זה קרה
באוקטובר 1966. מחלבת 'תנובה', ספקית החלב המרכזית במדינת ישראל הצעירה, החליטה
להתפתח. השינוי המרכזי, אשר הגיע היישר מאירופה המתקדמת, היה אריזת החלב
בשקיות פלסטיק חדישות. בקבוקי החלב העשויים זכוכית, כמו גם כדי החלב המסורתיים
שלפניהם, נסחבו על ידי החלבנים הישראלים עשרות בשנים והיו עתידים עתה להידחק לשוליים. הסכנה
הכלכלית הגדולה הזעיקה את העובדים, את העיתונות הישראלית ואת האזרחים כולם וסחפה
את המדינה במשך כחודשיים.
"שקשוק
בקבוקי החלב שוב לא יעיר אתכן השכם בבוקר, אם יצליח ניסיונה של 'תנובה' לעבור
לשיווק החלב בשקיות פלאסטיק במקום בקבוקי הזכוכית" – כך נפתחה כתבת עיתון דבר
באוקטובר 1966. באותה השנה סיפקה תנובה כ-600 אלף ליטר חלב ביום, אשר נארזו
בבקבוקי זכוכית ונאספו על ידי החלבנים. עובדים אלו הסתובבו ברחובות הערים, המושבים
והקיבוצים, התהלכו בין הבתים, דפקו בדלתות ומכרו את הבקבוקים בעלי הנוזל הנכסף.
בחודש אוקטובר רכשה תנובה שתי מכונות אריזה חדשות, אשר השתמשו בפלא החדש – פלסטיק.
המכונות הללו הגיעו מצרפת ואפשרו אריזת 1,500 ליטר בשעה. התכנון של 'תנובה' היה
לבצע מכירה ניסיונית של 18,000 ליטר חלב ביום, רק בירושלים ובתל-אביב.
מחלקי
החלב היו מוטרדים מהשינוי המהפכני. בתחילה הועלתה על ידם האפשרות לעבור ידנית בין
הבתים ולחלק את שקיות החלב במקום הבקבוקים. משרד הבריאות הישראלי קבע במהירות כי
אין דין הפלסטיק כדין הזכוכית, וכי מטעמי היגיינה השקיות צריכות להימכר בחנויות
ובסופרים ולא לעבור מיד ליד. או אז הבינו החלבנים כי הטכנולוגיה עתידה למחוק את
פרנסתם כליל, והמאבק החל.
באמצע
באוקטובר הודיע הועד הארצי של מחלקי החלב כי: "לא יהיה מנוס מהשבתת
החלוקה". האיום העלה את הנושא לכותרות, ובעיתון מעריב למשל נכתבה כתבת שער
בכותרת: "סערה בשקית חלב". בפגישות שבין הנהלת המחלבה לנציגי העובדים
הסבירה החברה כי הניסיון הוא מצומצם וזמני, אך העובדים הבינו שהם בבעיה ורצו לקבל
התחייבויות בכתב שזכויותיהם לא ייפגעו, וכי יעשה מאמץ לאפשר להם להעביר את הסחורה.
ראשות המחלבה לא קיבלה את טענות העובדים, התעקשה שהניסיון הוא זמני וכי אין
העובדים צריכים להיות מוטרדים, מה שכמובן לא סיפק את מחלקי החלב החוששים אשר פרצו בשביתות מקומיות ונאבקו.
לאחר
כחודש של משא ומתן המאבק הצליח בחלקו, וחלוקת החלב הניסיונית בירושלים נדחתה. עם
זאת, החלוקה כן התבצעה בת"א, ובסוף נובמבר נבחרו שלושים וחמש צרכניות באיזור
גוש-דן אשר החלו לקבל שקיות חלב בבוקר, לתקופה ניסיונית של שלושה חודשים. התהליך
הזה לווה גם בהפצת 'עלוני הסברה לעקרת הבית' שמטרתם הייתה ללמד את הנשים כיצד
לפתוח ולהשתמש בשקיות, ולהסביר על התהליך. המחיר למתעניינים היה חמישים אגורות לשקית
שהכילה ליטר חלב.
בעיתון מעריב
פורסם כי: "מחלקי החלב הסכימו לעריכת הניסיון אחרי שהובטח כי ישותפו בהובלתו
לחנויות וכי ייעשו צעדים להשגת הסכמת משרד הבריאות לחלוקת השקיות גם לבתי הצרכנים".
גם אם היו מתי מעט מהחלבנים אשר הצליחו להשאיר את פרנסתם ולהשתתף בחלוקת החלב
לצרכניות, הרי ברור שהביקוש למחלקי החלב קטן משמעותית. ההצלחה של שקיות החלב הייתה
חד-משמעית, והחלוקה התפשטה אט-אט ברחבי הארץ. בשנת 1972 כלל החלוקה עברה לשקיות
ובקבוקי הזכוכית נעלמו סופית. נראה שגם החלבנים הבינו כי זמנם עבר וכי קשה לעצור את רכבת הטכנולוגיה.
לעיתים,
כפי שהתרחש במקרים שונים בעבר ובוודאי יתרחש גם בעתיד, הפיתוחים הטכנולוגיים משפיעים
בחדות ובמהירות על אוכלוסיות שונות. השינוי שהתרחש באוקטובר 1966 היה מוצלח ביותר
למרבית האזרחים, אך העלים את 'שקשוקי הבוקר' של בקבוקי הזכוכית ואיתם את התופעה
ההיסטורית של החלבנים הסוחבים עגלותיהם בבוקר ברחובות העיר. בישראל של המאה ה-21
החלבנים נשארו רק כסמל היסטורי ונוסטלגי למדינת ישראל הצעירה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה