זה קרה בינואר 1975 / על חייו של בני מרשק, 'החסיד החילוני' וקצין החינוך של הפלמ''ח

זה קרה בינואר 1975. אלפים התגודדו בגבעת השלושה, קיבוצו של בני מרשק, וליוו אותו בדרכו האחרונה. בין היתר הגיעו יצחק רבין ראש הממשלה, אפרים קציר נשיא המדינה, שרים רבים וחברי כנסת, אלופי צה''ל ומפקדי הפלמ''ח. מרשק, דמות כריזמטית וצבעונית התפרסם כבר בשנות העשרים בימיו ב-'קיבוץ חוצבי האבנים' בקלוסובה. לאחר עלייתו ארצה מרשק הצטרף לשורות הפלמ''ח כקצין חינוך וליווה במשך עשרות שנים את פעולות הארגון כמו גם את פעולות צה''ל לאחר קום המדינה. מרשק הקפיד לתמוך בכוחות הלוחמים בדרכו הייחודית עד ימיו האחרונים.

מרשק נולד בשנת 1906 במערב רוסיה, באיזור ותקופה קשה ליהודי האיזור. בעודו בן 14 נרצח אביו בביתו במהלך פרעות כנגד יהודים, אירוע אשר השפיע בצורה משמעותית על חייו של מרשק והוביל אותו לתובנה כי יש להתגונן ולהתמודד בצורה אקטיבית עם הסכנה הנשקפת לבני עמו. כאשר מספר שנים לאחר מכן נחשף להרצאותיו של יצחק טבנקין על חשיבות החלוציות בארץ ישראל, הצטרף במהרה ל-'קיבוץ חוצבי האבנים' בפולין כדרך להתחשל ולהתקדם לעבר המטרה הנשגבת – עלייה לארץ ישראל והקמת מדינה, כדרך להגנה על היהודים.

בקיבוץ בלט באופן מיידי. מרשק נודע בהתלהבותו לקראת עבודה פיזית קשה ובנאומיו הכריזמטיים בדבר חשיבותה ומעלותיה של ארץ ישראל. באווירה החברתית הייחודית ששררה בקיבוץ בפולין למרשק היה מקום מרכזי ובולט ביותר, עד כדי כך שהפולנים כינו את כלל היהודים הצעירים בקיבוץ 'מרשקים'. בזיכרונותיו של שלמה קנטור בוגר הקיבוץ הוא תיאר את מרשק כך:

"אילו רציתי בעצם להגדיר מה זה קלוסובה, הרי במילה אחת: מהרשק. כאשר מהרשק הופיע מיד הכל השתנה. כל המוסד המוזר הזה קם לתחיה, להתעוררות עצומה. האדם הזה הוא בעל כח עליון בלתי טבעי המושתת על משהו שאין להגדירו או לרדת לעומקו. התנופה, המתח, הדבקות לדבר, היכולת האדירה לעמוד בפני בעיות קשות. כוח החלטה אין לו אח ורע. מין גלגל ענק הפועל בקצב מסחרר להחזקה וליכוד וייצור בכל רגע את הבלתי אפשרי והבלתי מובן לעומד מהצד. אדם אחד, כמנוע ענק, המושך ודוחף, הנושא הכל על כתפו וראשו. מרצו האדיר הבלתי נדלה הוא משהו מעבר לטבע וההגיון הפשוט".

מרשק, שהיה סוחף ומתלהב מארץ ישראל על גבול הטירוף, היה עתיד להתגייס לצבא הפולני באוקטובר 1929. באותו שבוע הגיע אליו פנחס ספיר, לימים שר האוצר במדינת ישראל ואז פעיל ציוני מרכזי והעניק לו דרכון גרמני מזויף ואישור עלייה לארץ ישראל. ספיר בזיכרונותיו התייחס למרשק כדמות שנויה במחלוקת, כפי שכתב ביומנו האישי במאי 1927:

"בני מרשק הוא שהשפיע על העיצוב הרדיקלי של אורחות החיים בקיבוץ קלוסובה. בתגובה על התקופה הקשה שעוברת על "החלוץ" ועל הפסקת העלייה הוא הגה את קידוש הסבל ככוח משיכה מסעיר לנוער [...] הלבוש המרושל, חוסר ההקפדה על הניקיון האישי והציבורי, הדיבור המחוספס והיחס האדיש לרכוש מנמיכים את רוחו של האדם. ואילו הליקויים, חוסר הסדר, האידיאולוגיה המקדשת הזנחה והפקרות, והתזונה והדיור הירודים, משמעם בסופו של דבר הזנחה משקית. את מרשק אני זוכר עוד מימי ביקורי בסביבות וילנה. הוא בלט כבר אז כטיפוס מיוחד, בעל אישיות סוערת ואימפולסיבית, עקשן וילדותי [...] כבר אז חצב מרשק להבות אש בדיבורו [...] צעירים נוסעים אליו ברכבות לקלוסובה כמו לרב. אבל מנהיגות קדחתנית כזאת איננה המנהיגות הנחוצה לנו".

בהגיעו לארץ ישראל התיישב בני בקיבוץ קבעת השלושה, שם עזר, בלהט האופייני לו, בהקמת המשק. מרשק הצטרף לכוחות הפלמ''ח כ-'פוליטרוק', קצין חינוך שהשקיע את מרצו בדרבון הלוחמים והלהבתם. מרשק בטירופו ניסה להגיע לכל חזית ולכל קרב החל בקרבות מלחמת העצמאות, דרך הקרבות בשנות החמישים והשישים. גם במלחמת יום הכיפורים, כשנתיים לפני מותו עוד הצטרף לכוחות צה''ל במטרה לחזק את הלוחמים.

בספרו תש''ח התייחס יורם קניוק פעמים רבות לבני מרשק אשר הצטרף לכוחות הפלמ''ח הלוחמים: "היה איתנו המטורף המתוק הזה בני מרשק, הפוליטרוק, החסיד החילוני שחלם על מדינה יהודית והיה מנוזל מרוב געגועים למדינה וחירף את אויבי ישראל אפילו מתוך שינה [...] הוא לא ישן חודשיים, ואנחנו בדקנו, ריגלנו אחריו, הוא באמת לא ישן, לא אכל, לא שתה, לא התרחץ (את האחרון הרגשנו גם בלי לרגל אחריו) וכל העת היה עסוק בהקמת מדינה שאיש לפניו לא ראה את דמותה, וכאשר ניסה לתאר אותה היה מתעוות מן הבכי שחנק את גרונו והיה צורח מהתרגשות". בקטע אחר בספר כתב קניוק: "בערב הופיע בני מרשק ונתן הרצאה של שעה על המצב הלאומי ועל המלחמה ועל כך שאין לנו נשק אבל נילחם בידיים, בשיניים, באגרופים, ברגליים, בבטן בגב ונכה באויב המר ונכבוש את ארץ ישראל וננצח. וכולם היו עייפים ונרדמו אבל בני היה קצר רואי ולא ראה שהוא מתלהב בסך הכל מולי ומול שני עולים חדשים שהתפעלו מיכולת הצווחות שלו ומן האמונה שהשפריצה מעיניו ומפיו מזיל הרוק".

בני נפצע בקרבות במלחמת העצמאות אבל המשיך ללוות את הכוחות הלוחמים. לאחר המלחמה הצטרף לחטיבה 9, חטיבת חיל רגלים במילואים. החל משנות החמישים ועד למותו בשנת 1975 ליווה את החטיבה כמעט בכל פעילות, נאם ודרש בפניהם על חשיבות ארץ ישראל וההגנה האקטיבית על היהודים. גם אם פעמים רבות התייחסו אליו כארכאי וכדמות משעשעת על גבול הגיחוך, הוא השקיע את כל מרצו בתמיכה בחיילים. בשנים הראשונות ניצל את קשריו עם בכירי הפלמ''ח, כדוגמת יצחק שדה, יצחק רבין ויגאל אלון וניסה להשפיע כדי לקדם את האינטרסים של החטיבה לכשהתעורר צורך.

בשנותיו האחרונות חלה במחלת הסרטן, אשר הכריעה אותו בשנת 1975. להלוויתו, כפי שצוין לעיל, הגיעו אלפים רבים שהעריכו את תרומתו ולהיטותו של האדם הייחודי למפעל הציוני.