זה קרה בנובמבר 1951 / על שביתת הימאים וגיוס צבאי קלוקל

זה קרה בנובמבר 1951. הימאים הישראלים, ספנים, חובלים, סוורים ומתפעלי הספינות של מדינת ישראל הצעירה, פרצו בשביתה חריפה. הסיבה הייתה ניגוד אינטרסים מובהק של הנהלת הסתדרות הפועלים. מצד אחד היה הארגון אחראי להעסקתם של הימאים במסגרת חברת 'צים' אשר הייתה בבעלות ההסתדרות ומאידך הייתה ההסתדרות אחראית לתנאיהם ולייצוגם ההולם של הימאים בפני המעסיקים, כלומר ההסתדרות עצמה. העסק התפוצץ כאשר נמרוד אשל, ימאי צעיר וכריזמטי, ניסה לאחד את הימאים תחת גוף בשם 'מועצת איגוד הימאים' ולעמוד בראשו. בבחירות דמוקרטיות של הימאים, אשר לאחר מאבק ארוך זכו לברכת ההסתדרות, קיבל אשל כמעט 100 אחוז מהקולות. לאור התוצאות המדהימות והמפתיעות החליטה הנהלת ההסתדרות לדחות את יישום הבחירות ולא קיבלה את התוצאות.

התגובה של הימאים הייתה פורצת דרך במדינת ישראל הצעירה. השביתה הגדולה שהחלה כללה את רובם המוחלט של הימאים, סדר גודל של כ-800 איש, אשר השביתו את צי הסוחר הישראלי שמנה כעשרים ספינות. הסכסוך המדובר בין הימאים להסתדרות לא היה חדש, ושביתה קטנה נוספת הייתה כבר ביולי. אז השביתה נסבה סביב סכסוכי עבודה סטנדרטיים, שכר, תנאים סוציאליים וכד'. עתה פרצה שביתה מזן אחר. השביתה הגדולה שהתרחשה בנובמבר הפתיעה בעוצמתה וביציריה את הנהגת המדינה ואת האזרחים.

ימאים רבים היו בוגרי מלחמת העצמאות, מנהלי ומובילי מפעל ההעפלה, אנשים שהקריבו רבות למטרות אידיאולוגיות ציוניות. דוגמא בולטת הוא אייק אהרונוביץ', ממובילי שביתת ימאים אשר היה איש הפלי''ם, כוחות הים של הפלמ''ח, ורב-חובל של ספינת המעפילים 'אקסודוס'. לאחר פתיחת המאבק מול ההסתדרות ובתוך כך במפא"י, מפלגת השלטון, תוך זמן קצר מאוד חל מהפך דרמטי ביחס אל הימאים, לפחות מצד ההנהגה. הימאים שהתבצרו על הספינות נתקלו בכוח פיזי רב, כאשר 'פלוגות הפועל', חברי ארגוני פועלים אשר היו מאומנים בביצוע משימות כוחניות של ההסתדרות, נשלחו להורידם בכוח מן הספינות. באותם ימים כינה בן-גוריון בתקשורת את הימאים, עד לפני זמן לא רב לוחמי מלחמת העצמאות, 'אויבי המדינה'.

בן-גוריון היה מוטרד ביותר מהשביתה. מצבה הכלכלי של ישראל בשנת 1951 היה בכי רע, ועצירת תנועת צי הסוחר הייתה בעייתית. בנוסף לכך קיבל הסכסוך עם הימאים במהרה נופך פוליטי, כאשר מפלגות מן השמאל והימין הזדהו עם מאבק הימאים כנגד השלטון ותמכו בהם. גם התקשורת העויינת את שלטון מפא''י, כדוגמת העיתון 'העולם הזה', התבטאה בחריפות כנגד הממשל בנושא. לבן-גוריון, כמו במקרים אחרים, היה חשוב להבהיר מיהו בעל הדעה ומיהו האחראי, ולכן החליט לדכא את השביתה בכל מחיר.

השיא של התנהלות הממשלה כנגד הימאים היה ההכרזה של צה''ל, לדרישת בן-גוריון וכנגד דעתו של הרמטכ''ל, לגיוסם למילואים של כלל הימאים המתבצרים על הספינות כחלק מהשביתה. בן-גוריון דרש וקיבל צו אשר מחייב את הימאים לעזוב את הספינות ולהתייצב בבסיסי צה''ל. מי מהימאים אשר לא עזב את הספינה והתייצב נאסר על ידי המשטרה הצבאית ונכלא בבסיסי צה''ל. הימאים, האזרחים וגם חברי הנהגה רבים בישראל נדהמו מהשימוש הפוליטי-חברתי של בן-גוריון בצה''ל. בלחץ רב של גורמים שונים, בכללם צמרת הצבא, ביטל לבסוף בן-גוריון את הצווים האלו.

לאחר כחודש של שביתה אלימה ומטלטלת, קיבלו נציגי ההסתדרות את טענות הימאים ותנאיהם אכן שופרו בצורה משמעותית. גם אם חלק מההסכמים הופרו וההסכמות לא כובדו במלואן אין ספק כי השביתה נחשבת לאבן דרך במאבקי פועלים בישראל. מעשיו של בן-גוריון בפרשייה זו, ובמיוחד השימוש בצה''ל, ללא ספק מהווים דוגמא קיצונית לכוח הנהגתו ולתפיסתו, שלעיתים קידשה את המטרה על פני האמצעים.