זה קרה
באוגוסט 1965. רולף פאולס, לשעבר קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה,
הגיע לישראל להתמנות לשגרירה הראשון של מערב גרמניה במדינה. מינויו של פאולס לא
היה מובן מאליו, ובעודו מברך ומנשק את ידה של גולדה מאיר שרת החוץ, ההפגנות מחוץ
ללשכת נשיא המדינה היו סוערות. בחודש מרץ באותה שנה אמרה מאיר: "אומרים
ששר חוץ טוב צריך לשים מחיצה בין השכל לבין הלב [...] אם כך אינני שרת חוץ
טובה". התמונה המצורפת המתעדת את הגעתו של פאולס, ובה ניכר בבירור המתח וחוסר
הרצון של המעורבים, שווה יותר מאלף מילים:
ישראל
מחד וגרמניה מאידך עמדו בקשיים רבים בכדי לכונן את היחסים הדיפלומטים בצורה רשמית.
כבר לאחר עלייתו לשלטון של קונרד אדנאואר בשנת 1949 החלו להתרקם היחסים הדיפלומטיים
החשאיים, אלו שבין היתר הובילו להסכם השילומים בשנת 1952. בתחילה הוגדרו היחסים בין
המדינות כמסחריים בלבד, אך במהרה התפתחו והובילו לתמיכה של גרמניה בייצוא נשק וידע
ביטחוני לישראל בסוף שנות החמישים. היחסים החשאיים עם גרמניה היו סלע מחלוקת
משמעותי בפוליטיקה הישראלית, כאשר בן-גוריון הענייני וקר הרגש הבין כי ישראל זקוקה
למדינה חזקה שתתמוך בה. מנהיגים אחרים, בין היתר גולדה מאיר שרת החוץ, התנגדו
נחרצות לקו הפרו-גרמני שהוביל ראש הממשלה, בעיקר מסיבות מוסריות ולאור רצח מיליוני
היהודים בשואה.
המדינה
האירופאית החזקה שתמכה בישראל בשנות החמישים הייתה צרפת, אך לקראת סוף העשור הבינו
בישראל כי צרפת מתרחקת מהם ויש צורך בידידה אחרת. בחודש מרץ 1960 נפגשו בן-גוריון ואדנאואר
במלון 'וולדורף אסטוריה' בניו-יורק ושם שוחחו על העמקת הקשרים שבין המדינות.
פרוטוקול הפגישה מרתק. בין היתר אמר שם אדנאואר: "אנחנו נעזור לכם – הן מסיבות
מוסריות, והן מסיבות פוליטיות מעשיות. ישראל היא המבצר של המערב. ישראל צריכה
להתפתח, זה אינטרס של העולם כולו. אני יכול כבר עכשיו לומר לך שאעזור לכם. אנחנו
לא נעזוב אתכם לבד".
כינון יחסים
רשמיים עם ישראל היו חשובים להנהגה המערב-גרמנית בהיבט יצירת ה-'מדינה החדשה'
והרצון לשכוח מהעבר ולהתקדם הלאה. התפיסה הפוליטית הגרמנית בשנים אלו ניסתה להתעלם
מהעבר הנאצי כאשר בין היתר ביקש אדנאואר מאנשיו שלא ימשיכו 'לרחרח' ולנסות לאתר
גרמנים בעלי עבר נאצי החיים במערב גרמניה. 'גרמניה החדשה' ניסתה להציג את בכירי
המשטר הנאצי כחברי כנופיה אשר הצליחה לגנוב את השלטון ולהשתלט על גרמניה. כך למשל בנאומו בספטמבר
1951 אמר אדנאואר: "פשעים שלא ניתן לתארם בוצעו בשם העם הגרמני". לא 'על
ידי' העם הגרמני, כי אם 'בשמו'.
לצד הקשיים בקבלת היחסים הדפילומטים בקרב אזרחי ישראל, גם מבחינת
המדינה המערב גרמנית היו בעיות רבות. לצד חוסר רצון של רבים מהאזרחים והפוליטיקאים
בקירוב הלבבות עם מדינת היהודים, איום מרכזי הגיע מצדן של מדינות ערב. באם תפעל מערב גרמניה לחיזוק הקשרים עם ישראל, איימו מדינות ערב שהן תקדמנה את היחסים עם מזרח גרמניה, האויבת
הגדולה של המערב.
כמו
במקרים נוספים בהיסטוריה הישראלית, הצליחו המנהיגים להפוך את הדפקט לאפקט. חוסר
היכולת של גרמניה וישראל לקיים יחסים דיפלומטים רשמיים בתחילת שנות השישים הוביל
לקיום ופיתוח היחסים הלא רשמיים והחשאיים. בתקופה המדוברת יחסים אלו היו הרבה יותר
נוחים לשתי המדינות, בוודאי מבחינת העברת אספקה וציוד בטחוני אשר לא ניתן היה
להעביר במסגרת יחסים רשמיים לאור אמברגו הנשק של האו''ם וארה"ב. גם כאשר ארה"ב
גילתה שנשק אמריקאי עובר לידיים ישראליות על ידי הגרמנים, היא לא התנגדה לאור הבנתה
כי ישראל היא גורם יציב באיזור. הקשר הייחודי הישראלי-גרמני אפשר לאמריקאים גם
להשאיר את החרם הביטחוני על כנו וגם לודא שנשק מגיע לישראל והיא אינה מפגרת במרוץ
החימוש האיזורי.
לפני
מספר חודשים ציינו בישראל חמישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטים הרשמיים עם גרמניה,
אשר בשנת 2015 משמשת כבת-ברית משמעותית לישראל באירופה. יחסי המדינות לא תמיד זרמו
על מי מנוחות בעשרות השנים האחרונות, ובשנות השישים לדוגמא פעלו מדענים גרמניים
במצרים והסעירו את הרוחות בישראל, פרשייה הראויה לבחינה בבלוג נפרד. ולמרות הכל, מעניין לבחון כיצד גם לפני כינון היחסים הרשמיים הייתה גרמניה ספקית נשק לישראל
למרות חילוקי הדעות בצמרת השלטונות והבעיות המוסריות הקשות אשר העיבו על היחסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה