זה קרה
במאי 1953. רוחות השינוי הקשורות לחקיקה בנושא הזרמים בחינוך הביאו את המדינה למצב
נפיץ אידאולוגית. הציוניים הכלליים התנגדו נחרצות להכנסת אלמנטים של מעמד הפועלים
לבתי הספר באופן רחב וכולל. במוקד האירועים, שהתפתחו במהירות למשבר קואליציוני,
עמד הדגל האדום – סמל מהפכת הפועלים.
בשנת
1953, לקראת תהלוכת האחד במאי, יום הפועלים, החלה להישמע ביקורת ציבורית על הבעייתיות שבהנפת
הדגל האדום בתהלוכות ציבוריות ועוד יותר מכך בבתי הספר. המתנגדים הראשיים היו
הבורגנים, אנשי הציונות הכללית, ולצידם עמדו גם דמויות מאנשי הפועלים המתונים. דוד בן-גוריון לדוגמא דרש את האחדות
והמכנה המשותף הרחב ביותר בקרב אזרחי ישראל והבין כי הדגל האדום לא משמש למטרה זו. באותו חודש גם המזכיר הכללי של
הקיבוץ הארצי, זרם פוליטי שהיה מקורב מאוד לאידיאולוגיה הפועלית, הנחה את הנוער של
השומר הצעיר להניף בתהלוכות לצד הדגל האדום את דגל ישראל. עצם ההנחייה מלמדת על
העוצמה המהפכנית של הנוער שיכול היה להניף את דגל הפועלים על חשבון הדגל הישראלי.
גם לאחר
הצעידות, ההפגנות והעצרות של האחד במאי הדרמה בנושא לא פסקה. בסוף
מאי התכנסה סיעת מפא''י ובישיבה מפורסמת ביקש בן-גוריון לאסור כליל את הנפת הדגל
האדום ושירת ה-'אינטרנציונל', המנון הפועלים, בבתי הספר הישראלים. הדיון היה סוער מאוד ובסופו בן-גוריון לא
הצליח להעביר את בקשתו בקרב חברי הסיעה והפסיד ברוב מוחץ של 60 מתגדים לעומת 21
תומכים. בתגובה לנעשה בישיבת הסיעה של מפא''י, התרעמו שוב חברי מפלגת הציונות
הכללית וארבעה שרים התפטרו מתפקידם בממשלה: ישראל רוקח, פנחס ברנשטיין, יוסף
ספיר ויוסף סרלין.
בבסיס המשבר עמדה מציאות מורכבת של זרמי החינוך השונים בארץ. כמות העולים העצומה שהגיעה
לארץ 'הטביעה' את אנשי 'זרם העובדים' בבתי הספר והובילה לכך שרבים לא הזדהו עם
ערכי העבודה והפועלים. עם זאת, בן-ציון דינור, שר החינוך מטעם מפא''י, עשה
ככל שביכולתו לייצר זרם חינוך ממלכתי אחיד. בין היתר הכריז על הכוונה לחוקק את חוק
החינוך הממלכתי שאחד מסעיפיו היה: "ביטול זיקת בתי הספר למפלגות וארגונים". מאמצי הממשלה להשפיע על חינוך הילדים לא עברו בקלות מבחינת ההורים, במיוחד
כאשר נאסר להפגין בבתי הספר את העקרונות האידיאולוגיים הבסיסיים ביותר.
הדגל
האדום, אשר היה משאת נפשו של הציבור המזוהה עם תנועת הפועלים העולמית, שימש כסמל
מזעזע לזרמים אחרים. אחת מהתגובות למשבר פורסמה ככתבה בעיתון 'חרות' על ידי מנחם בגין. בכתבה כתב בגין בין היתר: "הדגל הזה מסמן דברים רבים, נוראים, אבל מעל לכולם הוא מסמן את הדם העברי
השפוך. אלה שגזרו כליה על עמנו דגלם אדום היה. אלה שגזרו עלינו שמד רוחני אדום
דגלם. בכל חוט מן החוטים מהם שוזר הדגל האדום – כל דגל אדום – נמזגה שלולית של דם
יהודי. דגל נאצי, דגל קומוניסטי הוא, הדגל האדום. ואוי לעיניים הרואות ילדים עברים
מניפים את דגל השנאה את סמל החרפה וההשמדה !"
פרישתם
של שרי הציונות הכללית כמו גם יציאתה האפשרית של המפלגה מהקואליציה הטרידו
כמובן את ראש הממשלה. בן-גוריון דרש שוב מחברי סיעתו לקבל החלטה בנושא. הפעם הצליח בן-גוריון והוחלט
לשנות את הנוהל הנוגע להנפת הדגל. מעתה רק בתי ספר בהם הרוב המוחלט של ההורים
יסכימו להתנהלות הייחודית יוכל לאפשר את השימוש בסמלי הפועלים.
המשבר
הקואליציוני המתואר לעיל היה מלווה בשיח סוער ובלתי פוסק בעיתונות הישראלית ואף
בעיתונות העולמית. לאחר שינוי ההחלטה כותרת העיתון 'על המשמר' של הקיבוץ הארצי זעקה: "מפא''י
קיפלה את הדגל האדום והניפה דגל לבן" ובהמשך נכתב: "מפא"י מקפלת את
הדגל האדום אך הוא יתנוסס לתפארת בעיר ובכפר וינוף בגאון בידי ילדי הפועלים. במלוא
הכוח יהדהדו בארצנו צלילי האינטרנציונל מושרים בפי זקן וטף". גם כתבי העיתונים
בארצות הברית נדהמו מהתפטרות חברי ממשלה מערביים לאור פעילות שנתפסה בעיניהם
סובייטית.
באוגוסט
1953 אושר בכנסת "חוק החינוך הממלכתי" שאיחד את זרמי החינוך המפלגתיים ומעתה למדו כל הילדים יחדיו, למעט ההפרדות הדתיות. ההתייחסויות
הבאה לנושא הדגל האדום הייתה בנובמבר 1953, אז עברה ההחלטה במועצה הכללית של
מפא''י לאסור כליל את הנפת הדגל האדום ושירת המנון הפועלים בבתי הספר. ההסבר
להנחייה כפי שהוצג היה: "עם התקנת החינוך הממלכתי דינו של בית הספר הממלכתי
כדין כל מוסדות המדינה. אותו הנוהג הקיים לדגל ולהמנון בכל מוסדות המדינה יהיה
קיים גם בבתי הספר". האיסור גם הפעם לא עבר בצורה חלקה, אך ניתן כבר היה לומר כי מה שנשתמר
בהיסטוריה הישראלית כ-'משבר הדגל' כבר חלף ועבר לו.
הנפת הדגל האדום באחת מתהלוכות האחד במאי בעשור הראשון למדינה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה