זה קרה
ביולי 1907. יצחק אפשטיין, מורה ומחנך ארץ-ישראלי, פרסם בעיתון 'השילוח' מאמר בשם 'שאלה נעלמה' אשר הכיל את עיקרי הרצאתו בקונגרס הציוני השביעי. ההרצאה ובעיקר הכתבה עוררו סערה
בקרב חברי התנועה הציונית אשר נמשכה זמן רב וגררה תגובות רבות, החל מדיונים
וויכוחים בעל פה ועד לכתבות משתלחות בעיתונים השונים. במרכז טענתו של אפשטיין עמדה
התהייה על אודות היעלמותה המוחלטת של שאלה משמעותית מדיוני התנועה הציונית,
כהגדרתו: "היחס אל הערבים".
אפשטיין
נולד בחבל מינסק ברוסיה בשנת 1862 ועבר לאודסה בהיותו נער בן 14 שם התחנך על ידי
אחד מגדולי המנהיגים הציוניים בתקופה, משה לייב לילנבלום. אפשטיין למד חקלאות באודסה ובהיותו בן 21 נבחר על ידי לילנבלום להיות אחד מששה
חלוצים אשר מומנו על ידי הברון רוטשילד להגיע מרוסיה לארץ ישראל. בארץ עבד כחקלאי
בזיכרון יעקב ובראש פינה ולאחר מספר שנים החליט כי הוא מעוניין לפנות לתחום החינוך
וההוראה. מאז, במשך עשרות שנים לימד, חינך וטיפח תלמידים רבים וכתב מערכי הוראה חדשניים בעברית.
הנקודה
החשובה ביותר לענייננו הנוכחי היא הכרתו העמוקה את החיים בארץ ישראל. בשונה
ממנהיגים ציונים רבים אשר נאמו נחרצות על אודות חשיבות יישוב
הארץ אך מעולם לא דרכה רגלם במזרח התיכון, אפשטיין הכיר היטב את אדמת הארץ ואת
הנפשות הפועלות בה החל מסוף המאה ה-19. הביקורת החריפה שלו שהוצגה במאמר 'שאלה
נעלמה' היא אמירה נוקבת של דמות הנמצאת בשטח ומכירה את עובדות החיים הפרקטיות
והקונקרטיות אל מול חבורה גדולה של חולמים אשר בעיקר דמיינו מציאות אידאלית ואידילית.
במאמרו
'שאלה נעלמה' כתב אפשטיין: ''הציונים הנאמנים לא נגעו עד עתה בשאלה מה צריך להיות
יחוסנו אל הערביים כשאנו באים לקנות קרקעות בארץ [...] מיום שצמחה התנועה הלאומית
ועד עתה לא חדלו העסקנים הציוניים מלהתעניין בסדרי הארץ וחוקיה, בעוד ששאלת העם
היושב בה, עובדיה ואדוניה האמיתיים, עדיין לא נתעוררה [...] דבר אחד של מה בכך
שכחנו, יש בארץ חמדתנו עם שלם שנאחז בה זה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו
לעזבה".
עמדתו
הברורה של אפשטיין על אודות חשיבות ההתייחסות לאוכלוסייה המקומית התסיסה את
הרוחות. מאמרו היה חריג ברוח התקופה, כאשר התפיסות הרווחות על ארץ ישראל היו
"ארץ שוממה המחכה בשממונה" או "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". נוח
היה לגורמים רבים בתנועה הציונית לפתח תפיסה שבה האוכלוסייה היהודית תוכל להגר ללא
קשיים תוך התעלמות מהאוכלוסייה הערבית הקיימת. במקרים בהם כן התייחסו לערביים
המקומיים, ההתייחסות הייתה של עם פאסיבי ורגוע שישמח מהגעת הקדמה היהודית. כך
לדוגמא מתואר הערבי ראשיד ביי בספרו האידילי של הרצל 'אלטנוילנד'. עדות מעניינת
נוספת היא כתביו של אחד העם משנת 1891 לאחר ביקורו בארץ, 'אמת מארץ ישראל'. בכתביו
אלו טוען אחד העם חד ההבחנה כי התפיסה הרווחת באירופה של הערבים כ-'עם הדומה
לחמור' מסוכנת להתיישבות הציונית בארץ.
בכתבתו
של אפשטיין הוא לא רק הציג את הבעיה, אלא גם ניסה לתת פתרונות. לשיטתו היה צריך להתייחס
בכבוד לאוכלוסייה הערבית ולבוא אליה בדברים ולהסביר למנהיגים המקומיים כי ההגעה
היהודית תיטיב עימהם. בנוסף כתב על חשיבות כיבוד הזכויות הלאומיות של כל אדם באשר
הוא. תפיסה זו הובילה את אפשטיין להיות בין היתר אחד ממקימי תנועת 'ברית שלום'. גם בשנת 2015, יותר ממאה שנה לאחר שנכתב המאמר, 'השאלה הנעלמה' אשר הציג אפשטיין עדיין נמצאת
בכותרות.
יצחק אפשטיין:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה