זה קרה בפברואר 1840. נזיר איטלקי בשם תומאסו ומשרתו הערבי אברהים עמאשה נעלמו בעיר הסורית דמשק. מקום המצאם הידוע האחרון היה השכונה היהודית בעיר, עובדה שהסעירה את האזרחים הסורים והובילה לעלילת דם עם השלכות נוראיות לגבי יהודי הקהילה. הסתעפות הפרשייה, אשר קישרה לראשונה בין מנהיגים יהודים במערב אירופה לבין יהודי ארצות ערב הובילה לכך ש-'עלילת הדם בדמשק' היא אירוע משמעותי ביותר בהתפתחות הסולידריות היהודית העולמית.
בתחילת פברואר דווחה היעלמות השניים לקונסול הצרפתי בדמשק, דאז עיר אשר נכבשה מידי העות'מאנים על ידי מושל מצרים מחמד עלי. בתקופה זו התגוררו בדמשק אלפי יהודים והעיר היוותה מוקד כלכלי חשוב כתחנת מעבר בין בגדד לביירות. הקונסול, דה רטי-מנטון, חיכה עד לסוף החודש לפני שדיווח לממונים עליו בצרפת על ההיעלמות. רטי-מנטון רצה לעדכן על המצב רק לאחר שהוא חקר והצליח להתקדם בפתרון המקרה. חקירתו של הקונסול העלתה כי תומאסו הגיע לשכונה היהודית כדי לתלות כרזות דת ואחת הכרזות הועברה ממקומה ונתלתה ליד חנותו של סָפַּר יהודי. ספר זה נעצר ובלחץ עינויים וחקירות של המשטרה הסורית הודה ברצח תומאסו יחד עם יהודים מוכרים אחרים בקהילה. יהודים אלו גם הם נעצרו ועונו ולבסוף הודו באשמה. ה-'ראיות' שאסף רטי-מנטון הספיקו בכדי להודיע בפרהסיה כי היהודים הם שהיו אחראים לרצח תומאסו ועוזרו וכי אין ספק שיש קשר פולחני לרצח, היות וידוע כי היהודים מערבבים דם אדם בקמח ממנו הם מכינים את מצות חג הפסח.
קהילת היהודים בדמשק לא הצליחה לפעול בזמן כדי להתגונן. המשפט והחקירות התנהלו בצורה מהירה והחלטית, כאשר לרבנים ולמנהיגי הקהילה לא ניתן מענה ראוי. ההמון המוסלמי הזדעק כנגד היהודים שהוכחה אשמתם ומספר מהיהודים שהואשמו נלקחו בכוח לרחובות, עונו והושפלו בפני הציבור הזועם. השליטים המקומיים, כדוגמת השריף פחה מושל סוריה, הזעיקו כוחות צבא לעיר בכדי שלא יתבצע טבח בכלל קהילת היהודים. היהודים המואשמים הוחזקו בבתי הסוהר עד לקבלת אישור להוצאתם להורג, אך אישור זה בושש להגיע והיהודים סבלו במאסר. חקירת המקרה עוד התפתחה והסתבכה, אך היריעה קצרה וארצה להתעמק במעורבותם של המנהיגים היהודים ולא בהתפתחויות המשפטיות בסוריה.
שבועות לאחר ההיעלמות והחקירות החל המקרה להתפרסם בעיתונות האירופאית והעולמית. ארגונים יהודים החלו להתעניין ונדהמו מהסיפור, כאשר האליטה היהודית האירופאית נחרדה מהמקרה ומההשלכות על היהדות העולמית. החשש והאימה של היהודים המערביים היו לא רק מגורלם האכזר של קרוביהם במזרח אלא גם מההשלכות הקשות על תדמית היהודים במערב. אם הוכחה אשמתם ומעורבותם של יהודי המזרח בפולחנים שטניים, חששו יהודי המערב כי לא ירחק היום וגם הם יואשמו בכך. יהודי מערב אירופה, אשר עד אז כמעט ולא התעניינו ביהדות ארצות ערב, יצאו למאבק.
בתחילה פנו ארגונים יהודים ונציגיהם השונים למדינאים האירופאים בבקשה לעזרה ותמיכה למול המנהיגים במזרח התיכון. בין היתר גייסו את התקשורת ושלחו נציגים לעזור בחקירת היהודים בסוריה. לאחר שלא הצליחו להשפיע משמעותית מרחוק, הוחלט להוציא משלחת בראשות שני נציגים בולטים של האליטה היהודית במאה ה-19, אדולף כרמייה, מבכירי יהדות צרפת, ומשה מונטיפיורי מהאליטה הבריטית. השניים יצאו בהפלגה מצרפת לכיוון המזרח התיכון ביולי 1840, היעד הראשון היה מצרים במטרה לשכנע את המושל מחמד עלי בחפותם של היהודים בדמשק.
בתחילה פנו ארגונים יהודים ונציגיהם השונים למדינאים האירופאים בבקשה לעזרה ותמיכה למול המנהיגים במזרח התיכון. בין היתר גייסו את התקשורת ושלחו נציגים לעזור בחקירת היהודים בסוריה. לאחר שלא הצליחו להשפיע משמעותית מרחוק, הוחלט להוציא משלחת בראשות שני נציגים בולטים של האליטה היהודית במאה ה-19, אדולף כרמייה, מבכירי יהדות צרפת, ומשה מונטיפיורי מהאליטה הבריטית. השניים יצאו בהפלגה מצרפת לכיוון המזרח התיכון ביולי 1840, היעד הראשון היה מצרים במטרה לשכנע את המושל מחמד עלי בחפותם של היהודים בדמשק.
מסעם של השניים מעניין כשלעצמו בעיקר לאור ההבדלים הבולטים באורח חייהם של המנהיגים היהודים בארצות אירופה השונות. בקצרה ניתן לומר כי מונטיפיורי הזדעזע ונגעל מאורח חייו הצרפתי הלא מסורתי של כרמייה, אשר לא הקפיד על מנהגים יהודיים דתיים, למשל כשרות המזון. תצורת החיים השונה בתכלית והאופי של אמלי כרמייה ויהודית מונטיפיורי, רעיות המנהיגים, הובילו לכך שהנשים לא הסתדרו וחיכוכים התגלעו בין בני הזוג.
בהגיעה של המשלחת למצרים החלו המנהיגים במאמציהם השתדלניים אשר לאחר זמן מה הצליחו להעלות פרי. גורלם של היהודים וסבלם בכלא לא כך כך עניין את מחמד עלי, אבל המציאות הפוליטית, חולשת האימפריה העות'מאנית ורצונו של המושל לחזק את הקשר עם המעצמות המערביות עזרו. בספטמבר 1840 התפרסם צו של מחמד עלי בדמשק ובו הורה האחרון לשחרר את היהודים האסורים מהכלא. לאחר ההישג יצאו המנהיגים היהודים ממצרים באופן נפרד, ובדרכו חזרה לבריטניה מונטיפיורי הספיק עוד להיפגש עם הסולטן העות'מאני. מונטיפיורי הצליח לנצל את הסיטואציה הפוליטית כדי להוציא 'פירמן', צו של הסולטן, אשר אישר כי הסיפורים על הפולחן היהודי והשימוש בדם לאפייה בדויים.
גם לאחר שחרורם של היהודים בדמשק מצבה של הקהילה היה רחוק ממושלם. עם זאת, המצב השתפר בזכותם של מנהיגי היהודים בקהילות המערב, אירוע ראשוני שאין להקל בו ראש. כרמייה ומונטיפיורי התקבלו באירופה המערבית כגיבורים אשר הצליחו להציל ולתמוך בבני עמם המרוחקים. 'עלילת דמשק' מסמנת גם היום מאורע היסטורי מרכזי בתיאור התפתחות הסולידריות היהודית, או לפחות התעצמות הקשר התלותי שבין היהודים החזקים במערב לבין קרוביהם או בני חסותם במזרח.
בספרו 'רומא וירושלים' שפורסם בשנת 1862 התייחס משה הס, ממבשרי הציונות, לעלילת הדם כאירוע משמעותי ביחס שבין יהדות אשכנז לשאר קהילות היהודים. הס טען כי יש להתנגד להתבוללות היהודים ולחזק את החיבור שבין בני ישראל בתפוצות השונות. להלן קטע קצר מהספר בו הס התייחס לעלילת הדם:
בספרו 'רומא וירושלים' שפורסם בשנת 1862 התייחס משה הס, ממבשרי הציונות, לעלילת הדם כאירוע משמעותי ביחס שבין יהדות אשכנז לשאר קהילות היהודים. הס טען כי יש להתנגד להתבוללות היהודים ולחזק את החיבור שבין בני ישראל בתפוצות השונות. להלן קטע קצר מהספר בו הס התייחס לעלילת הדם:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה