זה קרה
ביולי 1964. ארון הקבורה ובו עצמותיו של מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, זאב
ז'בוטינסקי, אשר נפטר 24 שנים לפני כן, הגיע לארץ. עוצמת המתח והסלידה בין ראש
הממשלה הראשון דוד בן-גוריון לבין אנשי ז'בוטינסקי הייתה כה גדולה, עד כי ראש
הממשלה התנגד נחרצות כל חייו להבאת עצמות המנהיג לארץ. ההחלטה השתנתה רק כאשר
התחלף בן-גוריון ועלה לשלטון לוי אשכול, אשר השתדל להרגיע את הרוחות בפוליטיקה
הישראלית ולהוביל קו מתון יותר מאשר בן-גוריון.
ז'בוטינסקי, אשר נפטר בארה"ב באוגוסט 1940,
נטמן בבית קברות בניו-יורק. כבר בשנת 1935 כתב בצוואתו: "את עצמותיי אין
להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום". לאורך
השנים שלאחר הקמת המדינה ניסו רבים לשכנע את הממשלה, ובראשה בן-גוריון למלא את
צוואתו של המנהיג הרוויזיוניסטי. באחת מהפניות האלו, בדצמבר 1951, חבר כנסת
מהמפד"ל פנה בשאילתא אל ראש הממשלה והציע את העלאת ארונו של ז'בוטינסקי.
בן-גוריון השיב כי חובת המדינה בראש ובראשונה להעלות ארצה יהודים חיים שיבנו את
המדינה. הטענה כי מדינת ישראל צריכה לדאוג להעלאת החיים ולא המתים חזרה גם בעתיד,
בין היתר לבקשתו של יוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'בוטינסקי, כאשר זה שוב ביקש
להעלות עצמות מנהיגו לשעבר בשנת 1956. הדרישה להעלאת החיים ולא המתים לא הפריעה
לבן-גוריון לאשר העלאת עצמות בנימין זאב הרצל בשנת 1949 והלורד אדמונד ג'יימס רוטשילד
ב-1954.
מסיבות
פוליטיות רבות, בינהן התפתחות 'הפרשה' הקשורה לפנחס לבון ול-'עסק הביש' במצרים,
כמו גם גילו המבוגר והתעייפותו של המנהיג, בן-גוריון פרש מתפקיד ראש הממשלה בשנת
1963. לוי אשכול, אדם שאמנם לא היה כריזמטי ודורסני אך ללא ספק נבון ומנוסה, נכנס
לנעלי המנהיג הגדול. אחת מההחלטות הבולטות הראשונות שכפרו בקו התקיף של בן-גוריון
לבצע דה-לגיטימציה לאויביו הפוליטיים, ונועדה לקרב בין הזרמים האידאולוגיים השונים
בארץ, הייתה הסכמתו של אשכול להעלות ארצה את עצמות ז'בוטינסקי.
במרץ
1964, לאחר פרסום הודעת הממשלה על אישורה להביא את ארונו של ז'בוטינסקי, כינס מנחם
בגין את אנשי מפלגת חירות באולם 'אהל-שם' ואמר: "ליום הזה ייחלנו עשרים וארבע
שנים תמימות. במרומים יעידונו כי אנו נלחמנו למען הקמתה, יהא הרכב הממשלה היהודית
המוזכרת בצוואת ז'בוטינסקי אשר יהיה, ובלבד שתקום הממשלה היהודית בימינו [...]
מתוך האמונה הכבירה של ראש בית''ר כי המדינה היהודית קום תקום [...] זכינו למתן
הצו על פי ציווי הממשלה היהודית".
בן-גוריון
לא נשאר חייב. בסדרת פרסומים שפרסם החל מרגע ההכרזה הוא כתב רבות על אודות הסכנה
שברוויזיוניסטים. בין היתר כתב: "יש רק מעטים בארץ היודעים מה הייתה דמותו
האמיתית ומעשהו של המנהיג הרוויזיוניסטי", "אחד מאמצעיה העיקריים של תנועת
החירות לחיזוק השפעתה ויוקרתה היא סילוף ההיסטוריה". מאמציו של בן-גוריון לא
צלחו. ארונותיהם של זאב ורעייתו יוענה ז'בוטינסקי יצאו מארצות הברית ביולי 1964.
בדרכו של
המטוס מארצות הברית לישראל נערכה חניית ביניים בצרפת. ראש הממשלה לוי אשכול הגיע
למקום, התהלך בינות חניכי בית''ר הרבים ולחץ את ידי המשפחה. בהמשך גם נערך טקס
צבאי רשמי. הגעתו זו של ראש הממשלה נתנה כנראה בפעם הראשונה לגיטימציה ותחושת ממלכתיות
מטעם ממשלת ישראל כלפי הרוויזיוניסטים.
לאחר
הגעת הארונות לארץ הם הונחו בכיכר הרברט סמואל בת"א. תוך פחות מעשרים וארבע
שעות נאמד מספר החולפים על פני ארונו בכמאתיים אלף. בהגיע הארונות לירושלים חלפו
על פניהם בגן העצמאות עוד כמאה אלף איש. דגלי המדינה הורדו לחצי-התורן ומסע
ההלוויה לעבר הר הרצל החל. גם במסע זה, כמו בביקורי הארונות לפניו, השתתפו רבים מכל
קצוות הקשת הפוליטית וברור היה לכולם כי האירוע משמעותי מאוד בכדי לצמצם את המתחים
הפוליטיים אשר שררו בארץ.
בין היתר
השתתפו במסע נשיא המדינה זלמן שזר ורעייתו. אותו שזר הוא שכתב ימים בודדים לאחר מותו של
ז'בוטינסקי, באוגוסט 1940, את ההספד הבא: "מת ז'בוטינסקי. נופץ כינור ברוך
מיתרים [...] גם אם רבות השביע מרורים בשנים האחרונות את הציונות, את מחולליה
ומגשימיה, לא יאפילו כל אלה על ימי הזוהר שלו, החרותים לעד על לוחות דברי ימי תחייתנו
[...] היום יתאבל העם על בן גדול, רב כשרון ושירה, אשר נשא את כל נפשו לחלום הגאולה".
התייחסות
נוספת של אנשי תנועת הפועלים לז'בוטינסקי ניתן למצוא בכתבת מערכת עיתון 'דבר', אשר
לא התעלמו מהגעת ארונותיהם של ז'בוטינסקי ורעייתו ופרסמו בין היתר, תחת הכותרת
'כבוד אחרון ליריב' את הדברים הבאים: "מעריצים ויריבים חולקים את הכבוד
האחרון לאחת הדמויות הבולטות והטראגיות של תנועת התחייה הלאומית [...] מקומו של
ז'בוטינסקי לא ייפקד מהגלריה של חולמי הגאולה ומחוללי התקומה, בדברי ימי העם יירשם
כלוחם גדול ורב השפעה נגד התבוללות ושמד [...] בהיטמן עצמותיו באדמת הארץ חולקים
לו כבוד לא רק תלמידיו מעריציו ויורשיו הפוליטיים כי אם נציגי העם ונציגי
מוסדותיו. אין בכך שכחה, יש בכך התעלות. אין בכך טשטוש, יש בכך חינוך – חינוך ליחסי
אנוש הוגנים בחיים פוליטיים, ליכולת לראות את החיוב שבדמות היריב ולכבד את אשר
לזכותו".
הצעד של
אשכול לקירוב הלבבות ולמתן הלגיטימציה לבוגרי בית''ר היה כה משמעותי עד כי יש
הטוענים שהוא שסלל את הדרך לכניסתו של מנחם בגין לקואליציה בשנת 1967. היום ברור
כי דמותו העקשנית של בן-גוריון, אשר מנעה במשך שנים את הצעד המרכך, הייתה צריכה לרדת
מקדמת הבמה כדי שהפוליטיקה הישראלית תוכל להתקדם ולהתפתח.
מסע ההלוויה, ארונות זאב ויוענה על כלי הרכב בקדמת התהלוכה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה