זה קרה באפריל 1956 / על רועי רוטברג, הספדו של משה דיין והמדיניות הכוחנית של מדינת ישראל

זה קרה באפריל 1956. רועי רוטברג, האחראי על הביטחון בקיבוץ הצעיר 'נחל עוז', נהרג במארב על ידי מסתננים ערבים. בהלוויתו שנערכה למחרת נאם הרמטכ''ל משה דיין את אחד ההספדים המפורסמים בתולדות המדינה, הספד מרגש וקשה, עוצמתי ומיליטנטי. המשפט המרכזי אשר טען דיין ונצרב בתודעה היה: "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי".

רועי נולד בשנת 1935 בתל-אביב, שם גדל והתחנך. בנערותו למד שנה אחת בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', שנה שהשפיעה עליו והובילה אותו לעסוק בתחומי החקלאות. רועי הצטרף לתנועת הנוער החלוצית 'התנועה המאוחדת' שם הדריך וחינך נערים נוספים לערכי התנועה. בשנת 1952 בעודו בן 17, התגייס לצה''ל במסגרת גרעין נח''ל, משם עתיד היה לצאת לקורס הקצינים אותו סיים בהצלחה. הגרעין של רועי התיישב בקיבוץ 'נחל עוז' אשר הוקם בשנת 1951, ולאחר שחרורו של רועי הוא התמנה לשמש כרכז הבטיחות בקיבוץ וכמפקד האיזור.

בבוקרו של ה-29 באפריל 1956 רכב רועי על סוסתו כבכל יום בקרבת שדות הקיבוץ בכדי להבריח את הערבים שניסו להגיע ולקצור את היבול. היו אלו ימי 'מלחמות הגבול' של ישראל עם שכנותיה, כאשר חדשות לבקרים הסתננו מחבלים ערבים ממצרים ומירדן ופגעו ברכוש ובאדם. במהלך שמירתו הבחין רועי בפלחים מצרים אשר קצרו את היבול. כאשר התקרב לעברם הפתיעו אותו מסתננים מצריים ממארב וירו בו. במותו היה בן 21 והשאיר אחריו אישה וילד.

למחרת התקיימה הלווייתו של רועי. התקופה הייתה קשה במדינת ישראל, כאשר פעולות ה-'פדאיון' מערערים את ביטחונם של תושבי ישראל. הרמטכ''ל משה דיין שהגיע להלוויה ניצל את ההזדמנות לדבר אל ליבם של תושבי נחל עוז, כמו גם אל כלל אזרחי המדינה. דיין טען בהספד כי אין להאשים את הערבים באלימות הנוראית ובשנאה העזה וכי הדבר ברור מאליו לאור מצוקת הפליטים בעזה לעומת הפריחה של היישוב היהודי. אל מול השנאה הברורה מאליה הדגיש דיין כי על הישראלים להיות חזקים ונחושים, להישען על כוח הזרוע וכוחות הביטחון ולהילחם:

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את מותו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? [...] בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו [...] זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".

דבריו החריפים של דיין על האופי החזק וההתנהלות המיליטנטית הנדרשת מאזרחי ישראל התפרסמו בתקשורת ועוררו הדים רבים. המדיניות הכוחנית הישראלית, אשר תוביל את ישראל לפרוץ במלחמה יזומה כחצי שנה לאחר ההספד של רועי, הייתה ברורה ובולטת. אותה המדיניות היא שתהיה אחת הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בספרו של פרופסור מוטי גולני 'מלחמות לא קורות מעצמן' טענה מרכזית של ההיסטוריון היא כי הנהגת ישראל בשנים אלו העדיפה את נוראות המלחמה על פני סכנות השלום. עד שנת 1973 בכל עימות צבאי משמעותי עם שכנותיה יצאה ישראל כאשר ידה על העליונה, ונראה כי המדיניות הכוחנית מיטיבה עם ישראל. תוצאותיה של מלחמת יום כיפור שינו את המדיניות בצורה משמעותית, כמו גם דברים רבים נוספים במדינת ישראל.

משה דיין בהלוויתו של רועי רוטברג