זה קרה באוקטובר 1948 / על פירוק הפלמ''ח, השלטת המרות הלאומית ומאבק בין מפלגתי בחסות צה''ל

זה קרה באוקטובר 1948. במסגרת רצונו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבסס את מרותה של הממשלה ולבנות את צה''ל במודל צבאי מערבי הוא הורה על סגירת מטה הפלמ''ח ופירוק החטיבה המפוארת. מהלך זה, אשר נעשה תוך כדי מאבק אישי של בן-גוריון בבכירי הצבא ומאבק פוליטי בין מפלגות מפא''י ומפ''ם, הוא עוד דוגמא לחבלי הלידה של המדינה הצעירה ולרצונו העז של בן-גוריון להשליט סדר ולהנהיג כראות עיניו.

המקרה המפורסם ביותר לקביעת המרות הלאומית והסמכותיות של בן-גוריון הוא בדרך כלל סיפורה של הספינה 'אלטלנה', אשר הגיעה לארץ ביוני 1948 ועל סיפונה נשק רב. הספינה אורגנה על ידי אנשי האצ''ל והרוויזיוניסטים אשר בניגוד לרצון מנהיגי המדינה ייעדו חלק מאמצעי הלחימה לאנשיהם שעוד פעלו בנפרד מצה''ל בגזרת ירושלים. בקיצור רב ובפשטנות ניתן לומר כי בכדי לקבע את העובדה שלישראל יש כוח ביטחוני אחד ולהפגין את מרותו הלאומית בן-גוריון הורה להטביע את הספינה. מקרה נוסף ומעניין לא פחות הקשור למרות הלאומית ולממלכתיות התרחש מספר חודשים לאחר מכן.

לקראת סוף שנת 1947, לאחר שערך בן-גוריון את הסמינר המפורסם שלו בו למד לעומק את הסוגיות הביטחוניות העומדות על הפרק, הוא הבין כי האופן בו היישוב היהודי גיבש את כוחות הבטחון שלו שגוי. בן-גוריון גרס כי למדינת ישראל ראוי שיהיה צבא מערבי מסודר, כדוגמת הצבא הבריטי, ולא אוסף של מיליציות וכוחות מעורבים בלתי-סדירים ברמות מקצועיות שונות. הבנתו זו של בן-גוריון הניעה אותו במהלכים רבים החל מסוף 1947. בין היתר הקים בן-גוריון מטה מקביל למטה ההגנה ובו הציב בוגרי הצבא הבריטי, פיטר את יצחק שדה שהיה ממייסדי הפלמ''ח ומבכירי המנהיגים הביטחוניים של היישוב, הדיח את ישראל גלילי שהיה ראש המטה הארצי של ההגנה והתערב אישית בהחלטות של הנהגת הצבא. בן-גוריון אף גרם פעמיים למרד של אלופי צה''ל, פעם אחת לאחר שפירק את המטה הארצי של ההגנה ופעם שנייה לאחר שמינה בוגרי הצבא הבריטי לתפקידי פיקוד בכיר בצה''ל, לדוגמא חיים לסקוב. בשני המקרים איימו האלופים בהתפטרות מתפקידם, אך לבסוף חזרו מהם לאחר שיג ושיח. ההחלטה הדרמטית ביותר הייתה באמצע אוקטובר 1948, כאשר בן-גוריון קבע כי אין להמשיך להחזיק את הפלמ''ח כחטיבה נפרדת בצה''ל וכי יש לפרק את מטה הפלמ''ח.

בן-גוריון זיהה בפלמ''ח את מהות התרבות של ההגנה והיישוב שלפני קום המדינה ואת ההפך המוחלט ממה שראה לנגד עיניו בצבא העברי. בן-גוריון רצה להפוך את החברותא והסחבקיות להיררכיה ומרחק פיקודי ואת הקומזיצים והמדורות לאימונים והכשרות מקצועיות. הפלמ''ח היה גוף שורשי, מסורתי וחזק שהיה מנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו הביטחונית של ראש הממשלה. יחד עם זאת, לפירוק הפלמ''ח היה גם רובד פוליטי. אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ''ם, הם שהיו הרוב בקרב אנשי הפלמ''ח, הן כחיילים מן השורה ובעיקר בקרב ההנהגה. דעותיהם הפוליטיות היו מנוגדות לתפיסת העולם של בן-גוריון ומפלגתו מפא''י ובמסגרת המאבקים הקואליציוניים היה ברור לאן נושבת רוח אנשי הפלמ''ח. לאור הבנתו של בן-גוריון כי הצבא הוא כור היתוך וגורם חינוכי משמעותי לאוכלוסייה הישראלית הוא לא הסכים עם התנהלותו התרבותית של הפלמ''ח והוויתו הפוליטית.

בן-גוריון פעל לפירוק הפלמ''ח הן ברובד הצבאי והן ברובד הפוליטי. מבחינה צבאית טען ראש הממשלה שאין מקום להתנהלות המיליציונית של הפלמ''ח בעידן של מדינה וכי יש לפזר את בעלי הניסיון של הפלמ''ח ברחבי כלל החטיבות בצה''ל. ברובד הפוליטי טען בן-גוריון כי ''לא יתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר''. בן-גוריון הרבה לצטט אמירה אומללה של יעקב חזן, אז מנהיג השומר הצעיר ולימים ממנהיגי מפ''ם, כי "הפלמ''ח הוא צבאו הפרטי של יצחק טבנקין", אשר לימים היה גם הוא ממנהיגי מפ''ם. בתקופה שלאחר פרשיית 'אלטלנה', אי אפשר היה להתעלם מכך שדבריו של בן-גוריון גררו השוואה בין חיילי הפלמ''ח ואנשי מפ''ם לפעילי האצ''ל שניסו גם הם ליצור צבא פרטי, השוואה שזעזעה את אנשי הפלמ''ח שהתנגדו נחרצות לדרך האצ''ל והיו שותפים פעילים במאבק נגד הרוויזיוניסטים.

לאחר מלחמת העצמאות בן-גוריון היה בשיא כוחו ודמות נערצת ברחבי המדינה. גם מתנגדיו במקרים רבים לא יכלו שלא להעריך אותו, ואנשי הפלמ''ח התקשו להתנגד לפעולותיו. דוגמא לכך ניתן לראות בהתבטאותו של ישראל גלילי לאחר שבן-גוריון פיטר אותו מתפקיד ראש המטה הארצי של ההגנה. גלילי אמר אז כי מדינת ישראל תסתדר בלי ישראל גלילי, אך לא תסתדר ללא בן-גוריון. בן-גוריון החליט לפרק את מטה הפלמ''ח וכך קרה. באמצע אוקטובר טען בן-גוריון בועד הפועל של ההסתדרות כי: "המטה הארצי של הפלמ''ח קיים בלא הוראה ואסמכתא של ממשלת ישראל והמוסדות המוסמכים של צבא ההגנה לישראל". בכך באה לסיומה תקופה מפוארת של פלוגות המחץ.

דוד בן-גוריון ומספר מאנשי הפלמ''ח, לימינו של ראש הממשלה ניתן לראות את יצחק רבין ויגאל אלון:

רבים במדינה היו מאוד לא מרוצים מפירוק הפלמ''ח. בטורו השבועי של נתן אלתרמן הוא פרסם את דעתו: "נס ונכס גדול, אשר קם למופת, / נארז (מלא אונים...) / ונשלח ארכיונה !" [...] האפשר להשיב על כך בדעה שקולה? / זוהי כל השאלה כולה". באוקטובר 1949 נערך כנס ראשון של יוצאי הפלמ''ח, אשר היה עתיד להיות מפגן כוח גדול של אנשי מפ''ם. בן-גוריון לא אישר לקציני צה''ל להשתתף באירוע, למרות שרבים מהם היו ותיקי הפלמ''ח. סגן אלוף יצחק רבין, אחד מקציני צה''ל הבכירים אשר נאסר עליו במפורש על ידי ראש הממשלה מלהגיע לכנס, הגיע בכל זאת ולאחר מכן נשפט וננזף על כך אישית על ידי הרמטכ''ל. להלן פרוטוקול המשפט: