זה קרה במרץ
1962. ראש הממשלה דוד בן-גוריון זימן אליו את הממונה על שירותי הביטחון איסר הראל
והפקיד בידו משימה לאומית ראשונה במעלה – למצוא את הילד יוסל'ה שוחמאכר. בן-גוריון
היה מוטרד ביותר מחטיפתו של הילד על ידי סבו החרדי וביקש למצוא את הילד ולהשקיט את
הסערה החריפה שהטרידה את הציבור הישראלי ויצרה מתחים חזקים בין החילונים, הדתיים
והחרדים במדינת ישראל.
יוסל'ה
שוחמאכר נולד בברית המועצות בשנת 1952 והגיע עם הוריו למדינת ישראל חמש שנים לאחר
מכן. בהגיעם ארצה סבלה המשפחה ממצוקה כלכלית ולאור כך ביקשו ההורים מסבו החרדי של
יוסל'ה, נחמן שטרקס, שיחזיק את הילד אצלו עד שההורים יצליחו להשתקע בארץ ולשפר את
מצבם. חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר פנו ההורים לסב בבקשה לקבל את בנם חזרה – שטרקס
סירב. שטרקס היה מחסידי ברסלב בירושלים וחינך את הילד להמשיך בדרכו. המחשבה שהורי
הילד יחזירו אותו לברית המועצות ויגרמו לו לעזוב את הדת היהודית זעזעה אותו. למרות
שלא הייתה כוונה ברורה להחזיר את הילד לברית המועצות, שטרקס העדיף לסרב לדרישות
ההורים ולהחביא את הילד. תפיסתו הקיצונית של הסב הציגה את הסיטואציה כ-'דין מוסר',
כלומר מסירת יהודים לשלטון זר, פעולה חמורה במיוחד על פי ההלכה היהודית אשר דינה יכול
להגיע למוות.
בחודש
פברואר 1960 הועבר יוסל'ה מירושלים אל המושב קוממיות במטרה להסתירו. באותו הזמן
הגישו ההורים עתירה לבית המשפט העליון וזה חייב את הסב להחזיר את הילד להוריו. הסב
נעצר ונכלא אך עדיין סירב לומר היכן יוסל'ה ומי מעורב בהחזקתו. בית המשפט ביקש להפעיל את משטרת ישראל
אשר פעלה ללא ליאות למצאו, ללא הצלחה. לאחר שנציגי חוגים חרדיים בארץ העבירו את
יוסל'ה מיישוב ליישוב נתברר לעוזרי הסב החוטף כי לא יצליחו להחביא את הילד בארץ וכי אין
ברירה כי אם לחפש לו מקום מסתור מחוץ לישראל. לשם כך גויסה רות בן-דוד, צרפתייה
שהתגיירה אשר בעברה הייתה פעילת המחתרת הצרפתית. בן-דוד נעזרה בניסיונה המחתרתי,
שינתה את פרטי הדרכון של יוסל'ה והבריחה אותו לצרפת כאחת מילדותיה.
ככל
שהחקירה בארץ נמשכה והילד לא נמצא כך גבר העניין הציבורי בפרשייה. היעלמותו של
הילד הובילה למתחים הולכים וגואים בין הציבור החילוני, הדתי והחרדי בישראל. כותרות
העיתונים זעקו 'איפה יוסל'ה ?', תיארו את הפשע הנורא ועדכנו באופן יומיומי בחקירה,
תלמידי בתי ספר הפגינו והביעו תמיכה, הוקם ועד ציבורי למציאת הנער, פרסים כספיים הוצעו
לכל מידע בנושא, נציגי ציבור הרבו להתבטא ולדון בנושא הן בתקשורת והן בדיוני
הממשלה. הסערה הציבורית הובילה למחאה וליחסים שהתדרדרו במהרה. חלקים נרחבים של הקהילה
החרדית נחשבו כמוקצים מחמס מיאוס לאור חטיפת הנער והעלמתו.
בחודש
מרץ 1962 החליט ראש הממשלה בן-גוריון כי הגיעו מים עד נפש וכי הפרשייה כה מטרידה
עד שיש להפעיל את ארגון הביון הישראלי – המוסד. בן-גוריון פנה לאיסר הראל, ראש המוסד ושירות הביטחון הלאומי וזה האחרון לקח את המשימה ברצינות תהומית. עשרות סוכנים
ומאות קשרים הופעלו ותוחקרו בכדי להתקדם בחקירה. החקירה המאומצת הובילה תוך מספר שבועות לקצה חוט שהופיע
בקרב הקהילה החרדית בבלגיה, והוא שהוביל לרות בן-דוד בצרפת. אנשי המוסד הצליחו
לעצור את בן-דוד והובילו את בנה לדובב אותה ולגלות את מיקומו של יוסל'ה. בחודש
יולי 1962 נמצא הילד בבית משפחה חרדית בברוקלין בניו-יורק. יוסל'ה התנכר להוריו
בתחילה, אך לבסוף הוחזר לחיק המשפחה.
לימים
יתחייס הראל בצורה מפורטת לפרשה בספר שכתב תחת הכותרת: "מבצע יוסל'ה" [הוצאת
ידיעות אחרונות, 1982]. באחד מראיונותיו טען הראל: "היה מצב חירום במדינה בגלל
הפרשה. כשם שצבא נקרא לפעמים לסייע כשמתרחשים אסונות טבע, כן נקראו השירותים לסייע
בפרשה זו [...] ידעתי כמה הפרשה חשובה למדינה ואיזה פירוד היא עלולה לזרוע".
מבחינת הראל הפרשייה נחשבה למוצלחת ביותר. מבחינת גורמים אחרים במוסדות הביטחון –
היא הייתה בזבוז זמן משווע והיסטריה של הראל להצליח במשימה. כארבעה חודשים השקיעו
אנשי המוסד את מיטב האנרגיות במשימה הלא ביטחונית של מציאת ילד, בעוד אויבות ישראל
– ובראשן מצרים בהנהגתו של ג'מאל עבד אלנאצר – מתחמשות ומתחזקות. כאשר סוכני המוסד
הסתובבו בקהילות חרדיות באירופה, מדענים גרמניים כבר החלו לפעול בשנת 1962 במצרים
למטרת פיתוח טכנולוגיית נשק, וזו תהא תחילתה של פרשייה אשר גם היא תסעיר את המדינה מהר מאוד לאחר
הימצאותו של יוסל'ה.
ראיון מצולם
של יוסי שוחכמאר המתאר את הפרשייה בשנת 2014 מופיעה בקישור הבא.
תמונתו של יוסל'ה ואחת מכותרות העיתונים בתקופת הפרשייה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה