זה קרה
באפריל 1935. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, החליט לפרוש מהתנועה
הציונית עם אנשיו ולהקים תנועה ציונית מתחרה – התנועה הציונית החדשה (הצ''ח). ז'בוטינסקי,
שלא הצליח להיכנס לקואליציה ולהשפיע בצורה משמעותית דרך השגת רוב בקונגרס הציוני,
החליט שלא לשחק את המשחק הדמוקרטי אלא לפעול בדרך ייחודית ולהקים גוף מתחרה. לימים
ניתן לומר כי החלטה זו היא גורם משמעותי לחוסר הצלחתו של ז'בוטינסקי להביא
את רעיונותיו ודרישותיו המדיניות והפוליטיות לידי מימוש בימי חייו.
בשנת 1925,
בימיה הראשונים של התנועה הרוויזיוניסטית, כבר עלתה השאלה האם להצטרף לתנועה
הציונית ולקונגרס הציוני. עוד בראשית הדרך סלד ז'בוטינסקי מן הרעיון לאור חוסר
רצונו לשתף פעולה עם צירי הקונגרס. הוא טען בשנה זו כי התנהלות הקונגרס היא כמו:
"500 ראשי צאן המרימים יד". לעומתו, הדמות השנייה בחוזקה בתנועה הרוויזיוניסטית,
מאיר גרוסמן, היה תומך נלהב של החיבור לתנועה הציונית ולמאבק פוליטי לאיסוף קולות בוחרים כדי לחזק את
התנועה. גרוסמן אמנם לא היה נואם כריזמטי ומלהיב כז'בוטינסקי, אך היה מעורב בצורה
משמעותית בהתנהלות התנועה ולכן ז'בוטינסקי לא שש לפעול בניגוד לדעתו.
בבחירות
לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1931 היו כ-235,000 מצביעים מקרב יהודי העולם אשר
שילמו את 'השקל' הנדרש כדי לקבל את אפשרות ההצבעה. תוצאות הבחירות היו מפתיעות.
הרוויזיוניסטים זכו ל-21% מקולות הבוחרים, כאשר לתנועות הפועלים היה 29%. השינוי
הדרמטי היה בקולות הציונים הכלליים, אשר ירדו מ-51% בבחירות בשנת 1929 ל-36%. הישג
הרוויזיוניסטים, שהיה גדול פי שלוש מכוחם בקונגרס הקודם, היה גדול.
הנושאים
המרכזיים שעמדו על הפרק בקונגרס הציוני בשנת 1931 היו מעמדו של חיים וייצמן כנשיא
התנועה והקו המדיני המתון בארץ ישראל לאחר פרעות 1929. בהתייחס לקו המדיני הציעו
הרוויזיוניסטים את תכנית 'המטרה הסופית' – אשר הכילה את הדרישה: "הפיכת כל שטח
המנדט בארץ ישראל, משני עברי הירדן, למדינה יהודית עם רוב יהודי". לאחר שיג
ושיח במליאה, דיונים, ויכוחים והתנצחויות, הוחלט בקרב חברי הקונגרס ברוב גדול שלא
לעלות את התכנית כלל להצבעה. הרוויזיוניסטים השתוללו מכעס וז'בוטינסקי עמד על כסא וקרע
בדרמטיות את כרטיס הנציג שלו בקונגרס תוך כדי קריאות "זה לא קונגרס
ציוני".
למרות
המעשה הדרמטי ורצונו של ז'בוטינסקי לפרוש, לא הייתה אחדות דעים בהנהגת התנועה
בנושא זה. הרוויזיוניסטים לא פרשו, אבל המתח הפנימי התגבר מאוד. במרס 1933
ז'בוטינסקי פרסם הצהרה בה הוא הדיח את ההנהלה הנבחרת של התנועה ולקח לעצמו את כל
הסמכויות. לקראת הקונגרס שהיה צריך להתקיים באוגוסט ז'בוטינסקי ערך סבב הרצאות
באירופה במטרה לחזק את שורות התנועה. מעמד התנועה היה רעוע, בעיקר לאור פרישת פלג
מהתנועה בראשות מאיר גרוסמן שנקרא 'הרוויזיוניסטים הדמוקרטים' ובהמשך 'המדינה
העברית'. בבחירות לקונגרס זכה ז'בוטינסקי ב-14%, אנשי גרוסמן ב-2% ותנועת הפועלים
ב-44%. מאמציהם של אנשי תנועת הפועלים לעיבוי שורותיהם ומסעו בן הארבעה עשר שבועות של
בן-גוריון באירופה לחיזוק התנועה היו מוצלחים מאוד והובילו להפרש הגדול.
האירוע
הסוער התרחש הפעם חודשיים לפני ההצבעה. בחוף ימה של תל-אביב נרצח חיים ארלוזרוב,
בכיר הסוכנות היהודית. הגרסא הרשמית היא כי נרצח על ידי פורעים ערבים, אך אז וגם
היום קיימות דעות כי נרצח על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית. האירוע הסעיר את
היישוב וכמעט שהוביל למלחמת אחים, אשר ראויה להתייחסות נפרדת. בהקשר לבחירות
לקונגרס ניתן רק לומר שהנאומים הוחרפו, והמאבקים היו קשים. למרות השטנה בין
המחנות, נראה כי תוצאות הבחירות היו תוצאה של תהליכים ארוכי טווח ולא רק בהקשר
ישיר לרצח. בן-גוריון בהתייחסותו להשפעת הרצח על הבחירות כתב כי: "לדעתי זכה
ז'בוטינסקי לעוד 20,000 קולות נוספים בפולין הודות לרצח ארלוזרוב והעמדת פני נגזל
ונעלב".
פרישת
גרוסמן השאירה את ז'בוטינסקי ללא מתנגדים משמעותיים בתוך מפלגתו לקראת פרישה
מההסתדרות הציונית. ואכן, בשנת 1935, לאחר סכסוכים ממושכים עם הקואליציה בקונגרס בסוגיות
רבות, החליט ז'בוטיסנקי שהגיעו מים עד נפש ויש לפרוש. הוא הכריז על הקמת ההסתדרות
הציונית החדשה, ולקראת כנס היסוד של התנועה הצליח להביא להתפקדות של מעל 700,000
יהודים לתנועתו – כמעט מאה אלף יותר מהמתפקדים לתנועה הציונית באותה השנה. יחד עם הניתוק מהתנועה הציונית פרשו הרוויזיוניסטים גם משאר המוסדות הציונים, קופות החולים,
הסתדרות העובדים וכדומה.
החלטתו
זו של ז'בוטינסקי – לא להתעמת עם מתנגדיו בבחירות דמוקרטיות אלא לבנות מערכת
נפרדת, הייתה לבסוף בעוכריו. התנועה הציונית בראשותו של חיים וייצמן היא זו שעמדה
בקשר עם מעצמות העולם והיא זו שהובילה את הנעשה בארץ ישראל. לדוגמא, היא זו שקיבלה
את הסרטיפיקטים, אישורי העלייה, לארץ. לא פלא שאנשי התנועה הציונית לא חילקו את
אישורי העלייה לרוויזיוניסטים, שלא היו חלק מהתנועה.
מותו של
ז'בוטינסקי בשנת 1940 ומלחמת העולם באירופה פגעו בצורה אנושה בתנועת
הרוויזיוניסטים. האלקטורט הרוויזיוניסטי היה ברובו המוחלט בפולין, וכמעט שלא שרד
את השואה. לאחר המלחמה, בשנת 1946, שאריות התנועה הרוויזיוניסטית חזרו לתנועה הציונית
הכללית בקול ענות חלושה. מאז ועד היום, בוגרי התנועה, כמו גם אנשי ה-'אצ''ל'
וה-'לח''י', יכונו על ידי תנועות הפועלים ארגוני 'הפורשים' כתואר גנאי לאור פרישת
הרוויזיוניסטים מהקונגרס הציוני והבחירה שלא לשחק על פי החוקים הדמוקרטים.
ז'בוטינסקי נואם בקונגרס הציוני בשנת 1931:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה