זה קרה בדצמבר 1953 / על הסיבות והמשמעויות של פרישת דוד בן-גוריון לשדה-בוקר

זה קרה בדצמבר 1953. לאחר כחודשיים מאז שמסר את ההודעה הראשונית פרש דוד בן-גוריון מראשות ממשלת ישראל ועבר להתגורר כחבר קיבוץ בשדה בוקר. מה הניע את ראש הממשלה לסיים במפתיע את פעילותו הפוליטית ? האם הצהרותיו וכוונותיו היו אחידים ? האם שיער כי תוך ארבעה-עשר חודשים יחזור לכהן בממשלה ?

בנאומי הפרידה שלו התייחס בן-גוריון לערך החלוציות כמשמעותי ביותר והסביר כי אדם צריך לדרוש מעצמו לפני שהוא דורש מאחרים. בן-גוריון כתב בהתייחס לפרישתו: "סודה של החלוציות הוא בתביעה שאדם תובע מעצמו בטרם הוא תובע מהזולת [...] הוא מגשים בעצמו את אמונותו בחיי היום-יום". אם כך, נראה כי רעיון כיבוש הארץ וההתיישבות הוא שהוביל את בן-גוריון לפרוש מתפקידו הפוליטי. האומנם ?

הודעתו הראשונה של בן-גוריון לעמיתיו הפוליטיים בדבר כוונתו לפרוש ולרדת לשדה-בוקר הייתה באוקטובר. בן-גוריון הסביר לחבריו כי העייפות המצטברת מעשרות שנים של הנהגה הכריעה אותו. בן-גוריון ציין כי החל משנת 1936 כאשר התמנה ליושב ראש הסוכנות הציונית ועד לשנת 1952 הוא פועל ללא ליאות ובמתח רב בצורה יומיומית. בחודשים האחרונים לפני שפרש לשדה בוקר יצא מספר פעמים לחופשות ארוכות במטרה לאזור כוחות – ללא הצלחה. ביומנו כתב בן-גוריון כי גם כאשר הוא נפש, הוא היה טרוד בענייני דיומא. בהסברים שנתן לחבריו כתב בן-גוריון: "זה כשנה הרגשתי שאין אני יכול עוד לעמוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה [...] איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב [...] לעמוד במתיחות הדרושה וההכרחית בעבודת הממשלה".  

לצד העייפות המצטברת, עלו עוד מספר טיעונים לגבי פרישתו. לאחר עשרות שנות פעילות פוליטית, נשאר המנהיג הותיק ללא חבריו הקרובים. סביבתו הקרובה של בן-גוריון הייתה רוויה באנשים צעירים ממנו, כדוגמת גולדה מאיר וזלמן ארן שהיו צעירים ממנו בעשר שנים, וכדוגמת שמעון פרס ומשה דיין שהיו צעירים ממנו בעשרות שנים. בני דורו אשר ליוו את העשייה יחד איתו לאורך שנים, כבר לא היו בתמונה, הבולט מבינהם הוא המנהיג הבלתי-מעורער ברל כצנלסון שהיה ממייסדי מפא''י ונפטר בשנת 1944. בני גילו של בן-גוריון שעוד היו בחיים כבר לא היו במרכז המפה הפוליטית והשאירו את בן-גוריון בבדידותו.

במאמרו של ההיסטוריון יחיעם וייץ על פרישתו של בן-גוריון הוא העלה סברה נוספת הקשורה לאתוס של הדמות. וייץ טען כי לצד העייפות המצטברת, בן-גוריון חיפש את ההגשמה האישית לצד הדוגמא האישית הקולקטיבית. וייץ טען כי דווקא בגלל שבן-גוריון בצעירותו היה חלוץ כושל, בערוב ימיו הוא רצה לנסות שוב ולהיזכר כחלוץ מוצלח. אליבא דוייץ, לאור תפיסתו של בן-גוריון שהמשימה לא הושלמה בעת הקמת המדינה וכי יש עוד הרבה לעשות - הפרישה לשדה בוקר יכולה להוביל רבים נוספים לפעולת ההתיישבות. ניתן להניח כי בן-גוריון רצה להירשם בדפי היסטוריה לא רק כמייסד המדינה אלא גם כדוגמא ומופת להתיישבות.

גם אם הסיבות לפרישה אינן ברורות, ברור כי בן-גוריון לא התכוון באמת לנטוש את המערכה הפוליטית. ביומו האחרון בתפקיד מינה בן-גוריון את משה דיין לרמטכ''ל ואת שמעון פרס למנכ''ל משרד הביטחון. שתי ה-'מתנות' הללו אשר השאיר בן-גוריון למחליפו היו עול כבד למנהיג הבא לאור הערצתם את המנהיג הותיק ותמיכתם הבלתי מסוייגת בו. בן-גוריון העדיף את לוי אשכול על פני משה שרת כמחליפו, בעיקר לאור הבדלי התפיסות וחוסר אמונתו של בן-גוריון כי שרת יצטיין בתפקיד. למרות זאת שרת נבחר על ידי חברי המפלגה ובתקופה בה בן-גוריון שהה מחוץ לממשלה מכריו עלו אליו לרגל פעמים רבות להתייעצויות. המתח בין בן-גוריון לשרת היה מוכר וברור עוד בתקופתו של בן-גוריון כראש הממשלה ולא הפסיק כאשר פרש. ביומנו של שרת ניתן לראות במקומות רבים כיצד היה מוטרד ממעמדו שלו לעומת המנהיג הגדול ומייסד המדינה.

סופו של הסיפור ידוע ומוכר. ארבעה-עשר חודשים לאחר שפרש חזר בן-גוריון לממשלה לתפקיד שר הביטחון תחת הנהגתו של משה שרת. הסיבה המרכזית הייתה התדרדרות המצב הביטחוני מול המצרים ותחושת הכישלון פוליטי לאחר 'עסק הביש' במצרים. זו הייתה דריסת רגל ראשונה של בן-גוריון בקדנציה הפוליטית השנייה שלו ולא לקח זמן רב עד שחזר לכסא ראש הממשלה. אחת הטענות הקונספירטיביות שעלו על ידי היסטוריונים לפרישה של בן-גוריון היא כי רצה לעזוב בכדי שהמצב יתדרדר ואז יחזרו אליו הפוליטיקאים השונים שיבוא להציל את המצב. המציאות לא הייתה רחוקה מכך. גם כאשר הודיע על הפרישה וגם בתקופתו בשדה-בוקר התחננו אל בן-גוריון אזרחים רבים ופוליטיקאים שונים שיחזור לתפקידו. לבסוף נעתר לבקשתם. בנובמבר 1955 חזר בן-גוריון בן ה-69 לתפקיד ראש הממשלה בו כיהן עד שנת 1963.

בהתייחס לרעיון החלוציות שהוזכר בתחילה, נראה כי בן-גוריון הצליח במשימתו. עשרות שנים לאחר מותו ניכר כי בן גוריון אכן נתפס לא רק כמייסד המדינה אלא גם כדמות חינוכית בולטת אשר דגלה ב-"הפרחת הנגב" ובחזון ההתיישבות.