זה קרה באוקטובר 1898. קצת יותר משנה לאחר התכנסות הקונגרס הציוני
הראשון בבאזל, הצליח בנימין זאב הרצל להיפגש עם אחד ממנהיגי אירופה הבולטים ביותר,
הקיסר הגרמני וילהלם השני. פגישה זו, גם אם לא נחלה הצלחה כבירה מבחינת הרצל,
נתפסת כאחת מנקודות השיא של השיח הציוני המדיני ושימשה כעוד שלב בדרך להצלחת
התנועה הציונית בהקמת מדינת ישראל.
באוקטובר 1898 קיסר גרמניה וילהלם השני, אשר שלט בגרמניה בין 1888
ועד 1918, יצא למסע לעבר ארץ ישראל. מטרתו המוצהרת הייתה עלייה דתית לעיר הקודש
ירושלים, אך המטרה המרכזית הייתה דריסת רגל בארץ ישראל והשפעה קולוניאלית בתחומי
האימפריה העות'מאנית. במסעו זה עבר וילהלם בקושטא ונפגש עם הסולטן העות'מאני עבדול
חמיד השני, איתו רצה לחזק את היחסים הדיפלומטים. בשלהי המאה ה-19 יש שכינו את
האימפריה העות'מאנית 'האיש החולה של אירופה', בכוונה לכך שניתן היה לראות שכוחה של
האימפריה דעך משמעותית. קיסר גרמניה זיהה זאת והתעניין גם הוא בהשתלטות והשפעה על
איזורים ונכסים של האימפריה. בין היתר הציעו הגרמנים לעות'מאנים פרויקט שאפתני
להקמת ציר רכבות בין קושטא לבגדד כדי לחבר את אירופה והמזרח התיכון ולהתקרב למאגרי
הנפט. פגישתו של וילהלם עם עבדול חמיד עסקה גם בהיבטי הזיכיון להקמת הרכבות.
כאן נכנס לתמונה המוח היהודי. באותה התקופה ניסה בנימין זאב הרצל
להציג את רעיונותיו בדבר המדינה היהודית לשועי העולם, במטרה לבסס את האפשרות
להקמתה. בעזרת קשריו של הרצל לשגריר הגרמני בוינה הוא הצליח לקבוע פגישה בפוטסדאם
שבגרמניה עם קנצלר גרמניה ועם שר החוץ. הרצל דן עם השניים על רעיונותיו, כאשר יש
פער גדול מאוד בין עוצמת ההישג של יצירת השיח עם בכירי המדינה לבין תוכן הפגישות שלא
הבטיח גדולות. מטרתו של הרצל הייתה לשכנע כי היהודים מעוניינים להביא למזרח את
הטכנולוגיה הגבוהה ביותר וליישב את האיזור באוכלוסיה יהודית אירופאית מתקדמת. בנוסף הרצל רצה לשווק את רעיון הגירת היהודים האירופאים לארץ ישראל כאמצעי לחיזוק ההשפעה
הגרמנית באיזור. טענה משמעותית של הרצל הייתה קשורה לפרוייקט הרכבות, כאשר
טען כי יוכל להשיג משאבים כספיים גדולים מן היהודים העשירים בכדי לתמוך בפרוייקט.
בפגישותיו של הרצל עם בכירי השלטון הגרמני הזכיר הרצל את שביקש בעבר,
לפגוש את הקיסר. לאחר נסיונות לא מעטים לבסוף נענה כי הוא עתיד להיפגש עם הקיסר בקושטא או בירושלים, ולאור כך
באמצע אוקטובר יצא הרצל למסע לעבר קושטא. הרצל הנרגש רדף אחר פקידים שונים כדי לתאם את
המפגש, ולבסוף הצליח לשוחח עם הקיסר בפגישה שארכה כשעה. בפגישה זו ניסה הרצל לשכנע
את הקיסר לבוא בדברים עם הסולטן לגבי מצבם של היהודים והטובות שיצמחו לעות'מאנים
ולגרמנים מהכספים הרבים שיעבירו היהודים העשירים לארץ ישראל. גם במקרה זה,
כבמקומות אחרים, התפאר הרצל בממון היהודי הרב שעמד לרשותו למרות שלא היה לדבר
אחיזה במציאות.
ביומנו של הרצל הוא כתב כי הפגישה נסתיימה בהצלחה וכי הקיסר הנהן בראשו לאות הסכמה וטען כי דרישות התנועה הציונית נראות לו. ההישג הגדול ביותר
לדעתו של הרצל היה כפי שכתב ביומנו: "המלה הלא מוכרת 'ציונות' הופכת למטבע
עובר לסוחר בחצרות קיסרים ומלכים, הישג שאין לזלזל בו". לאחר הפגישה העלה שר
החוץ הגרמני אפשרות לפגישה נוספת עם הקיסר בירושלים, וכאשר הבין הרצל כי הוא יכול
לפגוש את הקיסר הגרמני בשנית החליט להגיע לביקורו הראשון והיחיד בארץ ישראל. הרצל,
יחד עם ארבעה מאנשי התנועה הציונית ובינהם דוד וולפסון לימים מחליפו של הרצל
בתפקיד ראש התנועה הציונית, הפליגו בצפיפות על גבי הספינה 'רוסיה' מאלכסנדריה, דרך
פורט סעיד ליפו.
הקיסר וילהלם הגיע באוקטובר 1898 ליפו, ועתיד היה לרכב אל ירושלים.
הרצל שהכיר את מסלולו הצפוי של הקיסר, תכנן להפתיעו בפגישה מקרית בדרך. הרצל חיכה
בשערי בית הספר החקלאי היהודי 'מקוה ישראל' לאור ידיעתו כי הקיסר עתיד לבקר שם.
לאחר המתנה של כמה שעות הקיסר וילהלם אכן הגיע רכוב על סוסו, זיהה את הרצל, הושיט
אליו את ידו ואף שוחח איתו קצרות. התגובה היהודית הייתה כמעט היסטרית. בעיתון
היהודי 'המליץ' נכתב על אודות האירוע: "כולם נבהלו ממראה עיניהם ויחרדו מאוד.
ויפלו איש על צווארי רעהו וישקו איש לרעהו מרוב התפעלות והתלהבות. הקיסר וילהלם
עמד לדבר את הד"ר הרצל ! מי יודע מה גדול ערך המקרה הנפלא הזה לעמנו".
ימים ספורים לאחר מכן, בשלישי בנובמבר, הגיעה זמנה של הפגישה המיוחלת
בירושלים. הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני ונשא נאום נלהב על אודות יתרונותיה של ההגירה
היהודית לארץ ישראל בראיית הגרמנים. בתגובה הגיב הקיסר באיפוק וענה: "הדברים
שהבאת לתשומת ליבי עניינו אותי מאוד, מכל מקום העניין עדיין טעון לימוד מדוקדק ועוד
דיונים". לאחר שיח נוסף על מקורות המים בארץ ועוצמת הכסף היהודי, נסתיימה
הפגישה. האכזבה הייתה גדולה וברור היה כי מטרתו המוצהרת של הרצל מהפגישה לא הושגה.
בצאתו של הרצל מהפגישה הוא אמר לחבריו: "הוא לא אמר הן ולא לאו". עם
זאת, הרצל וחבריו הבינו כי לא ניתן להתעלם מכך שאחד ממנהיגי אירופה נפגש עם
מנהיג התנועה הציונית ושקל את הצעותיו. עצם קיום הפגישה היה הישג משמעותי לתנועה
הציונית, כאשר לראשונה עלה הפתרון של המדינה היהודית לשולחנם של הדרג הבכיר ביותר
באירופה.
ניסיון זה של הרצל לשכנע את בכירי אירופה בצדקת רעיון המדינה היהודית
היה מן הבולטים שעשה בחייו, עד למותו בטרם עת בשנת 1904. פרשייה זו היא דוגמא
מובהקת לגישת הציונות המדינית של הרצל, אשר דגלה בהשגת הצ'רטר, הזיכיון, ממעצמה אירופאית
בכדי לקדם את מטרות התנועה הציונית. הצהרת בלפור, אשר פורסמה בשנת 1917 בעזרתו של
המנהיג הציוני הגדול הבא, חיים וייצמן, היא דוגמא מוחשית לתמיכה המדינית שלסוף
קיבלה התנועה הציונית.
דוד וולפסון הוא שצילם את פגישתו של הרצל עם הקיסר הגרמני בשערי בית הספר
'מקוה ישראל'. לצערו של וולפסון, התרגשותו הרבה גרמה לכך שבתמונה הוא אמנם תפס את
הקיסר, אך לא את הרצל. לאור כך צולם הרצל לבדו בשנית והתמונות עובדו לתמונה מזויפת
אחת שהתפרסמה ברבים. להלן שתי התמונות שצולמו בנפרד (משמאל) והתמונה המזוייפת (מימין):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה