זה קרה בינואר 1940. הניה פקלמן, פועלת וחלוצה בארץ ישראל, החליטה
לשים קץ לחייה ולסיים את שהותה מלאת המרורים על אדמת ארץ ישראל. פקלמן הייתה חלוצה
ייחודית לא רק בגלל נטיותיה האובדניות וחייה הקשים, אלא גם לאור יכולותיה
הספרותיות שבאו לידי ביטוי בספר האוטוביוגרפי שכתבה - 'חיי פועלת בארץ'. ספרה
המרתק מתאר בצורה אינטימית את חייה המורכבים, וממנו ניתן ללמוד על חייהן הקשים של החלוצות
והפועלות. במקרה האכזרי והספציפי של פקלמן, חרף כוח רצון ונחישות רבה, המציאות
הקשה הובילה את הפועלת הארצישראלית לגדוע את חייה באיבם.
פקלמן, ילידת בסרביה, הגיעה כחלוצה לארץ ישראל בספטמבר 1921 בהיותה בת
19. באותה שנה אביה נפטר, ופקלמן, חדורת ציונות בהשפעת סניף 'פועלי ציון' המקומי,
החליטה לעלות ארצה יחד עם אמהּ. כבר
באירופה תרמה פקלמן לכלכלת המשפחה, ובהגיעה ארצה החלה לעבוד במסגרות פועלים שונות,
בעיקר בבניין ובחקלאות. באותן שנים פקלמן התאמצה והכשירה עצמה לעבודה פיזית נחוצה ונדרשת
– ריצוף בתים. לאורך תעסוקתה עברה פקלמן בין עבודות רבות ויישובים שונים בארץ, בין
היתר התגוררה בתל-אביב, ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה, ראש פינה, צפת וחיפה.
ב-1924 מצבה הכלכלי השתפר והיא נכנסה כשותפה בעסק לגידול ומכירת טבק. עד שלב זה
נראה כי חייה של פקלמן בארץ היו קשים אך לא בלתי-רגילים לתקופה. פקלמן הצליחה
להשתלב בחיי החלוצים בארץ, אשר לצד העבודה הפיזית הקשה כללו גם טיולים, מסיבות
ריקודים ודיונים אידיאולוגיים עד לשעות הלילה הקטנות.
בספטמבר 1924 התרחש האירוע ששינה את חייה. בספרה היא מתארת כיצד אחד
מהחלוצים שהכירה לא קיבל את סירובה לחיזוריו ואנס אותה. כתוצאה מהתקיפה פקלמן
נכנסה להיריון, כאשר האנס לדבריה מסרב להכיר באחריותו ולא מעוניין לתמוך בה בשום
צורה. פקלמן, דחויה, מבוזה וסובלת מטראומה קשה נאלצה לעזוב את מרכז הארץ. בדרך לא
דרך מצאה חדרון זול בגליל והתקבלה לעבודה שהצליחה להחזיק אותה כלכלית במהלך
ההיריון. לבתהּ שנולדה בשנת 1925 קראה 'תקווה'.
למרות רצונה, סיפורה של פקלמן לא הכיל ולו פיסת תקווה אחת לרפואה.
חודש לאחר הלידה מתה בתהּ מסיבות שלא הובהרו. פקלמן נעצרה על ידי המשטרה כאחראית
למות התינוקת, אך היא טענה כי האנס הוא שהרעיל את בתהּ. פקלמן שוחררה מהמעצר רק בסוף
שנת 1927, כאשר עברהּ רודף אותה. היא אמנם נישאה והולידה עוד ילדה בשנת 1930, אך לא
הצליחה להשתקם. בשנים אלו כתבה פקלמן את ספרה האוטוביוגרפי אשר הוציאה לאור במימון
עצמי בשנת 1935. החיים הקשים, הדחק היומיומי והעבר הטראגי והטראומתי הובילו את
פקלמן להתאבדותה בשנת 1940.
סיפורה הקשה של פקלמן הוא כנראה ייחודי. עם זאת, אין קולות נשיים רבים
אשר מתארים בצורה אינטימית את חיי החלוצות בתקופה. נראה כי האפליה והניכור שספגה
פקלמן בחייה, בעיקר לאחר שהרתה ללא בן-זוג מוכר בציבור, היו תופעה רווחת. לאורך
ספרה, אשר מתאר את חייה החל מילדותה בבסרביה ועד לשחרורה מהמעצר, מתארת פקלמן כיצד מנהלי העבודה העדיפו את הפועלים הגברים בכל הזדמנות, וכמה קשים היו חיי הנשים אשר התעקשו
להתחרות בעבודת הגברים. פקלמן מתארת את חוסר האמון לכך שנאנסה ואת האשמה שהטיחו
בה, לצד השתיקה וההתעלמות מנשים שלא שפר עליהן גורלן.
הספר 'חיי פועלת בארץ' משמש מקור היסטורי אותנטי ומעניין לבחינת
התקופה מהיבטים רבים. טוב עשתה ד''ר טליה פפרמן
שחקרה את הסיפור והובילה לפרסום מחודש של הספר בהוצאת 'דביר' בעריכת יגאל שוורץ
בשנת 2007. לדעתי גם אם סיפורה של פקלמן אינו שכיח, הוא מאפשר בחינה קרובה של עולם
החלוצות בשנות המנדט.
את סיפורה המלא של פקלמן ניתן למצוא בספריות, אצטט כאן שתי פסקאות
נבחרות:
"עבדתי ימים אחדים בעבודת חפירה. אחרי כן מצאה עדה פישמן תימני
אחד מרצף והתחילה במשא ומתן איתו שילמד אותי לרצף, בתנאים אלו: שלושה חודשים אעבוד
חינם, ואחרי כן עליו לשלם לי לפי המטר המרובע. אצל התימני עבדתי עבודת פרך. אני,
יחד עם עוזרו, היינו מכינים את כל הטיט, וכשיצאו שניהם לעבודת הריצוף הייתי אני
צריכה להגיש טיט לשניהם. אף על פי כן לא באתי בטענות לשום איש. קיוויתי שאלמד את
המקצוע. יש צורך רק בסבלנות".
"החלוצים שרו ורקדו בחוצות. איש לא היה עייף מעבודה קשה ומרעב.
שנינו טילנו על שפת הים ודיברנו הרבה על המצב בארץ, ועל עמדת הפועל והפועלת.
כשנודע לו באיזו עבודות אני עסוקה - התנגד לכך כרופא וטען שהבחורות אסור להן לעבוד
עבודת פיזית קשה, לפי שהיא מזיקה לאישה. קודם כל עליה להיות אם בריאה; זה חשוב
לעצמה וחשוב לבנין הארץ. אני התנגדתי לו בכל. הסברתי לו שמוטב שהגוף יסבול ולא
הנשמה. אם הבחורה תתחיל להיות בררנית בעבודות: זה קשה וזה קל, זה מתאים וזה לא
וכד' - לא תשיג לעולם את מטרתה ולא תהיה לבן אדם חפשי ועצמאי".
הניה פקלמן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה