זה קרה בקיץ 1924. קבוצה של צעירים יהודים מפולין הגיעה ליישוב
'קלוסובה' והציעה לבעל מחצבה יהודי בשם פיינשטיין לעבוד בשבילו. מטרתם הייתה
להתחשל פיזית לקראת עלייה לארץ ישראל במסגרת פעילות תנועת 'החלוץ'. צעירים אלו,
אשר הקימו את 'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה, הם דוגמא ייחודית לקשיחות ולפנאטיות
של צעירים שמתחו את הגבולות הפיזיים והמנטאליים כדי להגיע לארץ ישראל המיוחלת.
תנועת "החלוץ" הוקמה במזרח אירופה בזמן מלחמת
העולם הראשונה במטרה להכשיר חלוצים לקראת עלייתם לארץ ישראל. אחת מהדמויות הבולטות
מאחורי התנועה היא יוסף טרומפלדור, אשר הציג בשנת 1918 עקרונות לפעילות התנועה.
בין היתר ציין כי באירופה יוכשרו החלוצים בקבוצות הכשרה, ושם ילמדו את השפה
העברית, את עקרונות החיים בארץ ישראל ויחשלו עצמם גופנית לקראת העבודה הפיזית
הנדרשת בארץ. רבות מקבוצות ההכשרה יצרו סביבת חיים ייחודית, באופן שכלל תשוקה לארץ
ישראל והווי סגפני, אשר 'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה הוא דוגמא קיצונית שלו. הקיבוץ,
ששרד עד שנת 1937, אכן היה מקור לחלוצים חדורי אידיאולוגיה שהגיעו לארץ ישראל והשתקעו
בה.
לפני שהגיעו הצעירים היהודים למחצבה עבדו בה אסירים
ופורעי חוק שנענשו ונשפטו לעבודות פרך. היהודים הצעירים שהגיעו הפתיעו את מנהלי
העבודה במחצבה ברצונם להצטרף לעבודה הקשה, אך לאחר דין ודברים הסכימו המנהלים
להעסיק גם את היהודים. לאחר תקופה ראשונית מוצלחת מבחינת היהודים, ששרדו את העבודה
הפיזית, ומבחינת בעלי המחצבה, שהרוויחו, נראה כי אכן ניתן לבסס את העבודה של
היהודים במקום. כך החלה תנועת צעירים לאיזור קלוסובה, שם סיגלו לעצמם היהודים
תפיסה כי הסגפנות והקושי הפיזי הם שיחשלו ויכשירו אותם בצורה מיטבית לעבודה בארץ
ישראל.
תנאי החיים היו ירודים מאוד בקיבוץ חוצבי האבנים. האוכל
היה מועט, לא הייתה אספקה של ביגוד ובקור העז שבחורף הצעירים התעטפו בסמרטוטים
ובבגדים מטולאים כדי להצליח לעבוד בשלג. גם תנאי המגורים היו רעים מאוד, והצעירים
הצטופפו ולנו במחסנים מעץ ומפח. בשיאו מנה הקיבוץ מאות צעירים וצעירות אשר למרות
התנאים הקשים סיגלו לעצמם חיי חברה ענפים והחזיקו האחד את רעהו. בזיכרונותיו של
שלמה קנטור, בוגר הקיבוץ הוא תיאר את הרגשתו בהגיעו לראשונה למקום:
"הגעתי סוף סוף לקיבוץ ההכשרה [...] התחלחלנו ממראה
עינינו. נפלנו כאילו למין בור מפלצתי – ורבה הייתה המבוכה והאכזבה. זהו? אוי
לעיניים. התמונה שלפנינו מבעיתה ומחרידה. חלחלה ודיכאון, חלאה ועוני, זו הזוהמה
האפילה אל האלוהים ! [...] בית עץ גדול באמצע השדה, בודד בתוך הסביבה של פראות הטבע
[...] על השולחן מונחים, סליחה, שוכבים שניים שלושה צרורות סמרטוטים, זאת אומרת
אנשים עטופי סמרטוטים שחורים. הרגליים עטופות שקי חבלים גסים ונתונות בחלקי צמיגים
שחורים של גלגלי מכוניות. קור וריקנות סביב משוועים עד לשמיים, עד ליאוש. וזהו?
זהו הקיבוץ? [...] הערב בא. עששית מפוייחת הודלקה באחת הפינות של הצריף הגדול הזה
ודמויות שחורות, כבדות תנועה החלו להופיע. אט אט מתאספות בצריף. בני אדם זזים,
כצללים איטיים. גושים שחורים, עטופים בבלויי סחבות, באים יצורים עייפים, שורכים
רגליהם בכבדות, חוזרים מעבודתם המפרכת".
למרות התיאור הנורא והקשה של הצעירים היהודים בחוזרם מיום
העבודה, בהמשך זכרונותיו של קנטור התיאור משתנה מאוד: "בפגישתנו הראשונה, המיידית,
למראה עינינו רצינו לנוס, להימלט מכאן. אך משום מה לא יכולנו. לא הסתלקנו, לא
ברחנו. וההפך דווקא קרה. איני יודע למה, אך כאילו נרתקנו במין כוח מיסטי אל המקום
הזה. למחרת האפילה החלה להתפזר, הוסר כאילו מעינינו הערפל והתחלנו לראות. וראינו
בבריות המשונות האלו – בני אדם. ואז אחרי ההלם הראשון הגיעה שעת ההתפעלות והציפייה
הגדולה [...] אני עובד בקיבוץ, בעיקר סחיבת קרשים ולוחות, עבודה קשה ומפרכת [...]
איזה סיפוק ממש בעבודה בקיבוץ".
האווירה המיסטית והלהט השתלטו על הצעירים. בין יתר
הזכרונות ניתן ללמוד על האווירה מתיאור ריקוד ההורה בערבים: "באחת הפינות
יושב לו בן אדם אחד [...] כעין חבילה שעירה בסמרטוטיה הבלויים, עיניו עצומות,
מקופל ומכווץ לתוך עצמו [...] החבילה מתחילה להתנועע אט אט. החברים הנאספים סביבו
מתחילים להגיב על כל תנועה וניע שלו [...] קצב תנועותיו גובר והולך, הבריות סביבו
מתחילות גם הן להתנועע וכולן נכנסים לקצב תנועותי [...] כולם נכנסים לטראנס [...]
הקול עולה וגובר והציבור סביב כבר במלוא הקצב [...] המנגינה מתלהטת ומתלהבת,
העיגול מתהדק סביב. הלהט נהפך למין אש המדליקה את כולם, וכולם משתקעים במין סחף
המעביר את כל הצרור השחור של אנשים אלו למין אקסטזה מטורפת של תנועה וקולות פראיים
[...] עיגול רותח של בריות רחוקות ודבוקות, קופצים ויוקדים במעגל קסום של להט
והתעלות עד לאיבוד החושים".
'קיבוץ חוצבי האבנים' שילב את העבודה הפיזית הקשה עם להט
ונחישות להכשיר גופנית ונפשית את החלוצים. אלו ששרדו ולא ויתרו הצליחו פעמים רבות
לקבל את האישורים המיוחלים ולהגיע לארץ ישראל. אותם חלוצים, בעיקר עולי העלייה השלישית, עבדו קשה גם בארץ במסגרת 'גדוד העבודה' או בהתארגנויות נוספות. ועדיין, ברוב המקרים העבודה הקשה בארץ, אם בחקלאות או בסלילת כבישים, לא הגיעה לרמת הסבל של העבודה בקלוסובה. דוגמא לבוגר קיבוץ חוצבי האבנים אשר היה ממנהיגי
הקיבוץ בקלוסובה ואשר שמו ואופייו התפרסמו ברבים הוא בני מרשק, עליו ארחיב בפרסום הבא.
חברי הקיבוץ במחצבה:
מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה
הבריא מופקרת רוננת בצר
לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר
היום בידינו, מחר - נחשלה
אדום בעורקנו הדם וסוער
הניחו מקבת, הצניחו מגובה
ירעם וירקיע קול נפץ כביר !
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה
בוני החיים בעמל ובשיר !
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה