זה קרה בינואר
1961. הפלגתה של ספינת העולים הרעועה 'אגוז' מחופי מרוקו אל עבר צרפת הסתיימה באסון. מזג האוויר
הסוער הוביל לטביעתה של הספינה ולסחיפתם למצולות של עשרות יהודים אשר הוברחו בעזרת
ארגון 'המוסד' ובניגוד לעמדת השלטון המוצהרת. באופן טראגי ומעורר תמיהה אותם הנציגים
הישראלים אשר היו מעורבים במחדל הם אלו שמימשו את מדיניות ישראל בתגובה לאירוע והפעילו
לחץ תקשורתי ודיפלומטי רב על מרוקו והאזרחים היהודים כדי לנצל את המאורע לחיוב.
בשנת
1956 עזבה צרפת את הקולוניה במרוקו אשר החלה לפעול כמדינה עצמאית. עזיבה זו של
הצרפתים שינתה בחדות את היחס האוהד יחסית של השלטון לישראל וגדעה את נתיב ההעפלה
המסודר שהיה ליהודי הארץ לישראל. לאחר 1956 מאפייני ההעפלה, שהייתה כעת
בלתי-לגאלית, השתנו מן היסוד. מ-1956 ועד לשנת 1958, במסגרת פעולה מאסיבית של ארגון המוסד
הישראלי, המרוקאים אישרו בצורה פרטנית לכ-2,100 יהודים לצאת מן המדינה. באוקטובר
1958, עת הצטרפה המדינה לליגה הערבית, האיסורים החריפו. למרות זאת ניסיונות הדיפלומטיה הישראלית לא פסקו ולצדם המשיכה פעילות חשאית ענפה של המוסד להוצאת
יהודים ממרוקו.
אופן
הפעולה כלל בדרך כלל הגעת נציגי תנועות נוער ציוניות לכפרים ולשכונות היהודיות
בערים, שם היו מאתרים את היהודים אשר החליטו שברצונם להגר. לאחר שנאספו הנתונים
והוחלט על מועד היציאה הבלתי-חוקית הגיעו העולים ברגל או ברכב לשטחים בקרבת הגבול של מרוקו העצמאית. בשטחים אלו עוד נשארו מעט מובלעות בשליטה ספרדית, כדוגמת האיים
'סאוטה' ו-'מלייה' ומשם ניתן היה להגיע בספינה לחבל גיברלטר. כל התהליך היה מלווה
בתיאום של אנשי 'המוסד' ומבריחים מוסלמים מקומיים. ממחנה המעבר של הסוכנות היהודית
בגיברלטר היו מטיסים את היהודים לערים גדולות מאירופה כיעד אחרון לפני ההגעה
לישראל.
כאשר
התהליך התמסד, נעשו ניסיונות לקדם את ההעפלה ולקצר זמנים. בין היתר רכשו אנשי
המוסד ספינות גדולות יותר, כדוגמת הספינה Pisces, אשר כונתה 'אגוז'. ספינה זו ביצעה החל מאוקטבר
1960 ועד לינואר 1961 תריסר הפלגות מוצלחות, בהן העבירה מעל ארבע מאות מעפילים
מאיזור מלייה ישירות לגיברלטר. בכל הפלגה עלו על הספינה מעל לארבעים מעפילים, לצד
אנשי צוות מקומיים שתפעלו את הספינה ונציגי 'המוסד' שהתלוו להפלגה. במזג האוויר הסוער
של העשירי בינואר 1961 לא הצליחה להתגבר הספינה הישנה, אשר לא טופלה כראוי והוזנחה,
על תלאות הדרך. היא פגעה בשרטון, נסדקה וטבעה. הליקויים בהכנות היו ברורים, בין היתר לא היו בספינה מספיק אמצעי הצלה והקשר לא פעל כהלכה. 'אגוז' שקעה במצולות ואיתה 44 איש אשר טבעו ונהרגו, בין היתר אנשי
צוות ואלחוטן ישראלי מטעם 'המוסד'. רק קברניט הספינה הספרדי ושני אנשי צוות ניצלו, כנראה לאור שימוש שלהם באמצעי ההצלה המעטים שהיו בספינה.
טביעתה
של הספינה 'אגוז' השפיעה משמעותית על היחס עם המרוקאים. ישראל ניסתה למנף את
האירוע למטרות פוליטיות והשתמשה באמצעי התקשורת העולמיים לתאר את עוגמת מצבם של
יהודי מרוקו. בנוסף פעלו הנציגים מישראל אל מול יהודי מרוקו וטענו כי כדאי להם
לצאת את המדינה. אלכס גתמון, לוחם וחבר אצ''ל אשר נשלח
לנהל את העלייה פרסם לאחר הטביעה אלפי כרוזים שבהם נכתב בין היתר: "44 מאחינו חדורי רצון עז לחיות בארץ הקודש ומלאי תקווה בעתידם נטרפו בלב ים. רק אחדים מהם זכו להיטמן בקבר ישראל. הנשארים אבדו במצולות ים. משפחותיהם עם כל עם ישראל מבכים את אובדנם. התקווה בת שנות אלפיים דוחקת ביהודים לעלות לציון בירושלים בכל דרך אפשרית. התקוות לחיות במרוקו העצמאית נכזבו". ד"ר יגאל בן-נון, חוקר יהדות מרוקו, טען במאמרים שונים כי
אמירותיו אלו של גתמון הם מניפולציה טראגית, לאור אחריותו הישירה של גתמון על
תקינות אמצעי התובלה ומעורבותו חסרת האחריות בטביעתה של הספינה 'אגוז'.
גם לאור מותו
של המלך המרוקאי בפברואר, הנסיבות אפשרו את שינוי יחס המלוכה להגירת היהודים וקיום
פגישות דיפלומטיות אשר הביאו להסרת המגבלות לעלייה. במסגרת מבצע 'יכין' החל
מנובמבר 1961 עלו לישראל תוך כמה שנים 80,000 יהודים מרוקאים. להרוגי 'אגוז', אשר
בשנת 1992 הוטמנו עצמות 22 מהם בהר הרצל, היה, בצדק או שלא בצדק, השפעה על עליית
קרוביהם היהודים לישראל.
כתבת עיתון 'דבר' מה-12 לינואר 1961:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה