנער והעלמתו.

בחודש מרץ 1962 החליט ראש הממשלה בן-גוריון כי הגיעו מים עד נפש וכי הפרשייה כה מטרידה עד שיש להפעיל את ארגון הביון הישראלי – המוסד. בן-גוריון פנה לאיסר הראל, ראש המוסד ושירות הביטחון הלאומי וזה האחרון לקח את המשימה ברצינות תהומית. עשרות סוכנים ומאות קשרים הופעלו ותוחקרו בכדי להתקדם בחקירה. החקירה המאומצת הובילה תוך מספר שבועות לקצה חוט שהופיע בקרב הקהילה החרדית בבלגיה, והוא שהוביל לרות בן-דוד בצרפת. אנשי המוסד הצליחו לעצור את בן-דוד והובילו את בנה לדובב אותה ולגלות את מיקומו של יוסל'ה. בחודש יולי 1962 נמצא הילד בבית משפחה חרדית בברוקלין בניו-יורק. יוסל'ה התנכר להוריו בתחילה, אך לבסוף הוחזר לחיק המשפחה.

לימים יתחייס הראל בצורה מפורטת לפרשה בספר שכתב תחת הכותרת: "מבצע יוסל'ה" [הוצאת ידיעות אחרונות, 1982]. באחד מראיונותיו טען הראל: "היה מצב חירום במדינה בגלל הפרשה. כשם שצבא נקרא לפעמים לסייע כשמתרחשים אסונות טבע, כן נקראו השירותים לסייע בפרשה זו [...] ידעתי כמה הפרשה חשובה למדינה ואיזה פירוד היא עלולה לזרוע".

מבחינת הראל הפרשייה נחשבה למוצלחת ביותר. מבחינת גורמים אחרים במוסדות הביטחון – היא הייתה בזבוז זמן משווע והיסטריה של הראל להצליח במשימה. כארבעה חודשים השקיעו אנשי המוסד את מיטב האנרגיות במשימה הלא ביטחונית של מציאת ילד, בעוד אויבות ישראל – ובראשן מצרים בהנהגתו של ג'מאל עבד אלנאצר – מתחמשות ומתחזקות. כאשר סוכני המוסד הסתובבו בקהילות חרדיות באירופה, מדענים גרמניים כבר החלו לפעול בשנת 1962 במצרים למטרת פיתוח טכנולוגיית נשק, וזו תהא תחילתה של פרשייה אשר גם היא תסעיר את המדינה מהר מאוד לאחר הימצאותו של יוסל'ה.

ראיון מצולם של יוסי שוחכמאר המתאר את הפרשייה בשנת 2014 מופיעה בקישור הבא.

תמונתו של יוסל'ה ואחת מכותרות העיתונים בתקופת הפרשייה:

זה קרה ביוני 1977 / על קליטת פליטים וייאטנמים וההפתעות של מנחם בגין כראש הממשלה

זה קרה ביוני 1977. ראש הממשלה מנחם בגין, אשר חודש קודם לכן הפתיע את מדינת ישראל ב-'מהפך' המפורסם ועלייתו לשלטון, הוביל עוד מהלך מפתיע. לנוכח מצוקתם של פליטים וייאטנמים אשר ברחו ממדינתם לאור מלחמת ויאטנם, הודיע ראש ממשלת ישראל כי הוא מוכן לקלוט פליטים ואף להעניק להם אזרחות ישראלית.

במשך עשרות שנים היה מנחם בגין דמות אופוזיציונית בפוליטיקה הישראלית, לעיתים מוקצת מחמת מיאוס על האליטה השלטת של תנועת העבודה. לצד זאת, הוא ומפלגתו הצליחו החל מסוף שנות השישים להתקרב לקונצזוס הישראלי. ניתן לומר כי המעשה המשמעותי ששינה את תדמיתו של בגין היה קריאתו ערב מלחמת ששת הימים לבן-גוריון לחזור לראשות הממשלה. בצוק העיתים בגין הפתיע ותמך באויבו הגדול משכבר הימים. אמנם בן-גוריון לא חזר, אך דמותו של בגין השתנתה קמעה בעיני הציבור וקברניטי הממשלה. במשא ומתן להקמת ממשלת אחדות לאומית במאי 1967 תבעה המפלגה הדתית לאומית את צירופה של מפלגת גח''ל בראשותו של בגין לממשלה. בגין אכן הצטרף לקואליציה בפעם הראשונה ונתמנה לשר ללא תיק. גם בשנת 1969, כאשר גולדה מאיר הקימה ממשלה היא הזמינה את גח''ל ובגין להשתתף בה.

לצד העמעום שחל בדמותו הקיצונית של בגין, השמאל הישראלי התדרדר במהירות. מלחמת יום הכיפורים פגעה קשות באמינות הממשלה בעיני הציבור והמאבקים הבלתי פוסקים בין פרס ורבין כמו גם פרשות שחיתות רבות שנחשפו החלישו את מפלגת העבודה. בבחירות במאי 1977 הצליחו בגין ומפלגתו לראשונה לזכות במירב הקולות, עובדה שהובילה את חיים יבין להכריז את הקריאה המפורסמת: "רבותיי, מהפך !".

בגין היה ללא ספק ראש ממשלה שונה משהכיר העם הישראלי, ועל כך ניתן לדבר רבות. ארצה כאן להתייחס רק לאירוע ייחודי אחד שאירע כארבעה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד.

ב-12 ביוני 1977 נתקלה אניית משא ישראלית אשר הפליגה בקרבת החוף הוייטנאמי בספינת דיג רעועה אשר המנוע שלה שבק והיא קוראת לעזרה. על הסיפון היו 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים, אשר היו ללא מזון ומשקה כארבעה ימים. רב החובל הישראלי מאיר תדמור העניק עזרה ראשונה לניצולים, אשר היו פליטים ויאטנמים שברחו בתום המלחמה במדינתם. תדמור שביקש ממנהלו להבין מה יש לעשות עם הפליטים קיבל הנחיות שלא למסור אותם למשמר החוף הוויאטנמי מחשש לחייהם, ולהמשיך במסע הספינה לעבר טייוואן.

לצערם של תדמור, מנהלו ובוודאי של הפליטים – ההנהגה הטייוואנית סירבה לקבל את הפליטים. טיוואן, כמו גם מדינות רבות אחרות, לא רצו להתערב בסכסוך הפנים וייאטנמי. הסוגייה המוסרית הגיעה בישראל עד לשולחנו של ראש הממשלה. בגין, שזכר השואה ליווה אותו לאורך כל חייו, לא יכל שלא לפעול בנושא והכריז כי לא רק שיהיה מוכן לקלוט את הפליטים, הוא אף יעניק להם אזרחות ישראלית. בנאומו אמר בגין: "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה".

66 הפליטים הגיעו לטייוואן, הועברו להונג קונג ולבסוף הוטסו לישראל ושוכנו באופקים. בשנת 1979 אירועים דומים חזרו על עצמם, ובסופו של דבר הגיעו לארץ כמה מאות פליטים וייאטנמים. הפליטים אמנם ניצלו, אך רבים מהם לא רצו להשתקע בישראל ועזבו לאורך השנים. בכתבתו של יוסי קליין ['בעיית הפליטים', עיתון 'הארץ', אוקטובר 2005] ניתן לקרוא מה עלה בגורלם של חלק מהפליטים שהגיעו ארצה והשתקעו במדינה.

החלטתו זו של בגין להציל נפשות אמנם גררה ביקורת לגבי מהות ואופי אזרחי המדינה, אך בעיקר תרמה לפוגג את תדמיתו המיליטנטית. בעיני העולם המערבי היה בגין בעיקר מנהיגו לשעבר של האצ''ל אשר נתפס כמחתרת טרוריסטית רצחנית. החלטתו של בגין להציל ולקלוט את הפליטים הדגימה את אופי השלטון הייחודי שלו, אשר עוד עתיד להפתיע רבים. אחד המהלכים המרתקים שיבצע בגין בהמשך הוא ללא ספק הסכם השלום עם מצרים, אשר עתיד להוביל את בגין 'הטרוריסט' לקבל את פרס נובל לשלום.

אחד מהפליטים הוייאטנמים

צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר

זה קרה במאי 1948 / על הכרזת המדינה והמנהיג האבל בין השמחים

זה קרה במאי 1948. מנהלת העם והעומד בראשה דוד בן-גוריון הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל. הרגע המכונן וההיסטורי נתפס בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כרגע מאושר ושמח אשר הוציא אלפים לריקודים ברחובות. באותה התקופה אכן היו מאושרים רבים לשמע הבשורה, החל מהאזרחים החדשים במדינה וכלה במנהיגי היישוב. לעומתם, אדם אחד בוודאות לא היה שמח מדי - ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון אשר היה מוטרד וחרד מפני הסכנות הקרבות.

ביומנו האישי כתב בן-גוריון ב-14.5.1948: "באחת מועצת העם, אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר. בארבע אחר-הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".

כבר כמה ימים לפני כן הבין בן-גוריון כי בסבירות גבוהה עתידה לפרוץ בהקדם מלחמה עקובה מדם, לאור מוכנותן של מדינות ערב לפלישה הקרובה. בימים המעטים שלפני ההכרזה המצב התדרדר ונהיה מדאיג יותר ויותר. גולדה מאיר חזרה מפגישתה עם עבדאללה מלך ירדן שהודיע שחמש מדינות, כולל ירדן, עתידות לפלוש במקביל לאחר צאת הבריטים. מעט זמן לאחר בשורת האיוב של גולדה מאיר, הגיעה בשורה רעה נוספת, הפעם מהשליח משה שרת. האחרון חזר מפגישה עם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל אשר הודיע שהאמריקאים מתנגדים להכרזת העצמאות הישראלית ודורשים שביתת נשק בין הצדדים הנאבקים על ארץ ישראל. מרשל הבהיר שאם הערבים יפלשו וינצחו האמריקאים לא יתערבו לעזרת ליהודים.

משה שרת המליץ בפני בן-גוריון להקשיב לאמריקאים. הוא ציטט את מרשל שטען כי להערכת האמריקאים הערבים עתידים להשמיד את היהודים. שרת סיים את דבריו לבן-גוריון באומרו שלדעתו האמריקאים צודקים ובן-גוריון ביקש משרת שלא לומר את דבריו אלו לשאר חברי מועצת העם. ב-12 במאי תקפו חיילי הלגיון הירדני את גוש עציון. המידע זרם לבן-גוריון על סכנת הכיליון של תושבי הגוש עם מאות יושביו היהודים, שאכן הפסידו לבסוף בקרב לירדנים. בעוד יגאל ידין ראש הצבא מעדכן את בן-גוריון כי הסיכוי לנצח את המערכה הוא 50% נדרש בן-גוריון להחליט כיצד יש לפעול. הוא ביקש לשדר עוצמה, והחליט לשכנע את מועצת העם בדבר הצורך בהכרזה.

מנהלת העם התכנסה לישיבה היסטורית שבסופה הוחלט להכריז על המדינה. ישנן מספר גרסאות לגבי התנהלות הישיבה, אך הפרוטוקולים קיימים ומראים על ההצבעות שנערכו ועל הרוב הזעום, שישה חברים לעומת ארבעה אשר בחרו באפשרות לדחות את ההצעה האמריקאית ולהכריז על הקמת מדינה. כך תיאר את הסיטואציה ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר:

"ששה חברים הצביעו נגד שביתת הנשק ובעד הכרזת מדינה מיד [...] ארבעה הצביעו נגדם [...] הייתה זו הכרעה על חודם של שני קולות ולמעשה על חודו של קול [...] תוצאות ההצבעה מדברות בעד עצמן [...] אסון גוש עציון השפיע אולי על הנוכחים בכך שבישר מה עלול לקרות לכל היישוב היהודי. רבים חששו כי הקמת המדינה תסתיים בחורבנו המוחלט של היישוב ובהשמדת כל יהודי הארץ. הן אמר יוסף שפרינצק, שהתנגד בתוקף להכרזה: "בן גוריון מביא עלינו חורבן בית שלישי !"".

לעומת ההיסטוריון בר-זוהר, יש הטוענים כי הדיונים במנהלת העם כלל לא עסקו בסוגיית ההכרזה והיא הייתה ברורה מאליה. אחד מהם הוא ההיסטוריון יגאל עילם, שטוען כי ההצבעה המפורסמת עסקה בענייני הגבולות של המדינה ולא לגבי עצם הכרזה. לטענת עילם הסיפור המפורסם בדבר ההצבעה על ההכרזה נבע מתיאורו של זאב שיף אשר הובן שלא כהלכה באחד מהראיונות שנערכו עימו.

כך או כך, בסופו של דבר הצליח בן-גוריון לשכנע את חבריו למנהלת העם להכריז על עצמאותה של המדינה. כעת היה צריך המנהיג לנהל מלחמה ולהבטיח ניצחון, הן על ידי חיזוק הצבא והן על ידי חיזוק האוכלוסייה האזרחית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדבריו של בן-גוריון מאותה ישיבה מפורסמת של מנהלת העם:

"אנחנו עומדים בפני מערכה קשה וצריכים להיות מוכנים לאבדות קשות, גם במקומות, גם באנשים וגם בהזדעזעויות ציבוריות קשות בתוך כל היישוב. אני זוכר את עניין השלושים וחמישה, לא את המאורע של השלושים וחמישה אלא את תגובת היישוב [הכוונה לשיירת הל"ה שנטבחה בדרך לתגבר את גוש עציון]. היישוב שלנו איננו מחושל [...] יש עוד מקור אחד של חולשה, מלבד המקור הפיזי. אין אנחנו שליטים במידה מספקת כמו שזה הכרחי במלחמה, על המפקדים שלנו, על היחידות. מפקד בעיר פלונית חושב שהוא יודע יותר טוב. בתנאי המקום שלו הוא אולי יודע יותר טוב. אבל הוא איננו רואה את המערכה כולה".

בדבריו אלו הצביע בן-גוריון על שתי נקודות שלבסוף ישתפרו משמעותית ויובילו את מדינת ישראל לניצחון. האחת – החוזקה האזרחית של מדינת ישראל. למרות שאחוז מהאוכלוסייה היהודית נהרג (6,373 מתוך כ-640,000) הצליחו יושבי הארץ להרים ראשם ולצאת למסע פיתוח וקליטת עלייה בלתי נתפס. הנקודה השנייה הייתה המרות הצבאית. צה''ל כצבא מאורגן עמד לבסוף ככוח אחיד אל מול מספר צבאות ערב שפלשו באופן מבוזר ומקביל. היכולת של הנהגה אזרחית להניע את הכוח הצבאי באופן מסודר, המרות הלאומית והשליטה – שהושגה לעיתים תוך הפגנות כוח מצערות כפרשיית 'אלטלנה' – גם היא אפשרה את הסיום המוצלח של מלחמת העצמאות.

להלן הקטע מיומנו של דוד בן-גוריון:

זה קרה במאי 1941 / על כ"ד יורדי הסירה והכשלון הנורא בראשית דרכו של הפלמ''ח

זה קרה במאי 1941. הפעולה הראשונה של 'פלוגות המחץ' החדשות אשר נבנו במטרה לשמש ככוח העילית של ארגון ההגנה, נכשלה באופן נחרץ. כ"ד יורדי הסירה, אשר הפליגו בתנאים גרועים מאוד לעבר יעדם בטריפולי בלבנון לא הגיעו ליעד וגם לא חזרו חזרה. את תעלומת היעלמותם של יורדי הסירה ניסו לפתור מספר רב של פעמים, כאשר הדו''ח האחרון מטעם ממשלת ישראל פורסם בשנת 2007 ועזר חלקית בפענוח התעלומה.

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הסכימו הבריטים לתמוך בהקמת כוח צבאי בארץ ישראל. למהלך היו סיבות רבות, בין היתר הרצון המשותף של היהודים והבריטים לפעול באופן נקודתי אל מול כוחות צרפת של וישי בלבנון ולהגן על איזורים חיוניים במקרה של כיבוש הארץ על ידי הגרמנים. הכוח הצבאי, אשר כונה 'פלוגות המחץ' או 'הפלמ''ח', היה שונה מהכוחות הצבאיים הקודמים של היישוב. כוח זה נועד להיות כוח מקצועי שאנשיו עתידים להשקיע בו את מלוא זמנם ומרצם ולא לשמש כלוחמים מדי פעם ובין לבין לחזור לעבודות המשק.

ב-15 למאי הוקמו הפלוגות והחלו האימונים בעצימות גבוהה. יצחק שדה, מהבולטים שבאנשי ההגנה ומפקד פלוגות השדה נבחר למפקד הכוח. משה דיין ויגאל אלון נתמנו למפקדי פלוגות והחלו בגיוסים. האנשים החלו להתקבץ ולהתאמן באופן אינטנסיבי אך לאור בעיות כספיות ותקציביות שוחררו לעיתים לבתיהם. היישוב דרש כסף נוסף מהבריטים ואכן אלו העבירו את הנדרש וההתקדמות לעבר המטרה למסד כוח מקצועי במשרה מלאה הייתה מהירה. עד לפירוקו בספטמבר 1948 ארגון הפלמ''ח שימש בתפקיד מפתח בתרבות, בחינוך ובדמותו של היישוב היהודי, והמשיך להשפיע ולעצב את הזהות הישראלית גם לאחר קום המדינה. יחד עם זאת, ההתחלה הייתה כושלת ביותר.

ב-18 למאי, שלושה ימים לאחר ההקמה, הוחלט על הפעולה הראשונה של הכוחות הייחודיים, משימת ריגול והסבת נזק לבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון. יצחק שדה החליט לשלוח לפעולה הסודית עשרים ושלושה מהמגוייסים החדשים בליווי של קצין בריטי ובפיקודו של לוחם ההגנה צבי ספקטור. הלוחמים יצאו למשימתם, לא ביצעו את שהוטל עליהם ובוששו לחזור. לימים יונצחו בהיסטוריה הישראלית כ-כ"ג יורדי הסירה, למרות שהיו עשרים וארבעה איש על הסיפון כולל הקצין הבריטי, אנטוני פאלמר.

בספרו האוטוביוגרפי של משה דיין 'אבני דרך' הוא תיאר את שיחתו עם צבי ספקטור ערב הפעולה. דיין כתב כי ספקטור התלונן שהוא נכה ברגלו, אינו יכול לשחות ואם יקרה משהו לספינה הוא יצלול כעופרת למעמקי הים. ספקטור אכן היה פגוע פיזית לאור תאונת אופנוע שעבר זמן מה לפני כן, והוא מונה לתפקידו רק יומיים לפני היציאה לפעולה. מפקד הפעולה המקורי היה צריך להיות מונדק פסטרנק, ובשמו העברי משה בר-תקווה, אשר העדיף שלא לצאת לפעולה, נשאר בחיים ולימים יגיע לדרגת אלוף משנה בצה''ל. פסטרנק אשר אימן את הלוחמים פנה ליצחק שדה והודיע לו כי לאור חוסר במודיעין והתנאים הלא טובים הוא לא חושב שהמשימה תתנהל בהצלחה והוא מסתייג ממנה. שדה בתגובה התכוון לפקד על המשימה בעצמו, אך לא קיבל לכך את האישורים ולמשימה נבחר ספקטור. בעקבות סירובו לפקד על הפעולה נשפט פסטרנק במשפט פנימי של ההגנה, אז זוכה מאשמה.

מדוע סירב פסטרנק לצאת לפעולה ? נראה כי טענותיו היו מוצדקות.

כלי השיט שנבחר לשמש את הכוח היה ספינה קטנה של משמר החופים הבריטי בשם 'ארי הים'. הספינה הקטנה ללא ספק לא הייתה מיועדת לאיוש של עשרים וארבעה איש כולל הציוד הרב שהועמס עליה. מלבד הנשקים, המים והאוכל הועמסו על הספינה גם כ-400 ק"ג חומר נפץ. כלל העדויות מצביעות כי הספינה נשאה משא שהיה גדול בהרבה ממה שיועד לה והיה ברור כי יהיה קשה להפליג ולנווט במצב הקיים. בראש הספינה נבחר לעמוד כתריאל יפה, אשר עד לפרוץ מלחמת העולם עסק רבות בראשיתו של מפעל ההעפלה. יפה שהיה איש ים מנערותו, היה ממקימי נמל תל-אביב ודמות מוכרת בקרב יורדי הים היהודים הארץ-ישראליים. הוא היה מנוסה בהפלגות ובניווטי ים והסכים לקבל עליו את המשימה המורכבת.

בבוקר ה-18 למאי הייתה צריכה הספינה לצאת מנמל חיפה ב-6:00 בבוקר. לאור בעיות בהעמסת ואחסון הציוד הרב היא יצאה רק ב-7:00. על פי עדותו של איש ההגנה דוד הכהן תנאי הים היו רעים ובעיקר נשבו רוחות מזרחיות שנודעו כמסוכנות בדרך הימית ללבנון. לימים יציין שמואל טנקוס שהיה ממדריכי הפלמ''ח לקראת הפעולה ולאחר קום המדינה שימש כמפקד חיל הים כי כאשר נשבו רוחות מזרחיות הוא היה מבטל את כל הפעילויות באותו היום מחמת הסכנות שרוחות אלו מביאות עמן.

טענתו של פסטרנק בדבר מודיעין חסר גם היא הייתה נכונה. מפקדי הפעולה לא ידעו כי באותה שעה בה יצאו אנשי הפלמ''ח לפעולה כוחות צי צרפתיים שהו בקרבת בתי הזיקוק בטריפולי. בתחקירים שנעשו שנים לאחר מכן התברר כי בקרבת איזור עגינתם של יורדי הסירה שהו בו בזמן משחתות וצוללות של הצרפתים. ההוראות שהוגדרו לצרפתים היו ליירט באופן מיידי כל כלי שייט בריטי שיימצא במים הטריטוריאליים של הצרפתים.

למרות העומס הרב, תנאי מזג האוויר והמודיעין הלא מיטבי הוחלט כי הלוחמים יצאו למשימה. הספינה הפליגה לדרכה ובאיזור השעה 11:00 התקבל דיווח כי מצבה תקין. שדר זה היה אות החיים האחרון של אנשי הספינה שגורלם נותר לוט בערפל.

סודיות הפעולה הובילה בין היתר לבעייתיות בהעברת המידע למשפחות השכולות על אובדנן. רק לאחר משא ומתן ארוך עם הבריטים לגבי מה ואיך מותר לומר, התאפשר למשה שרת שהיה יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות להודיע על הפעולה. בנובמבר 1942, כשנה וחצי לאחר הפעולה, כתב שרת מכתב למשפחות: "בראשית שנת 1941 נתבקשה הסוכנות היהודית [...] לגייס מספר מתנדבים נבחרים למבצע צבאי נועז [...] בנכם היה בין אלה אשר נענו לקריאה והתנדבו לפעולה. המתנדבים ידעו היטב את טיב השליחות והסכנה הכרוכה בה [...] בשם ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ ישראל הנני מביע את דאבון לבנו הגדול על שברכם. עם זה הננו גאים על הגילוי הנהדר של רוח גבורה והקרבה שפעמה בבנכם [...] ".

הנהגת הישוב ומדינת ישראל לאחר מכן התאמצו רבות לאורך השנים לנסות ולהבין מה עלה בגורלם של הלוחמים. במאמצים השתתפו, שלא במשותף, גם הבריטים שהתעניינו ברוב המקרים רק בגורלו של הקצין פאלמר. לאורך השנים עלו דיווחים שונים אשר נבחנו כקשורים למקרה, בין היתר על מציאת גופות בחופי לבנון ועל אפשרות של פיצוץ הספינה. בשנת 2000 מנכ''ל משרד הביטחון הורה על הקמת ועדה נוספת שחקרה לעומק את הארכיונים בצרפת ובבריטניה במשך שבע שנים. ועדה זו הגיעה למסקנה כי הספינה בוודאות לא הגיעה לטריפולי אך לא הצליחה להוכיח מה עלה בגורלם של אנשיה. מסקנות הועדה היו כי יתכן והספינה טבעה בשל התנאים הירודים בהם הפליגה או שנפגעה מהצי הצרפתי אשר שהה באיזור.

יורדי הסירה בהכנות לפעולה והסירה 'ארי הים'