זה קרה בפברואר 1931 / על אגרת מקדונלד ועוצמתו הפוליטית של חיים וייצמן

זה קרה בפברואר 1931. ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, שלח אגרת הממוענת באופן אישי למנהיג התנועה הציונית חיים וייצמן ובה נסוג מהעמדה הרשמית של השלטון הבריטי כפי שהופיעה בספר הלבן של פאספילד. אגרת זו מסמלת באופן בולט את כוחו ועוצמתו של וייצמן בקרב ההנהגה הבריטית בשנות העשרים ותחילת השלושים של המאה ה-20. יחד עם זאת, מעמדו האישי של וייצמן בממלכה הבריטית לא עזר לו כאשר החל לדעוך כוחו הפוליטי אל מול התפתחות המפלגות היהודיות.

באוגוסט 1929 פרצו מאורעות תרפ''ט, סדרת פרעות אלימות בכל רחבי היישוב היהודי אשר בסופם נמנו 133 הרוגים יהודים ו-110 ערבים. הפרעות פרצו לאור הנוכחות היהודית בכותל המערבי שעוררה מתיחות, בעיקר לאחר הכנסת האלמנט הדתי לסכסוך היהודי-ערבי על ידי המופתי חאג' אמין אל חוסיני. גורמים נוספים לפרוץ המאורעות נבעו מההתפתחות המהירה של החברה היהודית מאז קום המנדט, המצב הכלכלי ביישוב ונסיבות שונות אשר הובילו לתסכול ערבי שהמופתי היטיב לנצל.

בתגובה למאורעות פעלו הבריטים במספר מישורים. ראשית שלחו לארץ ישראל ועדה שהייתה מורכבת מחברי פרלמנט בריטי ובראשה השופט וולטר שאו. מסקנות הועדה, שהתפרסמו במרץ 1930, התייחסו לבעיית תצורת השלטון הערבית, להגירה המופרזת של היהודים לארץ ולבעיית רכישת הקרקעות היהודית המאסיבית. מסקנות הועדה הובילו לשליחתו לארץ של ג'ון הופ-סימפסון, חבר פרלמנט בריטי שהגיע לחקור את השטח ולהמליץ על מדיניות בריטית. לאחר שלושה חודשי חקירה פרסם הופ-סימפסון את מסקנותיו וטען כי קיים  צורך במניעת עלייה יהודית לארץ. בין היתר הסביר כי הבעייתיות נובעת מההתיישבות היהודית הצפופה על הקרקע והצורך הדחוף בפיתוח רמת החקלאות לפני הגעת מתיישבים נוספים. לגבי יהודים שירצו להגיע לארץ ולעסוק בתעשייה ולא בחקלאות טען הופ-סימפסון כי "אין זה מן הצדק שיהודי מפולניה, מליטא או מתימן יורשה להיכנס לארץ למלא מקום עבודה בה בשעה שבפלשתינה גופא כבר ישנם פועלים המוכשרים למלא את העבודה ואין ביכולתם למצוא עבודה". מירב הפועלים המוכשרים אליהם התכוון היו תושביה הערבים של הארץ.

באוקטובר 1930, לאור מסקנות ועדת שאו והופ-סימפסון הגיב הממשל הבריטי בדמות 'ספר לבן', צו מדיני, של שר המושבות דאז, סידני ווב פאספילד. בספר הלבן נכתב כי ההתחייבות של הבריטים היא כפולה, גם ליהודים וגם לערבים תושבי ארץ ישראל. הצהרת בלפור שהייתה חלק בלתי נפרד מהגדרות המנדט הבריטי הושמטה מהספר הנזכר לעיל. הצו המדיני שהוציא פספילד הפתיע בחומרתו ופגע קשות ביישוב היהודי. לצד הקביעה כי יש להקים באופן מיידי מועצה מחוקקת ערבית, נטען כי אסור ליהודים לרכוש קרקעות חדשות וכי יש להגביל את העלייה על פי קריטריונים כלכליים נוקשים. בין היתר נטען כי כל עוד יש אבטלה ערבית לא יוכלו להגיע ארצה יהודים שעתידים לתפוס מקומות עבודה פוטנציאלים לערבים.

הספר נתפס כאסון בעיני ההנהגה היהודית. בתגובה ישירה התפטר חיים ויצמן, אז נשיא התנועה התנועה הציונית וראש הסוכנות היהודית מתפקידו בסוכנות. חיים וייצמן היה בתקופה זו דמות מוכרת ובולטת באליטה הבריטית. במשך שנים קשר וייצמן קשרים אישיים חמים עם ההנהגה הבריטית, החל מתרומתו המדעית ותמיכתו בממשל במהלך מלחמת העולם הראשונה, דרך הצהרת בלפור שחיברה בין האימפריה הבריטית לעם היהודי וכלה בתמיכה הפוליטית היהודית שהעניק לשלטון לאורך השנים. עוצמת ההשפעה של וייצמן כאדם פרטי בשנים אלו בבריטניה הייתה משמעותית ביותר והוא לא היסס להשתמש בה.

כבר לאחר פרסום מסקנות ועידת שאו טען וייצמן בפני ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדולנד, כי המסקנות שגויות וכי יש לשלוח לארץ נציג ציוני שיחקור שוב. ימים לאחר מכן, כאשר לאור מסקנות הועדה ביטל משרד המושבות הבריטי מעל אלפיים היתרי עלייה לארץ, ניתק וייצמן את קשריו עם משרד המושבות ושלח את בנו מלקולם לראש ממשלת בריטניה כדי שיאמר לו שאם תאמץ הממשלה את מסקנות הועדה וייצמן יתפטר מתפקידו. כשבוע לפני פרסום הספר הלבן של פאספילד הציג שר המושבות את הצו המדיני לוייצמן. שלושה ימים לאחר מכן שלח וייצמן מכתב לפאספילד בו התפטר מתפקידו וכתב כך: "קראתי את הדו''ח של סר ג'ון הופ סימפסון ואת הצהרת המדיניות של ממשלת הוד מלכותו [...] היא עושה הרבה לשלילת הזכויות ולניפוץ התקוות של העם היהודי ביחס לבית הלאומי בארץ ישראל [...] אין איפוא אדם שישתוקק כמוני להיענות לקריאה להמשיך בשיתוף פעולה אילו היה קיים בסיס לכך. אבל אינני רואה אותו כעת, לאחר שממשלת הוד מלכותו הטילה דופי בעבודתנו בעבר ומתקבלות החלטות השמות מכשולים חמורים ביותר על דרכה בעתיד". באותו המכתב הודיע וייצמן כי הוא מתכוון לפרסם את דבריו בעיתונות בכדי להשפיע על דעת הקהל. וייצמן לא היסס לצאת למאבק אישי ופומבי כנגד שר המושבות וראש ממשלת בריטניה לאור שינוי המדיניות.

מספר שבועות לאחר פרסום הספר זימן ראש ממשלת בריטניה את חיים וייצמן ללשכתו. לאור הסערה הגדולה שעורר הספר הלבן רצה ראש הממשלה לדון עם וייצמן לגבי אפשרויות להגיע לפשרה. למרות התנגדות פלגים שונים בהנהגה היהודית הסכים וייצמן להגיע לפגישה והחל במשא ומתן עם הממשלה הבריטית על ניסוח הצהרה שתעצב מחדש את המדיניות הבריטית. לאחר עבודה מאומצת המשא ומתן הבשיל והוביל ל-'אגרת מקדולנד' שנשלחה בפברואר 1931. במסמך, אשר נכתב על ידי ראש הממשלה הבריטי והיה ממוען לחיים וייצמן, חזרה בריטניה על מחויבותה להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ ישראל. על פי דרישתו של וייצמן העניק הממשל הבריטי לאיגרת מעמד פוליטי זהה בחשיבותו לספר הלבן. וייצמן – בכוח אישיותו, השפעתו וקשריו הפוליטיים בבריטניה הצליח במו ידיו לבטל את הספר הלבן של פאספילד.

מהלך זה של וייצמן ותוצאותיו נתפסו כהישג מדהים ברחבי העולם ובעיקר בבריטניה. קשה לתפוס כיצד אדם פרטי הצליח להיכנס למשרדו של ראש ממשלה ולדרוש שינוי במדיניות כלפי עמו. ואולם למרות הכוח הרב ועוצמתו של וייצמן בבריטניה, מעמדו בקרב האוכלוסייה בארץ ישראל לא התחזק בצורה ניכרת לאור השתלשלות האירועים. אנשי מפלגות הפועלים השונות ראו בספר הלבן כישלון של וייצמן, והתיקון על ידי אגרת מקדונלד לא סיפק אותם. הדבר יבוא לידי ביטוי בבחירות לקונגרס הציוני ביולי 1931. אז, לראשונה, לא נבחר וייצמן בבחירות לראשות הקונגרס. וייצמן, כדוגמת הרצל לפניו, היה מנהיג כריזמטי והוביל מכוח אישיותיו ויכולותיו הפרטיות. בשנות השלושים קשה היה להמשיך להנהיג בכוח זה, כאשר מפלגות הפועלים ההמוניות צברו תאוצה. וייצמן עוד יחזור לכהן כראש ההנהגה היהודית העולמית, אך בשנת 1931 נפל דבר, כאשר הכוח המפלגתי של אנשי תנועות הפועלים והמפלגות הרוויזיוניסטיות כבר גדל והתעצם עד שהיה חזק יותר מכוח אישיותו ועוצמתו האינדיוידואלית של חיים וייצמן.