זה קרה
באפריל 1950. במהלך כינוס שאורגן על ידי התנועה הציונית היהודית בבגדד נזרקה פצצה
אשר התפוצצה והחרידה את באי הכנס. ביוני התפוצצה עוד אחת והשלישית הוטלה בינואר
1951. בההתפוצצויות נפצעו עשרות ונהרגו אחדים. עשרות שנים לאחר מכן עדיין
אין עובדות ברורות לגבי האשמים, אך ההשערות קיימות ורובן מייחסות את הטלת הפצצות לידיים
יהודיות.
יהדות
עיראק הייתה ידועה במאה ה-19 ובמחצית המאה ה-20 כקהילה חזקה ומחוברת עמוק למדינה. השכלתם
של היהודים וחינוכם הובילו אותם להשפיע בחברה העיראקית וניתן היה למצוא יהודים
בכל הדרגים במדינה. בין היתר ניתן להדגים זאת בכך שבשנות העשרים כיהן יהודי בשם ששון יחזקאל כשר האוצר, ובשנות
השלושים היהודים היוו כשישים אחוז מהפקידות הממשלתית הבריטית כאשר מספרם
באוכלוסייה הכללית היה כשלוש אחוז. השליטה הבריטית ארוכת השנים תרמה והיטיבה עם
היהודים העיראקיים, כאשר מצבה הכלכלי של הקהילה היה טוב מאוד, בעיקר לאור הקשר להודו
והמשאבים הרבים שזרמו משם.
המצב החל
להשתנות עם התחזקות הלאומיות העיראקית בשנות השלושים. השלטון התחלף ולצד הנאציזם
האירופאי, שהגיע גם לעיראק, הלאומיות המוסלמית הקיצונית תפסה תאוצה במדינה והובילה
לפגיעה במעמדם של היהודים. שיאה של הפגיעה באה לידי ביטוי בפרעות ה-'פרהוד' ביוני 1941
בהם נהרגו בבגדד בלילה של פורענות 179 יהודים. ניתן לדבר רבות על הלילה הנורא והוא
ראוי שאייחד לו בלוג נפרד אשר יתפרסם בעתיד.
לאחר
הפרהוד לא ניתן היה להתעלם ממצוקתם של יהודי עיראק והתנועה הציונית הגבירה את
פועלה במדינה, אשר ברובו התנהל בצורה חשאית. שלמה הלל ומרדכי בן-פורת הגיעו לעיראק
באופן חשאי והחלו לפעול בזריזות לארגון יציאה המונית של היהודים מהארץ. מספר
העולים שהתכוונו להעביר ארצה היה דמיוני בעיני רבים, בן-פורת טען כי יצליחו להעלות
40,000 יהודים מעיראק ושלמה הלל הגזים והפריז בשיחתו עם בן-גוריון כי הוא מאמין
שיגיעו אפילו ל-65,000 איש. שניהם לא העריכו נכונה ובשנות החמישים עלו לישראל 125,000
יהודים מעיראק.
העלייה
לא הייתה חלקה. בתחילה היו בעיות עם השלטונות העיראקים שלא הסכימו לפעילות הציונית
החשאית ובהמשך היה צורך ליצור קשר סדיר עם נציגים באיראן אשר דרכה העבירו את
העולים. עד אפריל 1950 עיראק התנגדה לעליית היהודים, אך לאחר מאמצים דיפלומטים רבים בתאריך זה הודיעה הממשלה
העיראקית כי יהודים שיוותרו על רכושם ואזרחותם יוכלו לצאת. התנועה ההמונית החלה,
בעיקר בעזרת טיסות רבות ושימוש בקפריסין כתחנת ביניים.
אם כך, מדוע הוטלו פצצות על ידי יהודים ? האירוע
שהוזכר והתרחש באפריל 1950 הטריד בעבר ומטריד גם היום. תהיות רבות עלו בנושא, מדוע
נזרקו הפצצות ? האם כדי לפגוע ביהודים, אשר בכל מקרה התארגנו לעזוב את המדינה ?
האם כדי לגרום ליהודים להזדרז עוד יותר ולהפחידם ? אולי כדי לגרום גם ליהודים
האמידים והעשירים להבין שאין מקומם במדינה המוסלמית ?
הרעיון
שברצוני להעביר הוא לא אחד מהנ''ל ומקובל על רבים מהחוקרים. בתחילת שנות
החמישים מדינת ישראל קלטה עלייה של יהודים בהמוניהם מכל העולם, בין היתר של ניצולי
שואה רבים מאירופה. באותה תקופה התקדמה התוכנית לעליית יהודי עיראק, אך השליחים
בעיראק לא קיבלו את תשומת הלב שביקשו מההנהגה היהודית במדינת ישראל. בארכיונים הבריטים
ניתן לקרוא כי כ-80,000 יהודים נרשמו לעלייה בספטמבר 1950 ובאוקטובר נרשמו כבר
90,000. הלחץ על השליחים היה גדול ביותר ובאותו חודש שלח מרדכי בן-פורת בקשות
חוזרות ונשנות לנציגי התנועה בישראל בדרישה לעזרה לאור כמות האנשים העצומה והחוסר
במטוסים וכספים לפעילות בעיראק. חרף זאת, העזרה בוששה מלהגיע לאור הפניית המשאבים למדינות
אחרות באירופה אשר נתפסו בעיני הנהגת המדינה כחשובות יותר לעלייה מיידית.
הגרסא
שאני מאמין לה, אם כי הוכחשה נמרצות על ידי מרדכי בן-פורת, מעלה כי השליחים
האקטיביסטים, אשר רצו לקדם את העלייה העיראקית לישראל בכל מחיר, מצאו לנכון להפחיד
לאו דווקא את היהודים העיראקים בעזרת הטלת פצצות בעיראק, אלא את ההנהגה הישראלית.
הפיצוצים שפגעו ביהודים העיראקיים שימשו כקלף מנצח של השליחים כדי להסביר להנהגה
הישראלית כי חייבים לפעול כעת להצלת היהודים העיראקיים. ואכן, באותם החודשים משאבים
רבים החלו להיות מופנים למדינה, ואותם השליחים הם אשר הובילו את מבצע 'עזרא
ונחמיה' אשר במסגרתו עלו לישראל עשרות אלפי היהודים העיראקיים. האם אכן נציגי הממשלה הישראלית הם שהטילו פצצות כנגד היהודים בעיראק ? תלוי למי אתם מאמינים.
כתבת עיתון מעריב מאפריל 1950:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה