זה קרה באוקטובר 1957 / על רימון שהתפוצץ בכנסת ותגובתו המרגשת של דוד בן-גוריון

זה קרה באוקטובר 1957. היה זה ערב שגרתי במשכן הכנסת כאשר הצעיר משה דואק זרק רימון יד מהיציע לעבר חברי הכנסת. הרימון התפוצץ ופצע מספר שרים, בינהם את ראש הממשלה ואת שרת החוץ.האירוע המסוכן שכמעט והוביל לרצח ראש ממשלה ושינוי מהלך ההיסטוריה הישראלית הסתיים ב-15 שנות מאסר, הקמת היחידה לאבטחת אישים ומכתב מרגש אחד של דוד בן-גוריון.

ב-29 באוקטובר 1957, קצת לאחר השעה שש בערב, נזרק חפץ מיציע הקהל לרחבת הכנסת הישנה, אשר הייתה אז בבית פרומין במרכז ירושלים. הדבר הפתיע את הנוכחים אשר באותו זמן הקשיבו לדבריו של חבר כנסת ממפלגת הפועל המזרחי אשר נאם על אודות נושאים מדיניים. כמה שניות לאחר מכן התפוצץ רימון היד מאחורי שולחן הממשלה, בינות מושבי השרים.

הפיצוץ העז החריד את אוזני היושבים ופצע פיזית כמה מהם. ראש הממשלה נפצע בידו, שרת החוץ ברגלה וגם שר התחבורה נפצע קלות מרסיסים. שר הסעד והדתות משה שפירא נפצע בראשו והיה הפצוע הקשה ביותר. השרים המדממים טופלו ראשונית במקום על ידי חברי כנסת נוספים והובהלו לבית החולים.עוד באותו היום נותח שפירא פעמיים ויצא מכלל סכנה. לאחר אירוע זה ביקש שפירא להוסיף לו את השם הנוסף 'חיים'.

הצעיר שהשליך את הרימון היה משה (מוסא) דואק, בן 25, יליד העיר חלב שבסוריה אשר התגורר עם שבעת אחיו ואחיותיו במעברה בפרדסיה. כאשר הבשורה על מעשה בנם הגיע להורי המשפחה הם הזדעזעו קשות, התביישו ונסערו. בין היתר הצהירו חלק מאחיו כי אין להם יותר אח בשם מוסא, וכי הם מסתייגים מכל וכל מהאירוע הנורא.

בעודו מאושפז במיטתו בבית החולים, ביקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון לכתוב מכתב להורי הצעיר, וכך כתב:

"להורי משה דואק שלום רב. אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעשים טובים ולאהבת הארץ".

דואק, אשר טען כי ביצע מעשה זה לאור אי הצדק כלפיו נשפט ונדון ל-15 שנות מאסר. בין היתר טענה ההגנה כי הוא אינו שפוי וכי לא היה אחראי למעשיו. למרות שביקש מספר פעמים חנינה הוא לא קיבל אותה וריצה את מלוא עונשו. בשנת 1988, עשרות שנים לאחר מכן, דואק הקים מפלגה בשם 'תרשיש' וניסה להיבחר לכנסת ללא הצלחה.

אחת מתוצאות האירוע הייתה ההבנה כי אבטחת הכנסת לוקה בחסר ויש לערוך שינוי דרמטי באופן הפעלה. מקרה זה הוא שהוביל להיווסדותה של היחידה לאבטחת אישים של שירות הביטחון הכללי, הפועלת עד היום.

תמונה אשר התפרסמה לאחר האירוע בעיתון 'ידיעות אחרונות':

זה קרה במרץ 1962 / על חטיפתו של הנער יוסל'ה והמשימה הלא-בטחונית של המוסד הישראלי

זה קרה במרץ 1962. ראש הממשלה דוד בן-גוריון זימן אליו את הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל והפקיד בידו משימה לאומית ראשונה במעלה – למצוא את הילד יוסל'ה שוחמאכר. בן-גוריון היה מוטרד ביותר מחטיפתו של הילד על ידי סבו החרדי וביקש למצוא את הילד ולהשקיט את הסערה החריפה שהטרידה את הציבור הישראלי ויצרה מתחים חזקים בין החילונים, הדתיים והחרדים במדינת ישראל.

יוסל'ה שוחמאכר נולד בברית המועצות בשנת 1952 והגיע עם הוריו למדינת ישראל חמש שנים לאחר מכן. בהגיעם ארצה סבלה המשפחה ממצוקה כלכלית ולאור כך ביקשו ההורים מסבו החרדי של יוסל'ה, נחמן שטרקס, שיחזיק את הילד אצלו עד שההורים יצליחו להשתקע בארץ ולשפר את מצבם. חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר פנו ההורים לסב בבקשה לקבל את בנם חזרה – שטרקס סירב. שטרקס היה מחסידי ברסלב בירושלים וחינך את הילד להמשיך בדרכו. המחשבה שהורי הילד יחזירו אותו לברית המועצות ויגרמו לו לעזוב את הדת היהודית זעזעה אותו. למרות שלא הייתה כוונה ברורה להחזיר את הילד לברית המועצות, שטרקס העדיף לסרב לדרישות ההורים ולהחביא את הילד. תפיסתו הקיצונית של הסב הציגה את הסיטואציה כ-'דין מוסר', כלומר מסירת יהודים לשלטון זר, פעולה חמורה במיוחד על פי ההלכה היהודית אשר דינה יכול להגיע למוות.

בחודש פברואר 1960 הועבר יוסל'ה מירושלים אל המושב קוממיות במטרה להסתירו. באותו הזמן הגישו ההורים עתירה לבית המשפט העליון וזה חייב את הסב להחזיר את הילד להוריו. הסב נעצר ונכלא אך עדיין סירב לומר היכן יוסל'ה ומי מעורב בהחזקתו. בית המשפט ביקש להפעיל את משטרת ישראל אשר פעלה ללא ליאות למצאו, ללא הצלחה. לאחר שנציגי חוגים חרדיים בארץ העבירו את יוסל'ה מיישוב ליישוב נתברר לעוזרי הסב החוטף כי לא יצליחו להחביא את הילד בארץ וכי אין ברירה כי אם לחפש לו מקום מסתור מחוץ לישראל. לשם כך גויסה רות בן-דוד, צרפתייה שהתגיירה אשר בעברה הייתה פעילת המחתרת הצרפתית. בן-דוד נעזרה בניסיונה המחתרתי, שינתה את פרטי הדרכון של יוסל'ה והבריחה אותו לצרפת כאחת מילדותיה.

ככל שהחקירה בארץ נמשכה והילד לא נמצא כך גבר העניין הציבורי בפרשייה. היעלמותו של הילד הובילה למתחים הולכים וגואים בין הציבור החילוני, הדתי והחרדי בישראל. כותרות העיתונים זעקו 'איפה יוסל'ה ?', תיארו את הפשע הנורא ועדכנו באופן יומיומי בחקירה, תלמידי בתי ספר הפגינו והביעו תמיכה, הוקם ועד ציבורי למציאת הנער, פרסים כספיים הוצעו לכל מידע בנושא, נציגי ציבור הרבו להתבטא ולדון בנושא הן בתקשורת והן בדיוני הממשלה. הסערה הציבורית הובילה למחאה וליחסים שהתדרדרו במהרה. חלקים נרחבים של הקהילה החרדית נחשבו כמוקצים מחמס מיאוס לאור חטיפת הנער והעלמתו.

בחודש מרץ 1962 החליט ראש הממשלה בן-גוריון כי הגיעו מים עד נפש וכי הפרשייה כה מטרידה עד שיש להפעיל את ארגון הביון הישראלי – המוסד. בן-גוריון פנה לאיסר הראל, ראש המוסד ושירות הביטחון הלאומי וזה האחרון לקח את המשימה ברצינות תהומית. עשרות סוכנים ומאות קשרים הופעלו ותוחקרו בכדי להתקדם בחקירה. החקירה המאומצת הובילה תוך מספר שבועות לקצה חוט שהופיע בקרב הקהילה החרדית בבלגיה, והוא שהוביל לרות בן-דוד בצרפת. אנשי המוסד הצליחו לעצור את בן-דוד והובילו את בנה לדובב אותה ולגלות את מיקומו של יוסל'ה. בחודש יולי 1962 נמצא הילד בבית משפחה חרדית בברוקלין בניו-יורק. יוסל'ה התנכר להוריו בתחילה, אך לבסוף הוחזר לחיק המשפחה.

לימים יתחייס הראל בצורה מפורטת לפרשה בספר שכתב תחת הכותרת: "מבצע יוסל'ה" [הוצאת ידיעות אחרונות, 1982]. באחד מראיונותיו טען הראל: "היה מצב חירום במדינה בגלל הפרשה. כשם שצבא נקרא לפעמים לסייע כשמתרחשים אסונות טבע, כן נקראו השירותים לסייע בפרשה זו [...] ידעתי כמה הפרשה חשובה למדינה ואיזה פירוד היא עלולה לזרוע".

מבחינת הראל הפרשייה נחשבה למוצלחת ביותר. מבחינת גורמים אחרים במוסדות הביטחון – היא הייתה בזבוז זמן משווע והיסטריה של הראל להצליח במשימה. כארבעה חודשים השקיעו אנשי המוסד את מיטב האנרגיות במשימה הלא ביטחונית של מציאת ילד, בעוד אויבות ישראל – ובראשן מצרים בהנהגתו של ג'מאל עבד אלנאצר – מתחמשות ומתחזקות. כאשר סוכני המוסד הסתובבו בקהילות חרדיות באירופה, מדענים גרמניים כבר החלו לפעול בשנת 1962 במצרים למטרת פיתוח טכנולוגיית נשק, וזו תהא תחילתה של פרשייה אשר גם היא תסעיר את המדינה מהר מאוד לאחר הימצאותו של יוסל'ה.

ראיון מצולם של יוסי שוחכמאר המתאר את הפרשייה בשנת 2014 מופיעה בקישור הבא.

תמונתו של יוסל'ה ואחת מכותרות העיתונים בתקופת הפרשייה:

זה קרה ביוני 1977 / על קליטת פליטים וייאטנמים וההפתעות של מנחם בגין כראש הממשלה

זה קרה ביוני 1977. ראש הממשלה מנחם בגין, אשר חודש קודם לכן הפתיע את מדינת ישראל ב-'מהפך' המפורסם ועלייתו לשלטון, הוביל עוד מהלך מפתיע. לנוכח מצוקתם של פליטים וייאטנמים אשר ברחו ממדינתם לאור מלחמת ויאטנם, הודיע ראש ממשלת ישראל כי הוא מוכן לקלוט פליטים ואף להעניק להם אזרחות ישראלית.

במשך עשרות שנים היה מנחם בגין דמות אופוזיציונית בפוליטיקה הישראלית, לעיתים מוקצת מחמת מיאוס על האליטה השלטת של תנועת העבודה. לצד זאת, הוא ומפלגתו הצליחו החל מסוף שנות השישים להתקרב לקונצזוס הישראלי. ניתן לומר כי המעשה המשמעותי ששינה את תדמיתו של בגין היה קריאתו ערב מלחמת ששת הימים לבן-גוריון לחזור לראשות הממשלה. בצוק העיתים בגין הפתיע ותמך באויבו הגדול משכבר הימים. אמנם בן-גוריון לא חזר, אך דמותו של בגין השתנתה קמעה בעיני הציבור וקברניטי הממשלה. במשא ומתן להקמת ממשלת אחדות לאומית במאי 1967 תבעה המפלגה הדתית לאומית את צירופה של מפלגת גח''ל בראשותו של בגין לממשלה. בגין אכן הצטרף לקואליציה בפעם הראשונה ונתמנה לשר ללא תיק. גם בשנת 1969, כאשר גולדה מאיר הקימה ממשלה היא הזמינה את גח''ל ובגין להשתתף בה.

לצד העמעום שחל בדמותו הקיצונית של בגין, השמאל הישראלי התדרדר במהירות. מלחמת יום הכיפורים פגעה קשות באמינות הממשלה בעיני הציבור והמאבקים הבלתי פוסקים בין פרס ורבין כמו גם פרשות שחיתות רבות שנחשפו החלישו את מפלגת העבודה. בבחירות במאי 1977 הצליחו בגין ומפלגתו לראשונה לזכות במירב הקולות, עובדה שהובילה את חיים יבין להכריז את הקריאה המפורסמת: "רבותיי, מהפך !".

בגין היה ללא ספק ראש ממשלה שונה משהכיר העם הישראלי, ועל כך ניתן לדבר רבות. ארצה כאן להתייחס רק לאירוע ייחודי אחד שאירע כארבעה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד.

ב-12 ביוני 1977 נתקלה אניית משא ישראלית אשר הפליגה בקרבת החוף הוייטנאמי בספינת דיג רעועה אשר המנוע שלה שבק והיא קוראת לעזרה. על הסיפון היו 30 גברים, 16 נשים ו-20 ילדים, אשר היו ללא מזון ומשקה כארבעה ימים. רב החובל הישראלי מאיר תדמור העניק עזרה ראשונה לניצולים, אשר היו פליטים ויאטנמים שברחו בתום המלחמה במדינתם. תדמור שביקש ממנהלו להבין מה יש לעשות עם הפליטים קיבל הנחיות שלא למסור אותם למשמר החוף הוויאטנמי מחשש לחייהם, ולהמשיך במסע הספינה לעבר טייוואן.

לצערם של תדמור, מנהלו ובוודאי של הפליטים – ההנהגה הטייוואנית סירבה לקבל את הפליטים. טיוואן, כמו גם מדינות רבות אחרות, לא רצו להתערב בסכסוך הפנים וייאטנמי. הסוגייה המוסרית הגיעה בישראל עד לשולחנו של ראש הממשלה. בגין, שזכר השואה ליווה אותו לאורך כל חייו, לא יכל שלא לפעול בנושא והכריז כי לא רק שיהיה מוכן לקלוט את הפליטים, הוא אף יעניק להם אזרחות ישראלית. בנאומו אמר בגין: "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה".

66 הפליטים הגיעו לטייוואן, הועברו להונג קונג ולבסוף הוטסו לישראל ושוכנו באופקים. בשנת 1979 אירועים דומים חזרו על עצמם, ובסופו של דבר הגיעו לארץ כמה מאות פליטים וייאטנמים. הפליטים אמנם ניצלו, אך רבים מהם לא רצו להשתקע בישראל ועזבו לאורך השנים. בכתבתו של יוסי קליין ['בעיית הפליטים', עיתון 'הארץ', אוקטובר 2005] ניתן לקרוא מה עלה בגורלם של חלק מהפליטים שהגיעו ארצה והשתקעו במדינה.

החלטתו זו של בגין להציל נפשות אמנם גררה ביקורת לגבי מהות ואופי אזרחי המדינה, אך בעיקר תרמה לפוגג את תדמיתו המיליטנטית. בעיני העולם המערבי היה בגין בעיקר מנהיגו לשעבר של האצ''ל אשר נתפס כמחתרת טרוריסטית רצחנית. החלטתו של בגין להציל ולקלוט את הפליטים הדגימה את אופי השלטון הייחודי שלו, אשר עוד עתיד להפתיע רבים. אחד המהלכים המרתקים שיבצע בגין בהמשך הוא ללא ספק הסכם השלום עם מצרים, אשר עתיד להוביל את בגין 'הטרוריסט' לקבל את פרס נובל לשלום.

אחד מהפליטים הוייאטנמים

צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, משה מילנר

זה קרה במאי 1948 / על הכרזת המדינה והמנהיג האבל בין השמחים

זה קרה במאי 1948. מנהלת העם והעומד בראשה דוד בן-גוריון הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל. הרגע המכונן וההיסטורי נתפס בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כרגע מאושר ושמח אשר הוציא אלפים לריקודים ברחובות. באותה התקופה אכן היו מאושרים רבים לשמע הבשורה, החל מהאזרחים החדשים במדינה וכלה במנהיגי היישוב. לעומתם, אדם אחד בוודאות לא היה שמח מדי - ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון אשר היה מוטרד וחרד מפני הסכנות הקרבות.

ביומנו האישי כתב בן-גוריון ב-14.5.1948: "באחת מועצת העם, אישרנו הנוסח של הכרזת העצמאות. בארבע הכרזת העצמאות. בארץ צהלה ושמחה עמוקה ושוב אני אבל בין השמחים, כביום 29 בנובמבר. בארבע אחר-הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".

כבר כמה ימים לפני כן הבין בן-גוריון כי בסבירות גבוהה עתידה לפרוץ בהקדם מלחמה עקובה מדם, לאור מוכנותן של מדינות ערב לפלישה הקרובה. בימים המעטים שלפני ההכרזה המצב התדרדר ונהיה מדאיג יותר ויותר. גולדה מאיר חזרה מפגישתה עם עבדאללה מלך ירדן שהודיע שחמש מדינות, כולל ירדן, עתידות לפלוש במקביל לאחר צאת הבריטים. מעט זמן לאחר בשורת האיוב של גולדה מאיר, הגיעה בשורה רעה נוספת, הפעם מהשליח משה שרת. האחרון חזר מפגישה עם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל אשר הודיע שהאמריקאים מתנגדים להכרזת העצמאות הישראלית ודורשים שביתת נשק בין הצדדים הנאבקים על ארץ ישראל. מרשל הבהיר שאם הערבים יפלשו וינצחו האמריקאים לא יתערבו לעזרת ליהודים.

משה שרת המליץ בפני בן-גוריון להקשיב לאמריקאים. הוא ציטט את מרשל שטען כי להערכת האמריקאים הערבים עתידים להשמיד את היהודים. שרת סיים את דבריו לבן-גוריון באומרו שלדעתו האמריקאים צודקים ובן-גוריון ביקש משרת שלא לומר את דבריו אלו לשאר חברי מועצת העם. ב-12 במאי תקפו חיילי הלגיון הירדני את גוש עציון. המידע זרם לבן-גוריון על סכנת הכיליון של תושבי הגוש עם מאות יושביו היהודים, שאכן הפסידו לבסוף בקרב לירדנים. בעוד יגאל ידין ראש הצבא מעדכן את בן-גוריון כי הסיכוי לנצח את המערכה הוא 50% נדרש בן-גוריון להחליט כיצד יש לפעול. הוא ביקש לשדר עוצמה, והחליט לשכנע את מועצת העם בדבר הצורך בהכרזה.

מנהלת העם התכנסה לישיבה היסטורית שבסופה הוחלט להכריז על המדינה. ישנן מספר גרסאות לגבי התנהלות הישיבה, אך הפרוטוקולים קיימים ומראים על ההצבעות שנערכו ועל הרוב הזעום, שישה חברים לעומת ארבעה אשר בחרו באפשרות לדחות את ההצעה האמריקאית ולהכריז על הקמת מדינה. כך תיאר את הסיטואציה ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר:

"ששה חברים הצביעו נגד שביתת הנשק ובעד הכרזת מדינה מיד [...] ארבעה הצביעו נגדם [...] הייתה זו הכרעה על חודם של שני קולות ולמעשה על חודו של קול [...] תוצאות ההצבעה מדברות בעד עצמן [...] אסון גוש עציון השפיע אולי על הנוכחים בכך שבישר מה עלול לקרות לכל היישוב היהודי. רבים חששו כי הקמת המדינה תסתיים בחורבנו המוחלט של היישוב ובהשמדת כל יהודי הארץ. הן אמר יוסף שפרינצק, שהתנגד בתוקף להכרזה: "בן גוריון מביא עלינו חורבן בית שלישי !"".

לעומת ההיסטוריון בר-זוהר, יש הטוענים כי הדיונים במנהלת העם כלל לא עסקו בסוגיית ההכרזה והיא הייתה ברורה מאליה. אחד מהם הוא ההיסטוריון יגאל עילם, שטוען כי ההצבעה המפורסמת עסקה בענייני הגבולות של המדינה ולא לגבי עצם הכרזה. לטענת עילם הסיפור המפורסם בדבר ההצבעה על ההכרזה נבע מתיאורו של זאב שיף אשר הובן שלא כהלכה באחד מהראיונות שנערכו עימו.

כך או כך, בסופו של דבר הצליח בן-גוריון לשכנע את חבריו למנהלת העם להכריז על עצמאותה של המדינה. כעת היה צריך המנהיג לנהל מלחמה ולהבטיח ניצחון, הן על ידי חיזוק הצבא והן על ידי חיזוק האוכלוסייה האזרחית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בדבריו של בן-גוריון מאותה ישיבה מפורסמת של מנהלת העם:

"אנחנו עומדים בפני מערכה קשה וצריכים להיות מוכנים לאבדות קשות, גם במקומות, גם באנשים וגם בהזדעזעויות ציבוריות קשות בתוך כל היישוב. אני זוכר את עניין השלושים וחמישה, לא את המאורע של השלושים וחמישה אלא את תגובת היישוב [הכוונה לשיירת הל"ה שנטבחה בדרך לתגבר את גוש עציון]. היישוב שלנו איננו מחושל [...] יש עוד מקור אחד של חולשה, מלבד המקור הפיזי. אין אנחנו שליטים במידה מספקת כמו שזה הכרחי במלחמה, על המפקדים שלנו, על היחידות. מפקד בעיר פלונית חושב שהוא יודע יותר טוב. בתנאי המקום שלו הוא אולי יודע יותר טוב. אבל הוא איננו רואה את המערכה כולה".

בדבריו אלו הצביע בן-גוריון על שתי נקודות שלבסוף ישתפרו משמעותית ויובילו את מדינת ישראל לניצחון. האחת – החוזקה האזרחית של מדינת ישראל. למרות שאחוז מהאוכלוסייה היהודית נהרג (6,373 מתוך כ-640,000) הצליחו יושבי הארץ להרים ראשם ולצאת למסע פיתוח וקליטת עלייה בלתי נתפס. הנקודה השנייה הייתה המרות הצבאית. צה''ל כצבא מאורגן עמד לבסוף ככוח אחיד אל מול מספר צבאות ערב שפלשו באופן מבוזר ומקביל. היכולת של הנהגה אזרחית להניע את הכוח הצבאי באופן מסודר, המרות הלאומית והשליטה – שהושגה לעיתים תוך הפגנות כוח מצערות כפרשיית 'אלטלנה' – גם היא אפשרה את הסיום המוצלח של מלחמת העצמאות.

להלן הקטע מיומנו של דוד בן-גוריון: