זה קרה בקיץ 1924 / על 'החלוץ', 'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה ופנאטיות של יהודים צעירים

זה קרה בקיץ 1924. קבוצה של צעירים יהודים מפולין הגיעה ליישוב 'קלוסובה' והציעה לבעל מחצבה יהודי בשם פיינשטיין לעבוד בשבילו. מטרתם הייתה להתחשל פיזית לקראת עלייה לארץ ישראל במסגרת פעילות תנועת 'החלוץ'. צעירים אלו, אשר הקימו את 'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה, הם דוגמא ייחודית לקשיחות ולפנאטיות של צעירים שמתחו את הגבולות הפיזיים והמנטאליים כדי להגיע לארץ ישראל המיוחלת.

תנועת "החלוץ" הוקמה במזרח אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה במטרה להכשיר חלוצים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אחת מהדמויות הבולטות מאחורי התנועה היא יוסף טרומפלדור, אשר הציג בשנת 1918 עקרונות לפעילות התנועה. בין היתר ציין כי באירופה יוכשרו החלוצים בקבוצות הכשרה, ושם ילמדו את השפה העברית, את עקרונות החיים בארץ ישראל ויחשלו עצמם גופנית לקראת העבודה הפיזית הנדרשת בארץ. רבות מקבוצות ההכשרה יצרו סביבת חיים ייחודית, באופן שכלל תשוקה לארץ ישראל והווי סגפני, אשר 'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה הוא דוגמא קיצונית שלו. הקיבוץ, ששרד עד שנת 1937, אכן היה מקור לחלוצים חדורי אידיאולוגיה שהגיעו לארץ ישראל והשתקעו בה.

לפני שהגיעו הצעירים היהודים למחצבה עבדו בה אסירים ופורעי חוק שנענשו ונשפטו לעבודות פרך. היהודים הצעירים שהגיעו הפתיעו את מנהלי העבודה במחצבה ברצונם להצטרף לעבודה הקשה, אך לאחר דין ודברים הסכימו המנהלים להעסיק גם את היהודים. לאחר תקופה ראשונית מוצלחת מבחינת היהודים, ששרדו את העבודה הפיזית, ומבחינת בעלי המחצבה, שהרוויחו, נראה כי אכן ניתן לבסס את העבודה של היהודים במקום. כך החלה תנועת צעירים לאיזור קלוסובה, שם סיגלו לעצמם היהודים תפיסה כי הסגפנות והקושי הפיזי הם שיחשלו ויכשירו אותם בצורה מיטבית לעבודה בארץ ישראל.

תנאי החיים היו ירודים מאוד בקיבוץ חוצבי האבנים. האוכל היה מועט, לא הייתה אספקה של ביגוד ובקור העז שבחורף הצעירים התעטפו בסמרטוטים ובבגדים מטולאים כדי להצליח לעבוד בשלג. גם תנאי המגורים היו רעים מאוד, והצעירים הצטופפו ולנו במחסנים מעץ ומפח. בשיאו מנה הקיבוץ מאות צעירים וצעירות אשר למרות התנאים הקשים סיגלו לעצמם חיי חברה ענפים והחזיקו האחד את רעהו. בזיכרונותיו של שלמה קנטור, בוגר הקיבוץ הוא תיאר את הרגשתו בהגיעו לראשונה למקום:

"הגעתי סוף סוף לקיבוץ ההכשרה [...] התחלחלנו ממראה עינינו. נפלנו כאילו למין בור מפלצתי – ורבה הייתה המבוכה והאכזבה. זהו? אוי לעיניים. התמונה שלפנינו מבעיתה ומחרידה. חלחלה ודיכאון, חלאה ועוני, זו הזוהמה האפילה אל האלוהים ! [...] בית עץ גדול באמצע השדה, בודד בתוך הסביבה של פראות הטבע [...] על השולחן מונחים, סליחה, שוכבים שניים שלושה צרורות סמרטוטים, זאת אומרת אנשים עטופי סמרטוטים שחורים. הרגליים עטופות שקי חבלים גסים ונתונות בחלקי צמיגים שחורים של גלגלי מכוניות. קור וריקנות סביב משוועים עד לשמיים, עד ליאוש. וזהו? זהו הקיבוץ? [...] הערב בא. עששית מפוייחת הודלקה באחת הפינות של הצריף הגדול הזה ודמויות שחורות, כבדות תנועה החלו להופיע. אט אט מתאספות בצריף. בני אדם זזים, כצללים איטיים. גושים שחורים, עטופים בבלויי סחבות, באים יצורים עייפים, שורכים רגליהם בכבדות, חוזרים מעבודתם המפרכת".

למרות התיאור הנורא והקשה של הצעירים היהודים בחוזרם מיום העבודה, בהמשך זכרונותיו של קנטור התיאור משתנה מאוד: "בפגישתנו הראשונה, המיידית, למראה עינינו רצינו לנוס, להימלט מכאן. אך משום מה לא יכולנו. לא הסתלקנו, לא ברחנו. וההפך דווקא קרה. איני יודע למה, אך כאילו נרתקנו במין כוח מיסטי אל המקום הזה. למחרת האפילה החלה להתפזר, הוסר כאילו מעינינו הערפל והתחלנו לראות. וראינו בבריות המשונות האלו – בני אדם. ואז אחרי ההלם הראשון הגיעה שעת ההתפעלות והציפייה הגדולה [...] אני עובד בקיבוץ, בעיקר סחיבת קרשים ולוחות, עבודה קשה ומפרכת [...] איזה סיפוק ממש בעבודה בקיבוץ".

האווירה המיסטית והלהט השתלטו על הצעירים. בין יתר הזכרונות ניתן ללמוד על האווירה מתיאור ריקוד ההורה בערבים: "באחת הפינות יושב לו בן אדם אחד [...] כעין חבילה שעירה בסמרטוטיה הבלויים, עיניו עצומות, מקופל ומכווץ לתוך עצמו [...] החבילה מתחילה להתנועע אט אט. החברים הנאספים סביבו מתחילים להגיב על כל תנועה וניע שלו [...] קצב תנועותיו גובר והולך, הבריות סביבו מתחילות גם הן להתנועע וכולן נכנסים לקצב תנועותי [...] כולם נכנסים לטראנס [...] הקול עולה וגובר והציבור סביב כבר במלוא הקצב [...] המנגינה מתלהטת ומתלהבת, העיגול מתהדק סביב. הלהט נהפך למין אש המדליקה את כולם, וכולם משתקעים במין סחף המעביר את כל הצרור השחור של אנשים אלו למין אקסטזה מטורפת של תנועה וקולות פראיים [...] עיגול רותח של בריות רחוקות ודבוקות, קופצים ויוקדים במעגל קסום של להט והתעלות עד לאיבוד החושים".

'קיבוץ חוצבי האבנים' שילב את העבודה הפיזית הקשה עם להט ונחישות להכשיר גופנית ונפשית את החלוצים. אלו ששרדו ולא ויתרו הצליחו פעמים רבות לקבל את האישורים המיוחלים ולהגיע לארץ ישראל.  אותם חלוצים, בעיקר עולי העלייה השלישית, עבדו קשה גם בארץ במסגרת 'גדוד העבודה' או בהתארגנויות נוספות. ועדיין, ברוב המקרים העבודה הקשה בארץ, אם בחקלאות או בסלילת כבישים, לא הגיעה לרמת הסבל של העבודה בקלוסובה. דוגמא לבוגר קיבוץ חוצבי האבנים אשר היה ממנהיגי הקיבוץ בקלוסובה ואשר שמו ואופייו התפרסמו ברבים הוא בני מרשק, עליו ארחיב בפרסום הבא.

חברי הקיבוץ במחצבה:

המנון הקיבוץ:

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה
הבריא מופקרת רוננת בצר

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר
היום בידינו, מחר  - נחשלה
אדום בעורקנו הדם וסוער

הניחו מקבת, הצניחו מגובה
ירעם וירקיע קול נפץ כביר !
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה
בוני החיים בעמל ובשיר !

זה קרה בדצמבר 1953 / על הסיבות והמשמעויות של פרישת דוד בן-גוריון לשדה-בוקר

זה קרה בדצמבר 1953. לאחר כחודשיים מאז שמסר את ההודעה הראשונית פרש דוד בן-גוריון מראשות ממשלת ישראל ועבר להתגורר כחבר קיבוץ בשדה בוקר. מה הניע את ראש הממשלה לסיים במפתיע את פעילותו הפוליטית ? האם הצהרותיו וכוונותיו היו אחידים ? האם שיער כי תוך ארבעה-עשר חודשים יחזור לכהן בממשלה ?

בנאומי הפרידה שלו התייחס בן-גוריון לערך החלוציות כמשמעותי ביותר והסביר כי אדם צריך לדרוש מעצמו לפני שהוא דורש מאחרים. בן-גוריון כתב בהתייחס לפרישתו: "סודה של החלוציות הוא בתביעה שאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת [...] הוא מגשים בעצמו את אמונותו בחיי היום-יום". אם כך, נראה כי רעיון כיבוש הארץ וההתיישבות הוא שהוביל את בן-גוריון לפרוש מתפקידו הפוליטי. האומנם ?

הודעתו הראשונה של בן-גוריון לעמיתיו הפוליטיים בדבר כוונתו לפרוש ולרדת לשדה-בוקר הייתה באוקטובר. בן-גוריון הסביר לחבריו כי העייפות המצטברת מעשרות שנים של הנהגה הכריעה אותו. בן-גוריון ציין כי החל משנת 1936 כאשר התמנה ליושב ראש הסוכנות הציונית ועד לשנת 1952 הוא פועל ללא ליאות ובמתח רב בצורה יומיומית. בחודשים האחרונים לפני שפרש לשדה בוקר יצא מספר פעמים לחופשות ארוכות במטרה לאזור כוחות – ללא הצלחה. ביומנו כתב בן-גוריון כי גם כאשר הוא נפש, הוא היה טרוד בענייני דיומא. בהסברים שנתן לחבריו כתב בן-גוריון: "זה כשנה הרגשתי שאין אני יכול עוד לעמוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה [...] איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב [...] לעמוד במתיחות הדרושה וההכרחית בעבודת הממשלה".  

לצד העייפות המצטברת, עלו עוד מספר טיעונים לגבי פרישתו. לאחר עשרות שנות פעילות פוליטית, נשאר המנהיג הותיק ללא חבריו הקרובים. סביבתו הקרובה של בן-גוריון הייתה רוויה באנשים צעירים ממנו, כדוגמת גולדה מאיר וזלמן ארן שהיו צעירים ממנו בעשר שנים, וכדוגמת שמעון פרס ומשה דיין שהיו צעירים ממנו בעשרות שנים. בני דורו אשר ליוו את העשייה יחד איתו לאורך שנים, כבר לא היו בתמונה, הבולט מבינהם הוא המנהיג הבלתי-מעורער ברל כצנלסון שהיה ממייסדי מפא''י ונפטר בשנת 1944. בני גילו של בן-גוריון שעוד היו בחיים כבר לא היו במרכז המפה הפוליטית והשאירו את בן-גוריון בבדידותו.

במאמרו של ההיסטוריון יחיעם וייץ על פרישתו של בן-גוריון הוא העלה סברה נוספת הקשורה לאתוס של הדמות. וייץ טען כי לצד העייפות המצטברת, בן-גוריון חיפש את ההגשמה האישית לצד הדוגמא האישית הקולקטיבית. וייץ טען כי דווקא בגלל שבן-גוריון בצעירותו היה חלוץ כושל, בערוב ימיו הוא רצה לנסות שוב ולהיזכר כחלוץ מוצלח. אליבא דוייץ, לאור תפיסתו של בן-גוריון שהמשימה לא הושלמה בעת הקמת המדינה וכי יש עוד הרבה לעשות - הפרישה לשדה בוקר יכולה להוביל רבים נוספים לפעולת ההתיישבות. ניתן להניח כי בן-גוריון רצה להירשם בדפי היסטוריה לא רק כמייסד המדינה אלא גם כדוגמא ומופת להתיישבות.

גם אם הסיבות לפרישה אינן ברורות, ברור כי בן-גוריון לא התכוון באמת לנטוש את המערכה הפוליטית. ביומו האחרון בתפקיד מינה בן-גוריון את משה דיין לרמטכ''ל ואת שמעון פרס למנכ''ל משרד הביטחון. שתי ה-'מתנות' הללו אשר השאיר בן-גוריון למחליפו היו עול כבד למנהיג הבא לאור הערצתם את המנהיג הותיק ותמיכתם הבלתי מסוייגת בו. בן-גוריון העדיף את לוי אשכול על פני משה שרת כמחליפו, בעיקר לאור הבדלי התפיסות וחוסר אמונתו של בן-גוריון כי שרת יצטיין בתפקיד. למרות זאת שרת נבחר על ידי חברי המפלגה ובתקופה בה בן-גוריון שהה מחוץ לממשלה מכריו עלו אליו לרגל פעמים רבות להתייעצויות. המתח בין בן-גוריון לשרת היה מוכר וברור עוד בתקופתו של בן-גוריון כראש הממשלה ולא הפסיק כאשר פרש. ביומנו של שרת ניתן לראות במקומות רבים כיצד היה מוטרד ממעמדו שלו לעומת המנהיג הגדול ומייסד המדינה.

סופו של הסיפור ידוע ומוכר. ארבעה-עשר חודשים לאחר שפרש חזר בן-גוריון לממשלה לתפקיד שר הביטחון תחת הנהגתו של משה שרת. הסיבה המרכזית הייתה התדרדרות המצב הביטחוני מול המצרים ותחושת הכישלון פוליטי לאחר 'עסק הביש' במצרים. זו הייתה דריסת רגל ראשונה של בן-גוריון בקדנציה הפוליטית השנייה שלו ולא לקח זמן רב עד שחזר לכסא ראש הממשלה. אחת הטענות הקונספירטיביות שעלו על ידי היסטוריונים לפרישה של בן-גוריון היא כי רצה לעזוב בכדי שהמצב יתדרדר ואז יחזרו אליו הפוליטיקאים השונים שיבוא להציל את המצב. המציאות לא הייתה רחוקה מכך. גם כאשר הודיע על הפרישה וגם בתקופתו בשדה-בוקר התחננו אל בן-גוריון אזרחים רבים ופוליטיקאים שונים שיחזור לתפקידו. לבסוף נעתר לבקשתם. בנובמבר 1955 חזר בן-גוריון בן ה-69 לתפקיד ראש הממשלה בו כיהן עד שנת 1963.

בהתייחס לרעיון החלוציות שהוזכר בתחילה, נראה כי בן-גוריון הצליח במשימתו. עשרות שנים לאחר מותו ניכר כי בן גוריון אכן נתפס לא רק כמייסד המדינה אלא גם כדמות חינוכית בולטת אשר דגלה ב-"הפרחת הנגב" ובחזון ההתיישבות.

זה קרה באפריל 1956 / על רועי רוטברג, הספדו של משה דיין והמדיניות הכוחנית של מדינת ישראל

זה קרה באפריל 1956. רועי רוטברג, האחראי על הביטחון בקיבוץ הצעיר 'נחל עוז', נהרג במארב על ידי מסתננים ערבים. בהלוויתו שנערכה למחרת נאם הרמטכ''ל משה דיין את אחד ההספדים המפורסמים בתולדות המדינה, הספד מרגש וקשה, עוצמתי ומיליטנטי. המשפט המרכזי אשר טען דיין ונצרב בתודעה היה: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי".

רועי נולד בשנת 1935 בתל-אביב, שם גדל והתחנך. בנערותו למד שנה אחת בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שנה שהשפיעה עליו והובילה אותו לעסוק בתחומי החקלאות. רועי הצטרף לתנועת הנוער החלוצית 'התנועה המאוחדת' שם הדריך וחינך נערים נוספים לערכי התנועה. בשנת 1952 בעודו בן 17, התגייס לצה''ל במסגרת גרעין נח''ל, משם עתיד היה לצאת לקורס הקצינים אותו סיים בהצלחה. הגרעין של רועי התיישב בקיבוץ 'נחל עוז' אשר הוקם בשנת 1951, ולאחר שחרורו של רועי הוא התמנה לשמש כרכז הבטיחות בקיבוץ וכמפקד האיזור.

בבוקרו של ה-29 באפריל 1956 רכב רועי על סוסתו כבכל יום בקרבת שדות הקיבוץ בכדי להבריח את הערבים שניסו להגיע ולקצור את היבול. היו אלו ימי 'מלחמות הגבול' של ישראל עם שכנותיה, כאשר חדשות לבקרים הסתננו מחבלים ערבים ממצרים ומירדן ופגעו ברכוש ובאדם. במהלך שמירתו הבחין רועי בפלחים מצרים אשר קצרו את היבול. כאשר התקרב לעברם הפתיעו אותו מסתננים מצריים ממארב וירו בו. במותו היה בן 21 והשאיר אחריו אישה וילד.

למחרת התקיימה הלווייתו של רועי. התקופה הייתה קשה במדינת ישראל, כאשר פעולות ה-'פדאיון' מערערים את ביטחונם של תושבי ישראל. הרמטכ''ל משה דיין שהגיע להלוויה ניצל את ההזדמנות לדבר אל ליבם של תושבי נחל עוז, כמו גם אל כלל אזרחי המדינה. דיין טען בהספד כי אין להאשים את הערבים באלימות הנוראית ובשנאה העזה וכי הדבר ברור מאליו לאור מצוקת הפליטים בעזה לעומת הפריחה של היישוב היהודי. אל מול השנאה הברורה מאליה הדגיש דיין כי על הישראלים להיות חזקים ונחושים, להישען על כוח הזרוע וכוחות הביטחון ולהילחם:

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את מותו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? [...] בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו [...] זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".

דבריו החריפים של דיין על האופי החזק וההתנהלות המיליטנטית הנדרשת מאזרחי ישראל התפרסמו בתקשורת ועוררו הדים רבים. המדיניות הכוחנית הישראלית, אשר תוביל את ישראל לפרוץ במלחמה יזומה כחצי שנה לאחר ההספד של רועי, הייתה ברורה ובולטת. אותה המדיניות היא שתהיה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בספרו של פרופסור מוטי גולני 'מלחמות לא קורות מעצמן' טענה מרכזית של ההיסטוריון היא כי הנהגת ישראל בשנים אלו העדיפה את נוראות המלחמה על פני סכנות השלום. עד שנת 1973 בכל עימות צבאי משמעותי עם שכנותיה יצאה ישראל כאשר ידה על העליונה, ונראה כי המדיניות הכוחנית מיטיבה עם ישראל. תוצאותיה של מלחמת יום כיפור שינו את המדיניות בצורה משמעותית, כמו גם דברים רבים נוספים במדינת ישראל.

משה דיין בהלוויתו של רועי רוטברג

זה קרה במרץ 1944 / על אודות חייקה קלינגר, ייסורי 'השומר הצעיר' בשואה ואובדן האמונה בהנהגת התנועה

זה קרה במרץ 1944. חייקה קלינגר, ממנהיגות ולוחמות תנועת 'השומר הצעיר' בפולין, הצליחה בימי מלחמת העולם לברוח ולהגיע לארץ ישראל. קלינגר, שעד לפני המלחמה ראתה במנהיגי התנועה שהיו בארץ דמויות כל-יכולות, נפגשה איתם פנים אל פנים לאחר הסבל הנורא של חברי התנועה בפולין. המפגש הדרמטי בין הנהגת תנועת 'השומר הצעיר' לבין הנציגה האירופאית למודת הסבל הוביל לעימות בלתי-נמנע ובו עלו התסכולים והאכזבה לאור הנטישה הגדולה והאסון הנורא.

בשנת 1939 הייתה תנועת 'השומר הארצי' העולמית בעלת שני אגפים: תנועת ההתיישבות, 'הקיבוץ הארצי', שמנתה 7,000 איש בארץ ישראל ותנועת הנוער 'השומר הצעיר' שמנתה 70,000 איש, רובם באירופה במדינות שהצטרפו במהירות למלחמת העולם. מנהיגי התנועה, מאיר יערי ויעקב חזן, אשר היו בארץ ישראל היו במשך שנים מורמים מעם והובילו מבחינה אידיאולוגית ופוליטית את כלל התנועה. אנשי 'השומר הצעיר' לפני המלחמה הזדהו באופן מוחלט עם תפיסות מנהיגיהם עד כדי שתפיסת עולמם הייתה כי לישראל וליושבים בה חשיבות ראשונה במעלה, גם אם חיו באירופה.

הנהגת התנועה בארץ ניהלה את החברים בחו''ל על ידי שליחת שליחים לאירופה. ניהול עשרות אלפי החברים על ידי עשרות שליחים מהארץ היא עוד דוגמא לתלות של התנועה באירופה בהנהגה בארץ ישראל. השיטה הניהולית שעבדה לפני מלחמת העולם קרסה בפריצת המלחמה. בכינוס ארצי שאורגן בפולין ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה הובהר כי בראיית הנהגת 'השומר הצעיר' התנועה עתידה לפעול בכל התנאים. ימים מספר לאחר הכנס אכן פרצה המלחמה, ובמהרה התפזרה ההנהגה הבכירה של הארגון בפולין. חלק מן ההנהגה גויס לצבא הפולני וחלק נסחף בתנועת המוני הפליטים שהחלו לנוע מזרחה ולברוח מפולין.

נציגי התנועה שנשארו בפולין גילו שכל השליחים הארצישראליים של התנועה נטשו וברחו. השליחים השונים, אשר ראו איך העולם המוכר קורס לנגד עינהם והם נמצאים בסכנת חיים מיידית, מיהרו לחזור לחיק משפחתם בארץ. במספר מקרים השליחים יצאו מהמדינה חרף הפצרות חוזרות ונשנות של מנהיגי התנועה בארץ שלא ינטשו את משמרתם בשעה הקשה. קשה לשפוט את השליחים בראייה היסטורית. במקרים מסויימים חברי התנועה באירופה הם אלו שניסו לשכנע את השליחים לצאת מהמדינה. בצדק או שלא בצדק, בריחת השליחים הובילה לא רק לחוסר בהנהגה מקומית אלא גם ניתקה את הקשר המכתבי שהיה קיים בין השלוחות באירופה להנהגה בארץ. עשרות אלפי חברי תנועת ה-'שומר הצעיר' שהיו באירופה נשארו לבדם אל מול התופת.

קשה לשער ולתאר את עוצמת הלחץ והמצוקה של ההנהגה הצעירה שנשארה באירופה. בכירי התנועה באירופה היו בני 20-23 והתמודדו עם מלחמה ואסונות באופן יומיומי. במקומות שונים הצליחו אנשי התנועה לקיים פעילויות, אך ברוב המקרים השתדלו רק להחזיק מעמד יחדיו ולשרוד. רובם המוחלט של חברי התנועה, כמו גם ההנהגה, נספתה בשואה.

במרץ 1944 הגיעה לארץ חייקה קלינגר, ממנהיגות 'השומר הצעיר' באיזור זגלמביה בפולין. קלינגר הייתה דמות משמעותית ראשונה מטעם תנועת 'השומר הצעיר' שהגיעה לארץ לאחר השואה. במפגש הבלתי נמנע בין קלינגר לבין מאיר יערי מנהיג הארגון נאמרו מילים קשות מאוד על נטישה ואכזבה גדולה. בנאומה בפני הנהגת 'הקיבוץ הארצי' אמרה קלינגר: "שנים על שנים חלמנו על פגישה עם הארץ ועם 'הקיבוץ הארצי' ועכשיו נתגשם חלומנו [...] בארץ נוצרה השקפה רומנטית על החיים שלנו. הדבר לא נכון ומופרז. התקופה היא איומה. זהו מאבק לחיים ולמוות [...] ועוד שאלה חמורה נעמדה לפנינו. מה גורל עתידה של הציונות, לאור חיסול הנושא העיקרי של הציונות היהודית [...] מצד 'הקיבוץ הארצי' לא ראינו דאגה גדולה לישוב היהודי בפולין. רצינו עזרה, נשק, אנשים. לא רצינו שתבכו אותנו".

בספרו של ההיסטוריון אביהו רונן, בנה של חייקה קלינגר, הוא טוען כי אימו 'נידונה לחיים'. קלינגר היא ששרדה מבין כל חבריה בזגלמביה והיא שנידונה להגיע לארץ ולספר את סיפורם. קלינגר ניסתה וסיפרה, אך הדבר לא הקל על משאה. הנהגת התנועה בארץ הייתה אז מוטרדת מהמשימות הרבות שעמדו לאחר המלחמה לפניה, ולאו דווקא התפנתה להתנצל או לתמוך בניצולים. קלינגר, כמו ניצולים נוספים, הגיעה לארץ בריאה בגופה אך פגועה נוראית בנפשה. היא ניסתה להמשיך את חייה בארץ, אך התקשתה בכך לאור הזכרונות והטראומות. באפריל 1958, בערב יום הזיכרון ה-15 למרד גטו ורשה, התאבדה.

סיפורה האישי של קלינגר הוא דוגמא לסבל הרב שעבר על הניצולים שהגיעו לארץ. ייחודיות הסיפור בראייתי הוא שקלינגר מסמלת את סיפורה של תנועת 'השומר הצעיר', אשר מצד אחד ננטשו על ידי ההנהגה בארץ והשליחים ומאידך נלחמו ככל יכולתם, בין היתר בגטו ורשה. סיפורה של קלינגר מתואר בצורה מרגשת ומרתקת בספרו המומלץ של אביהו רונן 'נידונה לחיים', אשר יצא בהוצאת אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים בשנת 2011. 

חייקה קלינגר ושער ספרו של בנה, אביהו רונן:

זה קרה במאי 1942 / על הצהרת בילטמור והמאבק החריף בין וייצמן ובן-גוריון

זה קרה במאי 1942. במלון בילטמור בעיר ניו-יורק התכנסו מאות נציגי יהדות ארצות הברית לקונגרס ציוני 'מחוץ למניין', מפני שלאור המלחמה לא נערך באירופה ככל קודמיו. בקונגרס, שמטרתו הייתה להגדיר את דרישות התנועה הציונית לאחר המלחמה, נאבקו שני המנהיגים האיתנים של היהודים – דוד בן-גוריון וחיים וייצמן. לצד קנאה הדדית, הבדלי אופי ותצורת עבודה שונה בתכלית, מהות המאבק נבעה מתמיכתו הבלתי מסוייגת וארוכת השנים של וייצמן באימפריה הבריטית הקורסת לעומת בן-גוריון שהבין שהתמיכה להקמת המדינה צריכה להגיע מארצות הברית. גם אם הצהרת בילטמור הייתה תוצר של הסכמה ואחדות דעים של ההנהגה הציונית, בשבועות שלאחריה התדרדרו מאוד יחסי המנהיגים, והיריבות ביניהם תישאר ותוביל בין היתר לדעיכתו של וייצמן מהמפה הפוליטית.

לועידה בבילטמור הוזמנו 586 נציגים. 519 מהם היו אמריקאים והשאר קנדים, דרום-אמריקאים ונציגי ארץ ישראל. במהלך הועידה, שארכה יומיים, אי אפשר היה להתעלם מחוסר ההרמוניה של שני המנהיגים הציונים ששהו בניו-יורק. חרף זאת, ולמרות הפערים בתפיסות, הצליחו במהלך הדיונים בן-גוריון וויצמן, יחד עם הנציגים השונים להגיע לעמק השווה, אשר ראוי לציין שהיה קרוב יותר לדעותיו של בן-גוריון מאשר של וייצמן. בסיום הועידה פורסמה 'הצהרת ועידת בילטמור', אשר כללה שמונה סעיפים. ששת הסעיפים הראשונים התייחסו לצדקתם של היהודים יושבי ארץ ישראל וחשיבות היחס בינם לערביי הארץ, האשמה של ההנהגה הנאצית במתרחש באירופה, הסתייגות מהספר הלבן הבריטי משנת 1939 ותמיכה בממשל האמריקאי. הסעיפים האחרונים הם אלו שהגדירו את הקו המדיני החדש של הציונים. הסעיף השביעי התייחס לזכות של יהודי ארץ ישראל להתאגד ככוח צבאי שילחם במלחמת העולם. הסעיף השמיני כלל את התביעה למדינה יהודית:

"ח. הועידה מצהירה כי הסדר החדש שיכון בעקבות הניצחון לא יהיה אפשר לייסדו על השלום הצדק והשוויון אלא אם שאלת חוסר המולדת של היהודים תיפתר סופית. הועידה תובעת כי יפתחו שערי ארץ ישראל, כי יוענקו לסוכנות היהודית הסמכות לפקח על העלייה לארץ ישראל והסמכות לבנות את הארץ [...] וכי ארץ ישראל תקום כקהילייה יהודית משולבת בבנין העולם הדמוקרטי החדש. אז ורק אז יבוא עוול הדורות הנגרם לעם ישראל על תיקונו".

ניתן לומר כי הצהרת בילטמור הייתה, לאחר שנים של חוסר ודאות בצל מלחמת העולם, הצהרה ברורה ומסודרת למטרות היהודים הציונים. ההנהגה הכריזה כי היא רוצה עליה חופשית לארץ ישראל ללא הגבלות והכרזה על מדינה עצמאית.

למרות הצלחת הועידה, היחסים בין וייצמן ובן-גוריון רק התדרדרו בשבועות שלאחריה. הקרדיט על הצלחת הועידה ניתן בתקשורת במקומות רבים לוייצמן המפורסם ולא לבן-גוריון היחסית אלמוני, שלא בצדק. גם במרוץ הפגישות המדיניות האינסופי של השניים, לוייצמן היה יתרון לאור ההיסטוריה הדיפלומטית המפוארת שלו. אחד משיאי הויכוח בין השניים היה כאשר בן-גוריון גילה ביוני 1942 כי וייצמן לא העביר לו מסר מאחד מהפקידים הבכירים בממשל ארצות הברית אשר יכול היה להוביל את בן-גוריון להיפגש עם הנשיא. ביולי דווקא היה זה וייצמן שנפגש עם רוזוולט נשיא ארצות הברית.

היריבות האישית והתחרותיות בין השניים הובילה לויכוחים חריפים, בכתב ובעל פה. השניים האשימו האחד את רעהו בחוסר שיתוף פעולה ובניסיון לטרפד את המאמצים המדיניים של האחר. לאור היחסים העכורים היה ברור לחברי ההנהגה הציונית כי יש לבצע מעשה וב-27 ליוני הוזמנו שני היריבים לשיחה בביתו של סטיבן וייז, ממנהיגי ציונות ארצות הברית. בשיחה, שנערכה בחדר העבודה של וייז, ישבו זה מול זה בן-גוריון ווייצמן ויחד איתם עוד שישה מוזמנים. במהלך הפגישה הייתה נתונה אהדת כל המשתתפים לוייצמן. בן-גוריון תקף והאשים בבוטות ובברוטליות את המנהיג הותיק, בהאשמות רבות וחריפות אשר חלקן נראו חסרות ביסוס. בין היתר קרא בן-גוריון לוייצמן 'פיהרר', תואר שבשנת 1942 היה הנורא מכל.

הקלדנית, רושמת הפרוטוקול של הפגישה, הייתה מרים כהן. אותה מרים כהן אשר בן-גוריון ביקש שתהא מזכירתו האישית לאחר שראה אותה והתרשם ממנה כקלדנית בדיוני ועד החירום הציוני. במשך החודשים הארוכים ששהה בן-גוריון לבדו בארצות הברית הוא ביקש את חברתה של אישה והצליח ליצור קשר רומנטי עם כהן, שהייתה צעירה ממנו ב-21 שנה. כהן, שאהבה והעריכה את בן-גוריון, לא הרשתה לעצמה לבצע את עבודתה כהלכה ולכן פרוטוקול הפגישה לא משקף את שאכן נאמר בה. היא לימים תיארה את התנהגות בן-גוריון: "רציתי שהאדמה תפער את פיה ואיעלם [...] איש מאתנו לא חשב שהוא מסוגל להתנהג ככה, איש לא ראה אותו במצב רוח כה מלחמתי ומדבר בקשיות כזו". ללא ספק וויצמן הוא זה שיצא מנצח מהפגישה, בעיקר לאור ההשתוללות חסרת הרסן של בן-גוריון והתדמית שדבקה בו.

למרות נצחונו של וייצמן בקרב, הוא הפסיד לבסוף במלחמה האישית. הטיעון המדיני המרכזי שהציע בן גוריון, גם בשיחתו בחדר העובדה של וייז, היה כי יש לחדול מלנסות ולהשיג את תמיכתה של בריטניה, ולעבור לאמריקאים. בן-גוריון אמר בפגישה: "אף כי חלילה לנו מלמחוק את אנגליה [...] אמריקה היא המכרעת. אם אמריקה תאמר מילה הם [הבריטים] יהיו מוכרחים להישמע לה [...] ללא סיוע אמריקה מפעלנו לא יתגשם". וייצמן, פילו-בריטי במשך עשרות שנים, לא הבין שהעולם השתנה. הוא המשיך וטען כי: "אני שמח שבן-גוריון לא מחק את אנגליה לגמרי. מיקוד העניין האנגלו-אמריקאי בענייננו הוא הדרך הנכונה".

באוגוסט 1942 כתב וייצמן על בן-גוריון לנציגי מפא''י בארץ ישראל: "לעולם לא יהיה שיתוף פעולה בינינו ואני בטוח למדי שהוא מפתח נטיות פשיסטיות ומגלומניה בצירוף היסטריה פוליטית". נראה כי התסכול של וייצמן נבע מהצדק הפוליטי בדבריו של בן-גוריון שמשך את רוב הציונים אחריו. זה האחרון צדק בכך שהאימפריה החדשה היא ארצות הברית והוביל בעזרת יכולות הניהול והניתוח שלו את הציונות לעבר השגת יעדה המרכזי – השגת העצמאות.

המאבק בין השניים לא פסק לאורך השנים, בניצחונו הברור של בן-גוריון שהעז לקרוא תיגר על המנהיג הותיק. בשנת 1946 הודח וייצמן מראשות התנועה הציונית ובן-גוריון שהיה יושב ראש הסוכנות היה ללא ספק לגורם הדומיננטי ביותר בתנועה. כוחו הפוליטי ומעורבותו בענייני הביטחון הם שהובילו אותו להנהיג את המדינה במאבקי העצמאות ולהיכנס לתפקיד ראש הממשלה ב-1948. וייצמן, שכבר היה בן 74 בעת הקמת המדינה ולא היה בריא בגופו, מונה לנשיא ייצוגי וחסר יכולות פוליטיות ממשיות. בשנים האחרונות לחייו כינה עצמו וייצמן 'האסיר מרחובות' כאשר שהה זמן רב בביתו והרגיש שאינו רלוונטי.